כוכב הגאולה של לייבל'ה וייספיש

ר' לייבל'ה וייספיש (תרפ"ב-תשנ"ח; 1921-1997) היה ללא ספק אחת הדמויות המיוחדות והתימהוניות ביותר שעיטרו את רחובות ירושלים בדורות האחרונים. סופר סת"ם, ממנהיגי נטורי קרתא, שנהג להסתובב עם תיק ובו כתבי ניטשה. "אי אפשר להבין את היהדות", נהג לומר, "בלי לקרוא ניטשה". כך גם נחתמה דמותו בזיכרון – כאחד מתוך "ניטשיאנים יהודים" של המאה העשרים; דוד אוחנה הקדיש את ספרו "זרתוסטרא בירושלים" לישראל אלדד ולייבל'ה וייספיש. "אני חב חוב של כבוד לאריה לייב וויספיש", הוא מציין בפתיחת הספר, "בעקבותיו, התחלתי לחקור את הדמויות היהודיות, העבריות והישראליות הניטשיאניות" (עמ' 10).

מכתבו של וייספיש המציע לערוך "כינוס בין לאומי לתורתו של ניטשה שיתקיים בזעיר אנפין ע"י מכון ברגמן ירושלים" הודפס בספרו של יעקב גולומב "ניטשה בתרבות העברית" (עמ' 313-315). "כל אחד וניטשה שלו", הוא קובע, "וסיבת הדבר, הקושי בהבנתו, בעומקו, בהיקפו". ברם בסופו של דבר על היהודים להכיר טובה לניטשה על ביאוריו העמוקים את היהדות, המקפלים גם מענה לבעיית האתיקה המודרנית:

מוטל עלינו החובה להוציא אמיתו של ניטשה לעולם, עבורנו, ועבור הדורות הבאים של היהדות… ובחלל הריק של פשיטת רגל תרבות האנושית האירופית, שכל האיזמים נמחצים אל הקיר, ודתות ולאומים מאירופה ומאסיה יחד יורדים מעל האופק, מנסרת השאלה בחלל העולם – מהו קנה המידה החברתי המחייב יחסי זולת?

ברם עם כל הפופולריות שלה זכה, זיקתו של וייספיש לניטשה לא הובררה דיה מבחינה פילוסופית-עיונית; היא נתפסה לרוב כקוריוז. הוא ראה בעצמו אחד המומחים העולמיים למשנתו, התכתב עם שועי עולם על כך, ולא אחת תואר כמי שאחזו 'טרנס' של ציטוטי ניטשה, רובם ככולם סביב הערצתו של ניטשה ליהודים. ניטשה שלו היה פילושמי דגול. הוא אף ניסה להקים ישיבה על שם ניטשה ולהעלות את עצמותיו ארצה. באחד הראיונות התבטא: "קחו ממשה רבינו את הניסים ואת עשרת המכות, כל שיישאר הוא חוקים וחוקים. אבל בלתי אפשרי לנצח את שפינוזה, קאנט, היגל, מרקס וכל הרפורמים של ארצות הברית או וול סטריט, ללא ניטשה".

מה שפחות ידוע הוא שלפני פריצתו לתודעה הציבורית עם ניטשה הייתה לוויספיש תקופה אינטנסיבית של פרנץ רוזנצווייג. כבר בשנת תשי"ד (1954) התפרסמה ידיעה קצרה בעיתון בדבר הגעתו של וייספיש לבית ספר בחיפה, בדרישה לפגוש את ברוך קורצווייל. עם הלה רצה "להחליף דעות על ספריו של פרנץ רוזנצווייג". בראיון משנת תשט"ז (1956) הוא קובע כי פרנץ רוזנצוייג הוא "פילוסוף כביר, כוח עצום". לדבריו, יש אשה אחת בפרדס חנה, ד"ר פרוינד, שהוא מעוניין שתתרגם את הספר יחד עם דב סדן. ממספר מקורות עולה זיקתו לחוגו הקרוב של רוזנצווייג בישראל, וכדלהלן.

להמשיך לקרוא

ומרדכי ידע…

מאמר זה, עם כותרת המשנה הרצינית "מחשבות כלל לא פורימיות לפורים הזה", פורסם על ידי ר' הלל לפני כמאה שנה, בשנת תרפ"ח (1928). הרקע הוא ככל הנראה מערכת הבחירות לסיים הפולני – מערכת הבחירות הראשונה לאחר ההפיכה של פילסודסקי, שבה השתתפו מפלגות יהודיות שונות שרצו בנפרד: בונדיסטים וציונים, אגודאים ופולקיסטים. האווירה הייתה טעונה מאוד, ניסיונות איחוד בין מפלגות שונות עלו בתהו, והמתיחות בוורשה הגיעה לשיא.

מילים נוקבות אלו של ר' הלל יישמעו מוכרות מאוד גם לאוזן העכשווית, וקשה לדעת אם לצחוק או לבכות על כך.

כל אדם אשר מהרהר ומתעמק במגילת אסתר, יש לו פסוק מסוים שנוגע בו באופן מיוחד. לאחד מוצאת חן במיוחד מפלתו של המן; לאחר – גדולתו של מרדכי; אחד מתלוצץ על "המלך הטיפש"; חברו – על פקודותיו המשונות וגחמותיו.

יש המרחיקים לכת. יש מי שבעיניו מוצאת חן במיוחד הפקודה של אחשוורוש: "לִהְיוֹת כׇּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ", ורוצה אפילו להסיק מכך שאחשוורוש כלל לא היה "מלך טיפש", אלא להפך – חכם מחוכם. הוא הבין שאין לתת לנשים שום שלטון; שכאשר האישה שולטת – הבית מוכרח להיחרב, וכאשר נשים מנהיגות את החיים החברתיים – מדינות מוכרחות להיחרב. אחרים רוצים לטעון שאחשוורוש התמצא גם בשאלת השפה, וציווה יחד עם "להיות כל איש שורר בביתו" גם שיהיה "מדבר בלשון עמו". היידישיסט ימצא כאן ראיה מובהקת לתיאוריה שלו: כאשר האישה הגויה מכריחה אותך לדבר שלא בשפה יהודית, או-אז זכור שאתה צריך להיות שליט בביתך ולדבר ביידיש, בשפת עמך, שפת אמך…

כמה תיאוריות כבר חולצו בדוחק ממגילת אסתר, כמה 'פירושונים' נעשו לה, מן הזמנים הקדומים ביותר ועד היום.

הרשו לי להתעכב על פסוק אחד, אשר מכל המגילה עושה עלי רושם חזק במיוחד. מכל המגילה הפורימית עושה עלי רושם פסוק שהוא לגמרי לא פורימי, פסוק כלל לא שמח, פסוק שמתאים יותר לאיכה מאשר למגילת אסתר, וייתכן שמשום כך הוא נקרא במנגינה של קינה:

"וּמׇרְדֳּכַי יָדַע אֶת כׇּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מׇרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה".

מי שרואה בעין בהירה 'את כל אשר נעשה' עתה אצל היהודים; מי שיכול לראות שלא מבעד למשקפיים מפלגתיות; מי שיש לו לב שמרגיש באמת את הכאב הגדול של העם – הוא יכול לחוש מה דוחף לעיתים אדם לצאת אל הרחוב ולצעוק "זעקה גדולה ומרה".

להמשיך לקרוא

מוחין דאמא

נמסר בערב מחווה לרגל צאתה של אמא ליאורה לגמלאות
ממזכירות ישיבת ההסדר "אורות שאול"
ב בשבט תשפ"ג

א. "אמא" ו"מוחין דאמא"

המסורת היהודית הציגה את דמותו של האל כ"אבא" – מקור של חוק, גבול, סדר ויציבות. אך לדמות זו נלווה גם קול אחר, עדין ועמוק לא פחות, שמקורו קדום – קולה של "אמא": "ואין אביו אלא הקב"ה, ואין אמו אלא כנסת ישראל" נאמר במסכת ברכות (לה, ב). הנושא נדון מזוויות רבות ושונות, והמסע בין הקולות הללו עיצב ועודנו מעצב לא מעט מבתי המדרש בהווה.

התחנה הראשונה עבור הנהגה ייחודית של "אמא" ו"מוחין דאמא" היא בקבלת ימי הביניים. המושג היסודי הוא ספירות: הקב"ה מנהיג את העולם באמצעות מערכת מורכבת של עמדות ועקרונות קבועים, שיש בתוכם יחסים פעילים בין חסד ודין, רוח ומעשה, ועוד ועוד. במערכת זו מתגלות הספירות "חכמה" ו"בינה" – "חָכְמָה מוֹחָא אִיהִי מַחֲשָׁבָה מִלְּגָאו; בִּינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין". החכמה היא המוח, הבינה היא הלב. אבא ואמא.

בצפת, בקבלת האר"י, הספירות מונפשות אף יותר, ומקבלות אופי של דמויות, "פרצופים". אבא, אמא, היריון, ילדים, והתיאור עוד ממשיך להתגוון. ההנהגות של אבא ואמא הן גבוהות, והן גם מחוברות זו לזו. אבא ואמא עובדים יחד, מנהיגים יחד ומגדלים ילדים.  אבל לאבא יש "מוחין" וגם לאמא יש "מוחין" – צורת הסתכלות, רעיונות, תודעה. ועצם העובדה שהמוחין הללו מגיעים בזמנים שונים ובאופנים שונים – היא מאוד מעניינת, למרות שעדיין לא קורה איתה הרבה. כל זה משל להנהגות עליונות.

משהו מתחיל לקרות בדורות שלאחר מכן. כפי שעוד יתואר להלן, אמא מתחילה לקבל מעמד עצמאי; פרשנות שמתארת את העמדה שלה ככזו שאינה עולה בקנה אחד עם זו של אבא. והפרשנות לצד הנשי כולו הופכת להיות קונקרטית, קרובה, קוראת לפעולה.

מהגות הדורות האחרונים אפשר לזקק ארבעה פירושים ל"מוחין דאמא", שהם גם ארבעה שלבים מיוחדים ומובחנים. הם אינם היחידים, אבל הם מעניינים ביותר.

להמשיך לקרוא

וזוכר את האור והצל

אלקנה כהן (גילוי נאות: גיסי) ערך את זכרונותיו, רשמיו, הרהוריו ויצירותיו מהמלחמה, והתוצאה היא יומן קצר שאינו מרים את קולו – ודווקא משום כך חודר ללב. אלקנה כותב מתוך צריח המפקד, בזמן שנמתח בין חירום ושגרה, קפה שחור, ריח שריפה וחששות קטנים וגדולים. המלחמה מזוקקת כאן לרגעים, למשפחה, לחברים, לתלמידים, לחוויה אנושית של אזרח ואדם מן השורה שעושה את המוטל עליו וחי בתוך מאורעות מטלטלים – ועדיין מסרב לפאתוס. הקרבות מתוארים בפירוט כמעט יבש; ימי מילואים ארוכים לצד רגעים ביתיים, בדיחות צוות ושברים של תרבות עברית.

המעבר בין יומן תיעודי לקטעים ספרותיים יוצר מתח פורה ומעניין בין עובדות וחוויה פנימית, ומאפשר לקורא ללוות אותו בתוך אותם ימים קשים, עמוסי פרטים צבאיים וחסרי כיוון מוגדר. יומן צנוע ואינטליגנטי, מטריד לעיתים בשקט שלו, שמותיר אחריו תחושות שלא ממהרות להתפוגג.

לקריאה ולהורדה של הקובץ | לרכישת עותק פיזי

ראשית צמיחת אחריותנו

עם הרבנית חנה הנקין, פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ו בטבת תשפ"ו 26.12.2025

על משנתו הציונית של הרב יהודה הרצל הנקין

ביום שני הקרוב, ט' בטבת תשפ"ו, ימלאו חמש שנים לפטירת הפוסק הרב יהודה-הרצל הנקין, מן הבולטים שבפוסקי ההלכה בדור האחרון. אף שיוחס בדרך-כלל לציבור הדתי-לאומי, הרב הנקין לא היה חניך של ישיבה או זרם מסוימים. הוא היה מתמיד מופלג, שרוב חייו למד לבד. הוא היה נכדו ותלמידו של הגאון הרב יוסף אליהו הענקין (תרמ"א–תשל"ג), אחד מגדולי עולם בשעתו ומי שהרב אלישיב כנה אותו 'מרא דאתרא של אמריקה'; והיה אביו ורבו של הרב איתם הנקין הי"ד, שנרצח בפיגוע בגיל 31 יחד עם רעייתו נעמה הי"ד. במאות תשובותיו ומאמריו המשיך הרב הנקין לסלול את דרכו התורנית הייחודית של סבו, דרך ששילבה למדנות מופלגת עם פסיקה מתוך השכל הישר והבנת המציאות. לכך הוסיף הרב יהודה-הרצל את הקשב למאורעות הזמן. "אודה לה' שזכיתי לנכד תלמיד חכם", כתב עליו הסב כאשר הסמיך אותו לרבנות, "אשר מי כמוני מכיר את חריפותו ועומק הבנתו וידיעותיו". 

תשובותיו של הרב יהודה-הרצל נשאו הסכמות מצד קשת של פוסקי בדור האחרון, תופעה חריגה בציבור הציוני: הרב משה פיינשטיין , הרב אליעזר וולדינברג, הרב גדליה פעלדער, הרב מנשה קליין מאונגוור בעל משנה הלכות, הרב עובדיה יוסף, הרב אברהם כהנא-שפירא, הרב מרדכי אליהו, ורבני ירושלים הרב משאש והרב קוליץ.

גם בנו של הרב יהודה-הרצל, הרב איתם הי"ד, ניחן באותן סגולות נדירות של רבני בית הנקין: שקידה בלתי-רגילה, חריפות, דיוק וחתירה לאמת, יכולת לקלוע ללב-העניין וסירוב לנטוש את שדה הקרב באמצע המערכה. בעשור שלפני מותו חיבר ארבעה ספרים וכ-50 מאמרים (ועוד היד נטויה להוציאם לאור). כדי לתפוש את פוריותו יוצאת-הדופן של הנין בעשור האחרון של חייו הצעירים, ראוי לחזור לסיפור נעוריו של הסבא-רבה: בגיל 15, כששלחה אותו אמו לישיבת מיר, כבר סיים סדר מועד בתלמוד ארבע פעמים. כאשר הגיע לישיבה הוא סורב, בטענה שלא מקבלים לישיבה ילדים; רגליו נשאו אותו לעיירה הסמוכה קרליץ, שם ישן בבית הכנסת ו'אכל ימים' אצל משפחות. בשנה זו סיים מסכתות שבת ועירובין 40 פעם.

להמשיך לקרוא

בחירה בתקצוב

בחירה בתקצוב: הצעה למנגנון ייעוד מס (Tax Designation) בישראל, עתידים לישראל 2025, מכון ירושלים למחקרי מדיניות

לפני קצת פחות משנה פנתה אליי ד"ר מורן נגיד, מצוות ההיגוי של 'עתידים לישראל', ושאלה אם יש לי מה להציע. אמרתי לה שיש לי רעיון שכלכלנים – מימין ומשמאל – לא אוהבים, כי 1. הוא לא יעבור החלטת ממשלה. 2. הוא קטן ביחס למה שדרוש בישראל. עם הזמן וההיכרות עם צוות המכון הסתבר שהתחום האבסורדי הזה – שבין הגדול והקטן – הוא בדיוק מה שהם, ואולי כולנו, מחפשים.

לחממה הרעיונית שהוקמה במכון הגעתי עם כמה עמיתים וחברים טובים שאהבו את הרעיון, ופיתחו ושכללו אותו עד רמת הגימור הנוכחית (והגבוהה) – תרצה אטיה, סימה יצחקי ויהודה סעדיה, שהיו אמונים על ניתוחי העומק בכלכלה ומדיניות ציבורית ; וד"ר הלל גרשוני, ד"ר יאיר הלוי, ד"ר אדם צחי וד"ר שאולי שארף – שהיו אמונים על מחקרי החברה הישראלית, התרבות, המשפט ועוד. זו הייתה עבודה מאומצת של חודשים רבים שלבסוף נשאה פרי. היו עוד הרבה אנשים טובים שעזרו בדרך, והם מפורטים להלן.

מסמך זה מציע מנגנון המאפשר לאזרחים להקצות חלק מכספי המיסים שלהם למטרות קונקרטיות. מהלך כזה עשוי להפחית מתחים ולעודד אמון ושיתוף פעולה. עם בעיות היסוד במדינת ישראל נמנים מתח זהותי ותרבותי מחריף, אשר טמון בעצם הגדרתה כ"יהודית" ו"דמוקרטית", וכן תקצוב יתר של זהויות קצה. המערכת הפוליטית התקבעה על גושים מקוטבים, וקבוצות קטנות בעלות זהות מובחנת זוכות לתקצוב בלתי פרופורציונלי, ללא קשר להעדפת הציבור הרחב: ישיבות חרדיות, מרכזי זהות דתיים לאומיים, סצנות אומנות אליטיסטיות או מחלקות אינטלקטואליות פרוגרסיביות. בעיה נוספת היא פער הולך וגדל בין משלמי המיסים ובין ייצוגם בקואליציה. בעיות אלו מזינות זו את זו: לקבוצות הקטנות יש תמריץ להקצין את דרישותיהן ועמדותיהן, הציבור משלם המיסים מתמלא תסכול, והמתח הזהותי גדל. עיקר המתחים נסובים סביב סוגיות של דת, תרבות ורוח. אלו מעוררים תחושות קשות, מאפשרים תקצוב יתר של הקצוות ופוגעים במנגנון הדמוקרטי, שנשחק בשל מאבקי זהות.

במספר מדינות אירופיות נקבע בעשורים האחרונים מנגנון דומה של "בחירה בתקצוב" (Tax Designation), שבאמצעותו יכולים אזרחים לבחור לאיזו מטרה להקצות אחוז מסוים מתשלום המס. המנגנון החל את דרכו באיטליה, כחלק מהסכם בין המדינה והכנסייה הקתולית, ומשם עשה דרכו למדינות פוסט קומוניסטיות שביקשו לשקם את מוסדות הדת והחברה האזרחית.

המסמך מציע ליישם בישראל מנגנון דומה של בחירה בתקצוב למטרות דת, תרבות ורוח. מדוע דווקא בתחומים אלו? משום שחרף חשיבותם הערכית, הם אינם קריטיים בהיבט התפעולי השוטף; יש בהם שוני רב בין ציבורים וחוסר הסכמה; ואנשים עשויים להירתם אליהם ברצון ובכך לחזק את החברה האזרחית.

באירופה, המטרות לתקצוב הייעודי נעות בין גופים גדולים של דתות ממוסדות (הכנסייה הקתולית, איחוד הקהילות היהודיות), צרכים תרבותיים וסוציאליים וארגוני מגזר שלישי ספציפיים. בישראל, לא קיימת חלוקה ממסדית לכנסיות או לגופי תרבות לפי מגזרים. לכן, יש לאתר את התקנות הרלוונטיות בספר התקציב. מסמך זה מציג מספר סופי של תקנות. לצידן, מפורטת המתודולוגיה שהובילה למיפוי ולסיווג, כמו גם הדיונים וההסתייגויות שעלו מתוך התהליך. מדובר בהמלצות בלבד, אשר נועדו לפתוח ולעודד את הדיון.

למנגנון "בחירה בתקצוב" דרושים עקרונות פשוטים וממשק חכם, נגיש ונוח. העקרונות העיקריים הם: א. על בסיס תקציב המדינה הנוכחי, יינטלו 50% מתקציבי התקנות של דת, תרבות ורוח ויועמדו לבחירה ציבורית; ב. כנגד התקנות הקיימות ייווצרו תקנות ייעודיות עבור "בחירה בתקצוב". מבחני התמיכה שלהן יפורסמו מראש, בצד רשימת העמותות הנתמכות בכל תקנה. תינתן אפשרות להתקין תקנות חדשות; ג. כל אזרח משלם מס במדינת ישראל יקבל בטופס הדיווח השנתי, או בממשק מקוון של רשות המיסים, אפשרות להקצות 3-2.5% ממס ההכנסה השנתי שלו לטובת התקנות והעמותות שיבחר. הממשק יאפשר לבחור הן בתקנה כולה והן בעמותה בודדת. אף ניתן יהיה לחלק את הסכום ולבחור במספר תקנות או עמותות.

ייעוד המס יתבצע בחודשים מרץ-מאי של השנה העוקבת וישודר לרשות המיסים. לאחר עיבוד הנתונים ברשות יתקבלו הסכומים השונים המיועדים לחלוקה, והם יועברו מקופת המדינה בסוף חודש ספטמבר לעמותות או לתקנות הייעודיות. לשם פיקוח על חלוקת הכספים ועל פעילות הממשלה בתחומים הרלוונטיים מתקציבי "בחירה בתקצוב" ומחוץ להם, מוצעים מספר מנגנונים פרלמנטריים וציבוריים, ביניהם: ועדה מלווה, נציב תלונות, מדדים גלויים ועוד.

החלופה המוצעת מוסיפה הוגנות וגיוון לחברה האזרחית, שכן קבוצות שונות יכולות להתאגד ולהשיג תקצוב למטרה דתית או תרבותית הנראית בעיניהם כחשובה. כמו כן, היא מרחיבה את ההשתתפות הדמוקרטית, ומכאן גם צפויה להגדיל את האמון במוסדות ולהפחית מתחים שונים בין קבוצות. היא מבקשת לפשר, לתווך ולשכך במעט את הרוחות בחברה מסוכסכת, בהנחה שמנגנון המשקף את בחירת הציבור, והמייעד כספים בצורה הוגנת, יוכל לתרום לכך.

אנשים רבים תרמו לנו מדעתם הרחבה ומזמנם. ברצוננו להודות במיוחד לד"ר מיכאל שראל, ד"ר עינת סולניק, עמיחי דנינו, ריקי ממן, אריאל קרלינסקי, אורית פאייס, נועה היימן, ד"ר עידית רז קלישר, טל בן שלום, הדר לוי, אלון משגב, ד"ר מיכאל מילשטיין, ד"ר נסיה שמר, ד"ר רועי יצחק ויוסף קנר. נודה גם לוועדת המערכת – עדי ארבל, תהלה פרידמן ורועי פולקמן, ולצוות "עתידים לישראל" – אהוד פראוור, ד"ר אסף שפירא, ד"ר עמיחי פישר, ד"ר מורן נגיד וחגי קרנר – על הערותיהם המושקעות, המדויקות והטובות.

לקריאה ולהורדה של הקובץ

מה שלא ניתן לראות מעל פני השטח בארץ ישראל

לכבוד חגיגות יובל המאה (המאוחרות) לישיבת "מרכז הרב"

בחודש טבת של שנת תרפ"ו פרסם ר' הלל ב"דער מאמענט" סקירה קצרה על ישיבות "מרכז הרב" ו"חברון". הוא הגיע לטקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית בירושלים פחות משנה קודם לכן, בניסן תרפ"ה, ובמסגרת הביקור הידק את קשריו עם כמה מאנשי הרוח של היישוב המתפתח. בעקבות הביקור הוא החל לסקר את המרכז הרוחני ההולך ומתהווה, בעיניו, בארץ ישראל. הוא שב וכתב על חזון "הציונות הרוחנית" של אחד־העם, שלדבריו התפתח בקצב מהיר אף מזה של הציונות המדינית והמעשית: "לעין המתבונן הממוצע נגלה עולם רבגוני בכל גווני הרוח בארץ ישראל".

המרכז הרוחני החדש, כך סבר, עתיד להיות מוקד של יצירה יהודית־רוחנית לכל בני הגולה – שיזכו ממנו להשראה ולתמיכה. לישיבות שבארץ ישראל, ובייחוד ל"מרכז הרב" ול"חברון", הוא ייעד השפעה רחבה: לשמש בתי גידול לתלמידי חכמים שייצאו מתוכן לתפקידי רבנות בקהילות התפוצות.

את פני השטח של ארץ ישראל יכול כל יהודי לראות בעצמו, כפי תשוקת עיניו וליבו.

הוא רואה לפניו את כל ארץ ישראל כמיניאטורה, הוא רואה לפניו את אותה הצורה שהבורא העניק לארצו הקדושה. הוא רואה את נחשלותה של הארץ בכל אותם הדורות שישראל גורש ממנה, ואת התחיה והפריחה של הארץ מאז שישראל החל לשוב לארץ אבותיו. הוא רואה את הארץ בהתפתחותה ההדרגתית, את השיפור האיטי אך היציב בכל תחום של מלאכה, בכל ענף של תעשייה, בכל פעולה של מסחר. הוא רואה היטב כי הארץ שלנו, שמקיצה כעת משנתה בת אלפי-השנים, צריכה עוד לעבור הרבה מצבים, הרבה ניסיונות, הרבה שינויים, עד שתגיע לרמה של ארץ מפותחת במלואה מבחינה תרבותית וכלכלית. אבל הוא כבר רואה את ההתחלה של זה, את הסימנים המורים על אותו השגשוג העתידי, את הבשורה על אותו האושר שיבוא באחרית – ודי באלו כדי לנשא את רוחו ולאמץ את כוחו למלחמת הקיום המתמשכת.

להמשיך לקרוא