שבע הטעויות היסודיות בבניינה של ארץ-ישראל בעת הזאת

שנות השלושים המוקדמות עמדו בסימן תמורות פוליטיות מרחיקות לכת. השפל הכלכלי הגדול שהחל בארצות הברית ערער את היציבות הכלכלית והפוליטית במדינות אירופה. בפולין המצב הכלכלי היה מעורער גם קודם לכן. בכתיבתו באותן שנים נדרש ר' הלל צייטלין להתרחשויות הפוליטיות, שהפכו תכופות וסוערות. החל מסוף שנות העשרים הוא מפרסם סדרות מאמרים וספרונים ובהם מסות ארוכות העוסקות בניתוח מצבו הפוליטי והרוחני של העולם ושל העם היהודי ובהצעת דרכים לשיפורו, ביניהם: "דבר לעמים: חזון על גוים ועל ממלכות, עקרי תורת בני־נוח ושירות־תפילות על שלום העולם ועל שיבת השכינה למקומה (תרפ"ח); "דברי ישעיהו בן אמוץ: מה שאמר פעם ומה שהיה אומר כיום" (תרפ"ט); "מה שיש לי להגיד עכשיו לעם היהודי" (תר"צ); "מה על ישראל לעשות כעת בתקופת חבלי משיח" (תרצ"ד); ו"דממה וקול: הגיונות, תוכחות, גלויי־נשמה וכִסופי משיח" (תרצ"ו). הוא מדבר באצטלה של 'נביא-שליח' מודרני, המוכיח, מזהיר וקורא לתיקון על ספו של חורבן.

סקירות אלו, שהתפרסמו מפעם לפעם בהמשכים מרובים, כרכו ריאליזם וחזון. בהן החל ר' הלל לטוות את 'תכניות ההצלה' השונות שלו.

סדרת מאמרים זו שלפנינו התפרסמה ביידיש מעל דפי ה"מאמענט", כחלק מסדרה מקיפה יותר שכותרתה "איני יכול לשתוק עוד". בסדרה זו, שפורסמה בחודשים הראשונים של שנת 1931, ערך ר' הלל סקירה מקיפה של הליקויים שהוא מוצא בהתנהלותה של החברה היהודית, התנועה הציונית, המפלגות בחו"ל, ההנהגה הדתית, אנשי הרוח, ועוד ועוד. בפרקים הנוגעים לציונות ולישוב היהודי בארץ הוא מקדיש פרקים ארוכים ל"שבע הטעויות הבסיסיות" שהוא מוצא: הוויתור על שיטותיהם של "חובבי ציון"; האידאולוגיה של 'שלילת הגלות'; יחס של ביטול כלפי האורתודוקסיה; הזלזול המתמשך במעמד הביניים ובעלייה הרביעית; עריכת ניסויים סוציאליסטיים; התעלמות מהשאלה הערבית; וביורוקרטיה והוצאות ממשלתיות ללא ממשלה.

הדברים נוקבים, ויותר משהם נוקבים – באופן מתמיה ומעורר מבוכה – הם גם עכשוויים מאוד. שאלת ההתיישבות המעשית לנוכח הציונות המדינית, הוויכוח על אודות מעמדה של הדת ועל אידאל 'היהודי חדש', העול הגובר על מעמד הביניים, הביורוקרטיה, השיטות הסוציאליסטיות והבעיה הערבית – כל אלה עדיין איתנו. עמדותיו של ר' הלל מוסיפות לעורר מחשבה בכל האגפים העוסקים גם כיום בבניינה של ארץ ישראל.

מדובר בסדרת מאמרים ארוכה שדורשת סבלנות; קו-מתאר נוסף בדיוקנו של ר' הלל כפעיל רוחני-חברתי, שיש לקוות שיראה אור בספרים ובקבצי מאמרים.

את התרגום מיידיש התקין וערך עמי ר' שלום (מתן) שלום. זוהי גרסה ראשונה שדורשת עוד ליטוש וליבון, ומתפרסמת לרגל חג הפסח תשפ"ו.

להמשיך לקרוא ←

כיצד לבקש את האמונה בישיבה

פורסם ב"עולה מן המדבר", גיליון 158 (תשפ"ו)

אנחנו נמצאים בתקופה מיוחדת. דברים אינם כפי שהיו, אך המילים טרם הדביקו את עומק השינוי. כמה הרהורים ודרכים אל האמונה שהיו נחוצים עוד קודם לשביעי באוקטובר, ועל אחת כמה וכמה עתה. עוד חזון למועד לפרוט ולמולל את אשר התחדש בקרבנו מאז.

הדברים הבאים יהיו ניסוחים ראשוניים של מחשבות שבאו בשנים האחרונות בעקבות שיחות – ביני לבין עצמי אך גם ביני לבין אחרים. הכותרת היא 'כיצד לבקש את האמונה בישיבה', והיא ישירה למדי: עם כל כמה שהלימוד בישיבה מעמיק ומחכים ורציף ומספק, לא תמיד עולה ופורחת ממנו האמונה באלוהים. וב'אמונה' זו איני מתכוון למסקנה או לתובנה, אלא לתחושה/לחוויה/לחיבור – לחיים של אמונה, של עבודת ה', של נוכחות של אלוהים בחיי היום יום (איני מתכוון להגן כאן על העמדה הזו או על הנחיצות שלה, רק לסמן את הבעיה עבור אלו שכבר מכירים אותה ומתמודדים איתה).

ובכן – משבר. משהו לא כשורה. 'לא עובד'. מסביב נראה שיש מאמינים רבים, שלכולם זה קל, ואילו בתוכי – דממה. או גרוע מכך: חוסר שקט, חלל, מחשבות מטרידות. אפשר לשקוע עוד יותר בלימוד, יש כאלו שהגיעו אל האמונה בדרך זו. עוד התמדה ועוד התמדה. 'תורה מביאה לידי וכו". אך לא אצלי.

הכיוון הראשון אליו פונים – והוא כיוון רצוי מאוד – הוא לימודי אמונה. עיון בחיבורים שחיברו גדולי ישראל בנתיבות אלו; יהיו אלה חכמי השכל, חכמי הרגש או חכמי הנסתר. אך לעיתים נדמה, בפרט ללומד בישיבה, שגם אלו – ספרים. עוד אותיות ועוד מקורות, ופרנסה ללב אין.

לא רק שמצב זה כבר היה לעולמים (וזו נחמה פורתא), אלא שהוא צפוי – ובמספר מובנים גם מתבקש, בפרט בגילאים צעירים ובפרט בקרב מי שחי בתקופה כמו זו שלנו, הממלאת את המוח והלב בהרהורים. 

אשרטט שלושה כיוונים. שלושתם מציעים חיבור של עניין נוסף ללימוד, עניין הקשור גם הוא ללימוד אמונה. שלושתם עשויים להפתיע את מי שהתרגל לסדר יומה של ישיבה ליטאית – אבל הם מסוגלים לשמש גם השלמה וחיזוק נצרכים ללימוד התורה, ולאו דווקא לבוא על חשבונה. את הכותרות לחיבורים אלו לקחתי מדבריו של הראי"ה קוק (להלן: הרב), אבל ערכתי בהן מספר התאמות.

להמשיך לקרוא ←

לחשבונו של עולם

את סדרת המאמרים "לחשבונו של עולם: מעט פילוסופיה סובייקטיבית" פרסם ר' הלל צייטלין בין השנים תרס"ג-תרס"ד (1903-1904) בכתב-העת "השִלֹחַ" של אחד העם. סדרה זו הקנתה לו שבחים. ניתן לומר ש"לחשבונו של עולם" היא אבן דרך ביצירתו הפילוסופית־פואטית של ר' הלל שכן כאן לראשונה הוא מנסה לשרטט משנה הגותית מקיפה משלו, תוך שהוא פורש כמה מוטיבים מקוריים שיאפיינו את יצירתו בהמשך. לצד השילוב בין הסבל ובין המוסר, הוא מתעכב על מעמדה המרכזי של האסתטיקה; עושה שימוש נרחב במקורות מן הקבלה ומן החסידות ומעניק להם פרשנות מחודשת; ומפלס דרך עצמאית באתיקה בת זמנו תוך שהוא מותח ביקורת נוקבת על 'גיבוי התרבות' שלו (ושל אחרים) באותה התקופה. מדובר באחת מפסגות יצירתו באותן שנים. לדבריו, הוא שב להשתמש בהרחבה ב"מילים הישנות" – במקורות היהדות, ומעביר תחת שבט ביקורתו את ההגות הפילוסופית והפוליטית בת התקופה.

ר' הלל מבחין במפורש בין אתה התבוננות עמוקה בצער העולם של הנביאים ובין זו של שופנהאואר והבודהה. לביקורת האתיקה של טולסטוי וניטשה הוא מקדיש פרקים שלמים. במאמרים אלה הוא מוסיף לסבל ולמוסר רכיב אסתטי – ה"יופי". לדידו, "יפה" הוא כל מה שלמעלה מהחיים הרגילים, כגון "שאיפותיהם, הגיונותיהם וחזיונותיהם של גאוני הרוח האמיתיים".  הוא מוצא את היופי ב"רעיונות נעלים" וב"רגשות נשגבים", דוגמת "אמונה גדולה" או "אהבה עזה", ובכל שאיפה ל"השלמה מוסרית, שכלית ואסתטית" של היחיד.

ההתבוננות ב"יופי" גורמת לאדם לחפש בתוכו את ה"יופי" ולנסות להגשים אותו בחייו. זהו לדברי צייטלין, "האדם היפה" – אותו אדם החי בהתאם לרעיון ה"יופי", ואשר כל שאיפותיו ומעשיו הם מימוש וביטוי שלו: "האדם היפה מגשם את הקדושה ואת התפארת בכל פינה שהוא פונה, בכל תנועה שהוא מתנועע, בכל דיבור ודיבור שהוא מוציא מפיו".

הסכנה שמפניה מתריע צייטלין היא שממד ה"יופי" הולך ומאבד מערכו, מה שמוביל לעלייתו של מושג חדש – ה"אידיאולוגיה". בעוד ה"יופי" מזמין את האדם עצמו להתעלות, להשתפר ולשאוף באופן אישי, כעניין שהוא מופקד עליו, הרי שהאידיאולוגיות הגדולות מאפשרות לאדם להתחמק מכך.

במבנה רעיוני זה, מקבל הסבל תפקיד נוסף שאף הוא יהפוך מאוחר יותר למוטיב עקרוני: לא רק כמניע מוסרי וכמפתח לאהבה ולרחמים אלא גם כאמצעי וזרז לבקשת ה"יופי". העולם בעיני צייטלין הוא כה מצער, מדכא ומלא בכאב, עד שהוא מכריח את האדם לשאת את עיניו למרום ולבקש ממד אחר, אסתטי:

לו לא היו החיים כל כך משפילים ומדכאים, כל כך עולבים וכומשים, כל כך מקטינים ומכווצים, אז אולי לא היינו נושאים כל כך את עינינו למרום, אולי לא היינו מבקשים עזר בכוכבי-אל. אבל כל מה שבתוכנו וסביבנו הוא כל כך מעורר עצב ויגון קודר, כל כך מעיק ומדכא […] עד שרק רעיון היופי והנצח יכול לנחם אותנו.

סדרת מאמרים זו הופיעה שוב, בהשמטות אחדות, ב"כתבים נבחרים" – אסופת מאמרים שיצאה לאור בשני חלקים בוורשא בשנת תרע"א, חלק א, עמ' 112-145. לקריאה ולהורדה של הקבצים המקוריים [השִלֹח] [כתבים נבחרים].

לימים, כאשר יפרסם צייטלין את מאמרו "שכינה", יכתוב עליו ברנר סקירה חיובית ב"הד הזמן" ובין השאר יציין: "הלל צייטלין בעולמו הוא, מרחף מסביב אילת־השחר, מסתכל בעולמתא שפירתא, המתחננת בעדנו ובעד כל העולם כולו, המביאה גאולה לו ולנו, הנדכאים […] ברוך השָׁב! את בעל 'לחשבונו של עולם' קא חזינן הכא!".

את הטקסט המלא הקלידו נהוראי גלבר וידידה בר-אילן מישיבת עתניאל, עבור אסופת מאמרים של ר' הלל צייטלין בעריכתם.

להמשיך לקרוא ←

כוכב הגאולה של לייבל'ה וייספיש

ר' לייבל'ה וייספיש (תרפ"ב-תשנ"ח; 1921-1997) היה ללא ספק אחת הדמויות המיוחדות והתימהוניות ביותר שעיטרו את רחובות ירושלים בדורות האחרונים. סופר סת"ם, ממנהיגי נטורי קרתא, שנהג להסתובב עם תיק ובו כתבי ניטשה. "אי אפשר להבין את היהדות", נהג לומר, "בלי לקרוא ניטשה". כך גם נחתמה דמותו בזיכרון – כאחד מתוך "ניטשיאנים יהודים" של המאה העשרים; דוד אוחנה הקדיש את ספרו "זרתוסטרא בירושלים" לישראל אלדד ולייבל'ה וייספיש. "אני חב חוב של כבוד לאריה לייב וויספיש", הוא מציין בפתיחת הספר, "בעקבותיו, התחלתי לחקור את הדמויות היהודיות, העבריות והישראליות הניטשיאניות" (עמ' 10).

מכתבו של וייספיש המציע לערוך "כינוס בין לאומי לתורתו של ניטשה שיתקיים בזעיר אנפין ע"י מכון ברגמן ירושלים" הודפס בספרו של יעקב גולומב "ניטשה בתרבות העברית" (עמ' 313-315). "כל אחד וניטשה שלו", הוא קובע, "וסיבת הדבר, הקושי בהבנתו, בעומקו, בהיקפו". ברם בסופו של דבר על היהודים להכיר טובה לניטשה על ביאוריו העמוקים את היהדות, המקפלים גם מענה לבעיית האתיקה המודרנית:

מוטל עלינו החובה להוציא אמיתו של ניטשה לעולם, עבורנו, ועבור הדורות הבאים של היהדות… ובחלל הריק של פשיטת רגל תרבות האנושית האירופית, שכל האיזמים נמחצים אל הקיר, ודתות ולאומים מאירופה ומאסיה יחד יורדים מעל האופק, מנסרת השאלה בחלל העולם – מהו קנה המידה החברתי המחייב יחסי זולת?

ברם עם כל הפופולריות שלה זכה, זיקתו של וייספיש לניטשה לא הובררה דיה מבחינה פילוסופית-עיונית; היא נתפסה לרוב כקוריוז. הוא ראה בעצמו אחד המומחים העולמיים למשנתו, התכתב עם שועי עולם על כך, ולא אחת תואר כמי שאחזו 'טרנס' של ציטוטי ניטשה, רובם ככולם סביב הערצתו של ניטשה ליהודים. ניטשה שלו היה פילושמי דגול. הוא אף ניסה להקים ישיבה על שם ניטשה ולהעלות את עצמותיו ארצה. באחד הראיונות התבטא: "קחו ממשה רבינו את הניסים ואת עשרת המכות, כל שיישאר הוא חוקים וחוקים. אבל בלתי אפשרי לנצח את שפינוזה, קאנט, היגל, מרקס וכל הרפורמים של ארצות הברית או וול סטריט, ללא ניטשה".

מה שפחות ידוע הוא שלפני פריצתו לתודעה הציבורית עם ניטשה הייתה לוויספיש תקופה אינטנסיבית של פרנץ רוזנצווייג. כבר בשנת תשי"ד (1954) התפרסמה ידיעה קצרה בעיתון בדבר הגעתו של וייספיש לבית ספר בחיפה, בדרישה לפגוש את ברוך קורצווייל. עם הלה רצה "להחליף דעות על ספריו של פרנץ רוזנצווייג". בראיון משנת תשט"ז (1956) הוא קובע כי פרנץ רוזנצוייג הוא "פילוסוף כביר, כוח עצום". לדבריו, יש אשה אחת בפרדס חנה, ד"ר פרוינד, שהוא מעוניין שתתרגם את הספר יחד עם דב סדן. ממספר מקורות עולה זיקתו לחוגו הקרוב של רוזנצווייג בישראל, וכדלהלן.

להמשיך לקרוא ←

ומרדכי ידע…

מאמר זה, עם כותרת המשנה הרצינית "מחשבות כלל לא פורימיות לפורים הזה", פורסם על ידי ר' הלל לפני כמאה שנה, בשנת תרפ"ח (1928). הרקע הוא ככל הנראה מערכת הבחירות לסיים הפולני – מערכת הבחירות הראשונה לאחר ההפיכה של פילסודסקי, שבה השתתפו מפלגות יהודיות שונות שרצו בנפרד: בונדיסטים וציונים, אגודאים ופולקיסטים. האווירה הייתה טעונה מאוד, ניסיונות איחוד בין מפלגות שונות עלו בתהו, והמתיחות בוורשה הגיעה לשיא.

מילים נוקבות אלו של ר' הלל יישמעו מוכרות מאוד גם לאוזן העכשווית, וקשה לדעת אם לצחוק או לבכות על כך.

—

כל אדם אשר מהרהר ומתעמק במגילת אסתר, יש לו פסוק מסוים שנוגע בו באופן מיוחד. לאחד מוצאת חן במיוחד מפלתו של המן; לאחר – גדולתו של מרדכי; אחד מתלוצץ על "המלך הטיפש"; חברו – על פקודותיו המשונות וגחמותיו.

יש המרחיקים לכת. יש מי שבעיניו מוצאת חן במיוחד הפקודה של אחשוורוש: "לִהְיוֹת כׇּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ", ורוצה אפילו להסיק מכך שאחשוורוש כלל לא היה "מלך טיפש", אלא להפך – חכם מחוכם. הוא הבין שאין לתת לנשים שום שלטון; שכאשר האישה שולטת – הבית מוכרח להיחרב, וכאשר נשים מנהיגות את החיים החברתיים – מדינות מוכרחות להיחרב. אחרים רוצים לטעון שאחשוורוש התמצא גם בשאלת השפה, וציווה יחד עם "להיות כל איש שורר בביתו" גם שיהיה "מדבר בלשון עמו". היידישיסט ימצא כאן ראיה מובהקת לתיאוריה שלו: כאשר האישה הגויה מכריחה אותך לדבר שלא בשפה יהודית, או-אז זכור שאתה צריך להיות שליט בביתך ולדבר ביידיש, בשפת עמך, שפת אמך…

כמה תיאוריות כבר חולצו בדוחק ממגילת אסתר, כמה 'פירושונים' נעשו לה, מן הזמנים הקדומים ביותר ועד היום.

הרשו לי להתעכב על פסוק אחד, אשר מכל המגילה עושה עלי רושם חזק במיוחד. מכל המגילה הפורימית עושה עלי רושם פסוק שהוא לגמרי לא פורימי, פסוק כלל לא שמח, פסוק שמתאים יותר לאיכה מאשר למגילת אסתר, וייתכן שמשום כך הוא נקרא במנגינה של קינה:

"וּמׇרְדֳּכַי יָדַע אֶת כׇּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מׇרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה".

מי שרואה בעין בהירה 'את כל אשר נעשה' עתה אצל היהודים; מי שיכול לראות שלא מבעד למשקפיים מפלגתיות; מי שיש לו לב שמרגיש באמת את הכאב הגדול של העם – הוא יכול לחוש מה דוחף לעיתים אדם לצאת אל הרחוב ולצעוק "זעקה גדולה ומרה".

להמשיך לקרוא ←

מוחין דאמא

נמסר בערב מחווה לרגל צאתה של אמא ליאורה לגמלאות
ממזכירות ישיבת ההסדר "אורות שאול"
ב בשבט תשפ"ג

א. "אמא" ו"מוחין דאמא"

המסורת היהודית הציגה את דמותו של האל כ"אבא" – מקור של חוק, גבול, סדר ויציבות. אך לדמות זו נלווה גם קול אחר, עדין ועמוק לא פחות, שמקורו קדום – קולה של "אמא": "ואין אביו אלא הקב"ה, ואין אמו אלא כנסת ישראל" נאמר במסכת ברכות (לה, ב). הנושא נדון מזוויות רבות ושונות, והמסע בין הקולות הללו עיצב ועודנו מעצב לא מעט מבתי המדרש בהווה.

התחנה הראשונה עבור הנהגה ייחודית של "אמא" ו"מוחין דאמא" היא בקבלת ימי הביניים. המושג היסודי הוא ספירות: הקב"ה מנהיג את העולם באמצעות מערכת מורכבת של עמדות ועקרונות קבועים, שיש בתוכם יחסים פעילים בין חסד ודין, רוח ומעשה, ועוד ועוד. במערכת זו מתגלות הספירות "חכמה" ו"בינה" – "חָכְמָה מוֹחָא אִיהִי מַחֲשָׁבָה מִלְּגָאו; בִּינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין". החכמה היא המוח, הבינה היא הלב. אבא ואמא.

בצפת, בקבלת האר"י, הספירות מונפשות אף יותר, ומקבלות אופי של דמויות, "פרצופים". אבא, אמא, היריון, ילדים, והתיאור עוד ממשיך להתגוון. ההנהגות של אבא ואמא הן גבוהות, והן גם מחוברות זו לזו. אבא ואמא עובדים יחד, מנהיגים יחד ומגדלים ילדים.  אבל לאבא יש "מוחין" וגם לאמא יש "מוחין" – צורת הסתכלות, רעיונות, תודעה. ועצם העובדה שהמוחין הללו מגיעים בזמנים שונים ובאופנים שונים – היא מאוד מעניינת, למרות שעדיין לא קורה איתה הרבה. כל זה משל להנהגות עליונות.

משהו מתחיל לקרות בדורות שלאחר מכן. כפי שעוד יתואר להלן, אמא מתחילה לקבל מעמד עצמאי; פרשנות שמתארת את העמדה שלה ככזו שאינה עולה בקנה אחד עם זו של אבא. והפרשנות לצד הנשי כולו הופכת להיות קונקרטית, קרובה, קוראת לפעולה.

מהגות הדורות האחרונים אפשר לזקק ארבעה פירושים ל"מוחין דאמא", שהם גם ארבעה שלבים מיוחדים ומובחנים. הם אינם היחידים, אבל הם מעניינים ביותר.

להמשיך לקרוא ←

וזוכר את האור והצל

אלקנה כהן (גילוי נאות: גיסי) ערך את זכרונותיו, רשמיו, הרהוריו ויצירותיו מהמלחמה, והתוצאה היא יומן קצר שאינו מרים את קולו – ודווקא משום כך חודר ללב. אלקנה כותב מתוך צריח המפקד, בזמן שנמתח בין חירום ושגרה, קפה שחור, ריח שריפה וחששות קטנים וגדולים. המלחמה מזוקקת כאן לרגעים, למשפחה, לחברים, לתלמידים, לחוויה אנושית של אזרח ואדם מן השורה שעושה את המוטל עליו וחי בתוך מאורעות מטלטלים – ועדיין מסרב לפאתוס. הקרבות מתוארים בפירוט כמעט יבש; ימי מילואים ארוכים לצד רגעים ביתיים, בדיחות צוות ושברים של תרבות עברית.

המעבר בין יומן תיעודי לקטעים ספרותיים יוצר מתח פורה ומעניין בין עובדות וחוויה פנימית, ומאפשר לקורא ללוות אותו בתוך אותם ימים קשים, עמוסי פרטים צבאיים וחסרי כיוון מוגדר. יומן צנוע ואינטליגנטי, מטריד לעיתים בשקט שלו, שמותיר אחריו תחושות שלא ממהרות להתפוגג.

לקריאה ולהורדה של הקובץ | לרכישת עותק פיזי