ייתכן שדילמת אותיפרון – "האם הדבר הראוי בעיני האלים אהוב עליהם מפני שהוא ראוי, או שהוא נעשה ראוי מפני שהם אוהבים אותו?" – אינה בעיה פילוסופית שיש לפתור, אלא תובנה עקרונית על מבנה התודעה שלנו. אלוהים הכפוף למוסר אינו נדמה בעינינו כאלוהים, ומוסר הכפוף לצו דתי אינו נדמה בעינינו כמוסר. שימור הפער ביניהם אינהרנטי לאופן שבו אנחנו תופסים אותם. בין שני הקולות הללו נוצרת דיאלקטיקה שאיננה כשל, אלא תנאי לחיים דתיים־מוסריים שאינם שרירותיים ואינם ריקים: לא מקור אחד של סמכות, אלא שני קולות שאינם מתלכדים – קול מצַוֶּה, תובע, חיצוני, זר לעיתים ובלתי ניתן להצדקה מלאה; וקול שכבר הוטמע, הופנם, הפך ל'מצפון', ל'שכל ישר', ל'דרך ארץ', ל'מובן מאליו מוסרי'.

בתקופות מסוימות שני הקולות הללו היו כלולים במה שמכונה כיום 'דת'; בתקופות אחרות הם נפרדו ל'דת' מכאן ול'מוסר' מכאן. לאורך הדרך היו ביניהם מתיחויות, התכתשויות ואף עימותים גלויים. בפועל, התרבויות האנושיות חיו כמעט תמיד עם שניהם גם יחד. החידוש המודרני אינו בעצם קיומם של שני הקולות, אלא הניסיון לדחוק אחד מהם למען טהרת האחר.

אשר על כן – אנחנו זקוקים לדת, ובה בעת אנחנו זקוקים גם לשיקום של הדת. אנחנו זקוקים לדת הנושאת את שני הקולות הללו. לא ניתן להותיר את המרחב הציבורי והפוליטי ללא דת, כפי שלא ניתן לנקות את המרחב הדתי והרוחני מכל מידה טובה ציבורית. האיזון המבוקש אינו היררכי אפוא אלא דינמי: מתח מנוהל בין קולות וקטבים שונים, ללא הכרעה. יהא זה מוסר בוגר יותר, כזה שאינו מוותר על אחריות וביקורת, אך גם אינו מכחיש את קיומם של גבולות, יראה ומחויבויות שאינן לגמרי בידינו; אינו מבקש שליטה מלאה אלא מסוגל לשאת גם חוסר שליטה מסוים; אינו רק תוצר של החלטתנו, אלא גם מה שאנו נענים לו – לעיתים בחוסר נחת, ולעיתים בלי יכולת להצדיק עד הסוף.

הגיליון הקרוב מוקדש לדת ומוסר.

גיליון ט ׀ 226 עמודים ׀ אביב תשפ"ו
תוכן עניינים ומבוא ׀ לאתר 'קדם' ולהזמנה

פורסם ברליגיה גיליון ה, סתיו תשפ"ג

זה כמה עשורים ניתן לשמוע זמזום תיאולוגי הולך ומתחזק בהיכלות המלומדים, רעש רקע חסר מנוחה. אין מדובר רק בחקר הדת במדעי החברה או בניתוח אנליטי של הדת בפילוסופיה; שם התיאולוגיה מרחפת מעל המושגים, נוגעת ואינה נוגעת. הדיון התיאולוגי עצמו – על מהות האל, רצונו, יחסו לעולם, פעולותיו – חזר. את הנתיב פנימה סימנה ההגות הקונטיננטלית. בשרטוט המבנים התיאולוגיים הכבדים המוטבעים באדני המערב, הקימה ההגות הקונטיננטלית לתחייה דיונים ימי־ביניימים שאבד עליהם הכלח. מהתיאולוגיה הפוליטית של קרל שמיט ועד חקר החילון של טלאל אסד, מהתיאולוגים של 'מות האלוהים' ועד 'תיאולוגיות שחרור' למיניהן – זו הייתה ועודנה קריאת תיגר על הסדר החברתי החילוני מכאן ועל הדת הממוסדת מכאן. הקריאות התיאולוגיות שימשו כלי ביקורת מושחזים ורדיקליים כנגד הנורמה, הפוליטיקה, מראית העין, הנאורות. ברם אותו קול מרדני שנשמע מן השוליים הרדיקליים היה דתי מדי בעבור חילונים, חילוני מדי בעבור דתיים – ומסובך מדי להבנה בעבור רוב הציבור.

התיאולוגיה חדרה מנתיבים ומחוזות נוספים. הדיון הפוליטי הוצף בשאלות על אודות עליית האסלאם, התנצרות המחנה השמרני והתנגשות הציוויליזציות. חוקרי מדעי המדינה החלו לנבור בהטפותיהם של אנשי דת כדי לבודד גורמים אלימים מתוך 'הדת הטובה'. הדיון הפילוסופי־אנליטי חזר לעסוק בשאלות מעלות אבק על אודות מה שניתן לומר ומה שלא ניתן לומר, וקטטות מנומסות פרצו בין תלמידי ויטגנשטיין. היסטוריונים של רעיונות מכאן ואנשי מדע הדתות מכאן אספו וארגנו מחדש את שנמסר במהלך הדורות, בניסיון להבין טוב יותר את האדם והחברה ואת היווצרות המודרנה. לעומת הראשונים, הקונטיננטליים, שנדמו לנביאי זעם תיאולוגיים – מחקריהם של האחרונים נדמו במקרה הטוב לספרות החוכמה המקראית ובמקרה הרע למוזיאון שעווה.

לצד אלו המשיכה לפרוח כתיבה תיאולוגית דתית, ביתר־שאת ואף בזיקה להן. זו לא עסקה באלוהים ככלי לביקורת, לא ניסתה להצביע על מבנה דתי סמוי כדי להוקיע אותו לעיני חילונים או לנזוף באמצעות 'רצון האל' באנשי הדת. היא עסקה בתיאולוגיה בגוף ראשון, מתוך תפילה והתייצבות נוכח האלוהים, ומתוך ניסיון להביא ולהבין את דברו בהווה. היה זה עיסוק דתי מאוד באופיו, על ידי אנשים דתיים ובעבור דתיים; לעיתים קרובות גם מתוך הממסד ובעבור הממסד – תיאולוגיה של כוהנים.

להמשיך לקרוא ←

פורסם בכתב העת השילוח גיליון 15 (תשע"ט)

במִפנה המאה העשרים הופיעה תיאוריה חדשה ומטרידה בדבר מבנה החברה והשינויים החלים בה. מנסחיה, שלימים יכונו 'האסכולה האיטלקית', היו גָאֶטנוֹ מוֹסקה (1858–1941), וילפרדו פארטו (1848–1923) ורוברט מיכֶלס (1876–1936) – האחד משפטן, השני כלכלן, השלישי סוציולוג. לדבריהם, המפתח להבנה של דרכי הגיבוש של חברה, תהליכי קבלת ההחלטות בתוכה והשינויים החלים בה – מצוי בקבוצות קטנות ומגובשות יחסית, האוחזות בידיהן כוח מעבר לגודלן היחסי ומעוניינות לשמר אותו. הייתה זו תיאוריה ביקורתית, חשדנית ופסימית, לפיה צורת השלטון היחידה שהייתה, הווה ואף תהיה בחברה האנושית היא אוליגרכיה.

היו שהשתמשו במושג האליטות באופנים פרודוקטיביים יותר ומלנכוליים פחות. הכלכלן האוסטרי יוזף שומפטר הגה במהלך מלחמת העולם השנייה את האפשרות שמאבקי הכוח בין האליטות חיוניים ליציבותה של הדמוקרטיה. הוא בנה מודל נורמטיבי ל"דמוקרטיה אליטרית" (מבלי לכנותו כך), שלפיו האליטות מאזנות זו את זו. תוך קבלת כמה מהנחות היסוד המרכזיות בדבר המון ואליטות, הוא ביקש להילחם במשטרים הטוטליטריים דווקא באמצעות הגבלת כוחם של האזרחים והענקת חופש פעולה רחב יותר לאליטות.

בהמשך לכיוון שבו צעד שומפטר, הנחת העבודה שלי היא כי מבנה מסוים של אליטות הכרחי לקיומה של דמוקרטיה ולתפקודה הטוב, ואינו מנוגד לה, וכי העובדה שאליטות ממלאות תפקיד חשוב בממשל ובחברה אינה הופכת באופן מיידי את המבנה כולו למעוות, ואינה אמורה להפוך את היחס אליו לציני. אדרבה, אותו ריאליזם המחייב את ההכרה בכוחן ובהשפעתן של האליטות מחייב גם את ההכרה בכך שמדינות דמוקרטיות אכן מתקיימות ואף משגשגות, ולא רק על הנייר או למראית העין.

חלקו הראשון של המאמר יסקור את תורת האליטות, את התנאים המאפשרים לחברה להיות דמוקרטית ואת משמעותה של תרבות גבוהה. חלקו השני של המאמר יעסוק במדינת ישראל, באליטה הרבנית, בשלטון הימין הנוכחי ובקריאה לשיתוף פעולה בין אליטות.

לקריאה ולהורדה של הקובץ

 

סיכום הרצאה שנשא פרופ' שמואל טריגנו בשבוע שעבר בתכנית "קו התפר" של "פורום קהלת". התכנית עוסקת בהבנת היסודות הרעיוניים של המודרנה, ונושא ההרצאה היה המודרנה והדת, מהזווית של הסוציולוגיה הביקורתית. מדובר במבוא כללי לתיאולוגיה פוליטית.

למיטיבי לכת, מומלץ לקרוא את הפרק "הדת הנסתרת של המודרניות" מתוך ספרו "האידאל הדמוקרטי במבחן השואה".

 

—

א.

אפתח עם הבחנה בסיסית בין מודרנה ומודרניזם: המודרנה היא תצורה מסוימת של הציביליזציה. האנושות עברה מהחברה המסורתית לחברה בעלת מאפיינים אחרים. המודרניזם הוא רוח המודרנה. מדובר באידאולוגיה, שיטה, דוקטרינה מסוימת. האידאולוגיה הזו ליוותה את השינוי שעברה החברה.

כאשר מדברים על אידאולוגיה, אין הכוונה רק למחשבה. בגישה סוציולוגית דנים גם במסגרות החברתיות, הכלכליות הטכנולוגיות והפוליטיות שהולכות יחד עם סגנון המחשבה. המחשבות, הדעות, הרעיונות – אינם נופלים מן השמים, אלא צומחים מהקיום החברתי ומהמרקם החברתי.

ההבחנה בין מודרנה ומודרניזם מאוד חשובה. המודרנה היא דבר עובדתי. אי אפשר לשלול את הקיום של המודרנה. אבל ניתן למתוח ביקורת על האדיאולוגיה שמלווה אותה. אלו הן שתי קומות שונות של אותו בניין, ויש לכך חשיבות לנוכח ההתפתחויות ההיסטוריות האחרונות.

את המודרנה, כתצורה חדשה של החברה, ליוותה אידאולוגיה שפנתה כנגד העולם הדתי המסורתי. מדובר במחיקה פרוגרסיבית של הממד הדתי לטובת הממד הפוליטי. הדבר כרוך גם במחיקה של הממד הטרנסצנדנטי לטובת הממד האימננטי. הסברת העולם על ידי סיבות טבעיות. המלך אינו מושל בשם האלוהות – בשל יכולות אלוהיות או בשל מסורת אבות – אלא על בסיס חוק שנוצר בהסכמה בין בני אדם.

וובר לימד כי הנסיגה של הדת מתלווה ברציונליזציה של העולם. אפשר גם לומר מתמטיזציה של העולם. היום ניתן לפגוש באינטרנט אלגוריתם שממלא מקום של אדם ממשי. הרציונליזציה עוסקת בהכללה – הממד הפרטיקולריסטי נעלם לתוך גושים גדולים; בהפשטה – החיים הקולקטיביים הופכים לגושים של אוכלוסיות; ואף במשפטיזציה – המגיעה עד ליחסים הבין האישיים. התופעה המרכזית והכוללת של המוטציה הזו בחיי החברה היא עליית המדינה המודרנית. מדינה המבוססת על חוק רציונלי. עליית המדינה מתרחשת עם עליית האומה, שהיא צורת האוכלוסייה המתאימה למדינה המודרנית, ועם עליית החשיבות של הפוליטי. התחום של הפוליטי מתרחב, וחל על יותר ויותר נושאים.

להמשיך לקרוא ←

בשנת תש"ל (1970) זכה אהרן צייטלין, בנו של הרב צייטלין, בפרס ניומן לספרות ושירה. לרגל הזכייה, התראיין לרחל איתן עבור כתב העת "בצרון". לצד תובנות בשירה, ספרות ואף פאראפסיכולוגיה – תאר בצבעים חיים את דמותו של אביו.

אהרן הִרבה לכתוב אודות אביו. רשימות זיכרונותיו התפרסמו מעל דפי "הצופה" ובמבואות הספרים שההדיר. הוא אף הקדיש לו לא מעט שירים (בין היתר, הפואמה המפורסמת "אבי"). בשיר נוסף, מפורסם פחות, הוא קונן על "דור שוכח אבות":

בְּצֵל אָבוֹת ׀ אהרן צייטלין

אָהַבְתִּי לִשְׁמֹעַ אוֹתְךָ מְדַבֵּר עַל הָאֲבַ"ד.
בְּדוֹר מְעוּט מוֹרָשָׁה. רַב-יְתוֹם, דּוֹר שׁוֹכֵחַ-אֲבוֹת.
שִׁבְחֵי דּוֹר-תּוֹרָה תְּסַפֵּר, עוֹלָם הָלַךְ-וְלֹא-אָבַד,
קַיָּם בְּמוֹ אַהֲבָתְךָ וּבְיִרְאָתְךָ, יִרְאַת הַכָּבוֹד.

חוֹמֵד צֵל-אָבוֹת אַקְשִׁיב, נִין לָאֲרָיוֹת שֶׁל חַבָּ"ד,
לַסִּפּוּרִים שֶׁבְּפִיךְ עַל גְּדּוֹלֵי מִתְנַגְּדִים (מָה רִיבוֹת
עָבַר – וַאֲבוֹתַיי וַאֲבוֹתֶיךָ הִשְׁלִימוּ בָּעַד) וְעַל אוֹדוֹת
אָב גְּאוֹן-תּוֹרָה-וּמִדּוֹת, צַלְמוֹ מִדְּבָרְךָ לִי נִבָּט.

נָשְׁמוּ אֲוִיר מְרוֹמָם הָאָבוֹת הַשָֹּשִֹּׁים עֹל מִצְווֹת,
חִשְׁבוּ חֶשְׁבּוֹן עוֹלָמָם, שָׂמוּ נַפְשָׁם מֵרַכָּבוֹת-
אֵל-אֶל-חַי-הַכָּבוֹד וְיָכְלוּ לַשָּׂטָן הַמְּזַהֵם.

בָּרוּךְ הָאִישׁ, בְּדָמוֹ חַי עוֹד זִכְרָם וּפוֹעֵם!
אַחַת יוֹדַעַת נַפְשִׁי: סוֹף שׁוֹכְחִים לַאֲבֹד.
וְרַק זוֹכְרֵי אָב שָׁמַם יִנוֹן. הֵם יִירְשׁוּ אֶרֶץ, רַק הֵם.

אמונתו של אהרן, במידה וניתן לכנות כך את שיחו-ושיגו, עברה כמעט בבלעדיות דרך דמותו של אביו ("רק עת דמותך אזכרה אבא […] ושבה אליי האמונה"). כך גם בפרקי הראיון להלן, מהם עולה הרושם העז אותו השאיר הרב צייטלין על בנו, כמו גם מספר קווים לדמותו כאיש רוח ואיש ציבור בוורשה שלפני המלחמה.

הראיון המלא פורסם מחדש בכתב העת "דחק", כרך ו.

 

—

[…] מיהו לגבי אהרן צייטלין הטיפוס היהודי האמיתי? טולסטוי הוא לגביו הגוי הגדול, אביו, הלל צייטלין, הוא היהודי הגדול. ה"איבער-יודע".

– ולא משום שהיה אבי. בהיותי ילד, כשראיתי רק את קצות דרכיו, ידעתי כי היה אדם גדול. "אני ידעתי איש משורש נביא – היה זה אבי", כתבתי באחד משירי. שלום אש אמר פעם, כי אילו ביקש לכתוב רומן על מייסד כת, היה כותב על הלל צייטלין. אבי היה ההיפך הגמור ממני – איש קומה ותמיר. היה לו זקן שחום כעלי סתיו – הזקן היהודי היפה ביותר בפולין – וכשהיה הולך ברחוב ציירים ופסלים היו מעמידים אותו ומבקשים לציירו. היו לו עיניים מופלאות בעלות גוון כחול, אבל חם, עיניים שמבטן חודר ומכירך מיד, מפיקות חסד ורחמים. שניאור וברקוביץ כתבו עליו כי עיניו "מחציתן בכתה ומחציתן צחקה". כשהיה עובר ברחוב נלבקי, היה כל הרחוב משתתק. אבי היה אומר לי: "אם רצונך לאהוב בני-אדם החל ברחמים עליהם, והשאר יבוא ממילא". ועוד היה אומר: "רוב האנשים רואים את האחוריים של בני האדם, ולא את נשמתם". כאשר אמר ביאליק לדרויאנוב: "כמה הייתי רוצה לראות נביא אמיתי בעיני", ענה לו האחרון: "האם אינך מכיר את הלל צייטלין? כאשר הוא נושא נאום הינך שומע קולות וברקים של סיני".

אבי היה כותב בעיתון "מאמענט" בוורשה, אבל הכתיבה לא היתה לה חשיבות עליונה לגביו – העיתון היה בידיו כלי לעשות חסד עם הבריות – שלושה מאמרים בשבוע, לפי החוזה, כשכיר-יום. העיקר היה לגביו ההתעמקות ביהדות, בקבלה. אנשים צעירים היו באים לביתו לקנות תורה מפיו. יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח, היה תלמידו של אבי. באוטוביוגרפיה שלו כתב שדה כי בהיותו ילד, לאחר פרעות קישינוב, שמע את צייטלין בוכה בלילה: "אלוקים, מה אתה רוצה ממני?" כשהיה חלוץ היה יצחק שדה שולח מכתבים לרבו. הלל צייטלין כתב לו אז: "אתה עושה שם בארץ דבר גדול ונורא, אבל הייתי רוצה שנשב ונלמד קצת גם, 'תניא' ו'מסילת-ישרים'".

על הספרות אמר לו פעם אביו: "למה לך להיות סופר? הספרות הינה דבר חיצוני. צריך שתעסוק בדבר יישובי. הספרות אינה חלק אינטגראלי מן התרבות שלנו. היהודים זקוקים לארץ, לחידוש האמונה. אבל ספרות? זוהי מתכונת זרה. אצלנו התחילה הספרות מימי מנדלסון – להיות ככל הגויים. יהודה הלוי הוא 'הכוזרי' ולא שירת האהבה שלו". ועוד אמר: "האם ישאל אותך האלוקים לאחר מאה ועשרים, אם היית משורר גדול? לא. הוא ישאל אותך שאלות אחרות לגמרי. כל החיים הארציים הינם חיי התכוננות".

להמשיך לקרוא ←