עם בוא הבשורה על שחרור החטופים, חול המועד סוכות תשפ"ו
מתוך: "שער לעבודת אלוהים נוכח תקומת מדינת ישראל", פרק מהספר "שבטים"

למרות שמיליוני יהודים חיים כיום במדינת ישראל, ותורמים לה ממרצם ומהונם – רק חלקם מתבונן תדיר בפלא התקומה, ומקדיש לו את כל עתותיו. חלק זה אינו עשוי מקשה אחת, ומאגד נימוקים שונים ועמדות מגוונות, אולם בשורות הבאות אני מעוניין בכל זאת לנסות ולהיות לפֶּה למספר עקרונות המובלעים בהתנהלותו. מסירותו ואיכותו של אותו חלק גורמים לאותם עקרונות לחלחל לכלל הציבורים והגוונים, ומשמשים מקור לאחדות העם, לסולידריות, לגעגועים ל"ארץ ישראל הישנה והטובה", או במילה אחת: לרֵעוּת.

בכדי לדון באותם עקרונות ברצוני לפנות לנקודת־ראשית מסוימת שקדמה למדינת ישראל והכשירה את הופעתה – נאום הפתיחה של בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, לקונגרס הציוני העולמי הראשון שנערך בבזל (תרנ"ז; 1897). גם בזמנו ייצג הרצל פלח מסוים בלבד מתוך התנועה הציונית, ולא את מכלול ההוגים והבונים שתרמו להתגשמותה; אולם צלילים מהלחן שהשמיע מוסיפים להדהד עד היום בדמותה של מדינת ישראל, ומשביחים את עבודת האלוהים הייחודית שבהתמסרות לקיומה ושגשוגה.

"אנו רוצים להניח את אבן־היסוד לבית, העתיד להיות בית־המבטחים לאומה היהודית. הדבר הזה הוא כל־כך גדול, שאנו חייבים לדבר עליו רק במילים הפשוטות ביותר" (נאומים ומאמרים ציוניים, נאום הפתיחה בקונגרס הציוני הראשון, עמ' 112)

בנאומו של הרצל – כמו גם במצעה של התנועה הציונית, שגובש בבזל – נעשה לראשונה שימוש במילה "בית" בכדי לתאר את הרעיון המדיני־לאומי של היהודים. מדובר בשימוש חריג ומטאפורי שאינו נהוג במישור המדיני, שנבע בין היתר גם מאילוצים פוליטיים. אולם יש במטאפורה זו כדי לאסוף אל תוכה מספר תכונות ייחודיות שהרצל ייעד לתכניתו המדינית.

הזמנה לקונגרס הציוני השביעי שנערך בסמוך לפטירתו של הרצל

בית הוא דבר־מה השייך בעיקרו למישור האישי ולא למישור הציבורי, והקביעה שלעם היהודי חסר בית מצביעה על כך שהציונות אינה רק פתרון למחסור בחבל ארץ, אלא למשהו יסודי ותשתיתי הרבה יותר, הנוגע לאושיות־הקיום של כל יחיד. האמת שבדבריו של הרצל חודרת מבעד לשלל התכונות היפות והמבטים המיוחדים שנמנו בשערים הקודמים, וקובעת שלכל אלו חסר רובד ראשוני הקודם לכל מימוש של חיים אנושיים: רובד המספיג לתוככי האישיות את האישורים המאפשרים לה להתהלך בעולם, והמעצב את החומר האנושי עליו יכולה לנוח הרוח. מעטים התייחסו ברצינות לאורך ההיסטוריה של המחשבה היהודית לרובד זה של "בית", ואף אלו שהתייחסו לא נטו להתעכב עליו וראו בו לכל־היותר אמצעי, או חזון אחרית הימים.

פרק מתוך הספר "שבטים", שיצא לאור השנה.

בערב ההשקה שנערך לספר ב"בית הרב קוק" שבירושלים התייחס הרב חיים וידל לפרק זה, תוך הוספת מסה ארוכה משלו.

רגע השיא של סיפור יהודה ותמר מתקן התדרדרות קשה של יהודה, שמתוך קנאות לחירותו וייחודו טבע בהתנהלות כנענית המוחקת את הזולת

את שורשי פרשת יהודה ותמר יש לחפש במכירת יוסף. ברגע ההכרעה ניצבו זו מול זו שלוש עמדות שונות: שמעון ולוי רוצים להרוג את יוסף; ראובן מציע להשליך אותו אל הבור, כאשר כוונתו הנסתרת היא להציל אותו; ואילו יהודה מציע למכור אותו לעבד.

על יסוד הפסוק בספר משלי: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" – ניתן לבאר שהעמדה שנוקט כל אחד מהאחים נובעת מהאיום שנושאת כלפיו השקפת העולם של יוסף. יהודה מציע למכור את יוסף לעבד משום שהוא חש שהשקפה זו – עם ההתנשאות ובקשת השלטון שנלוות אליה – מאיימת בעיקר על החירות ועל הייחודיות שבו, וכלשון המדרש: "לכו ונמכרנו לישמעאלים – הוא סבור בחלומותיו שימלוך עלינו ושנהיה לו לעבדים, לכו ונמכרנו לעבד". העבדות איננה שוללת את חייו של הזולת, אלא את חירותו – ובכך היא שוללת את הייחודיות שבהם; העבד הוא אישיות שחסרה את היכולת להביא לידי ביטוי את רצונה הייחודי, משום שהוא מחויב לנהוג על פי רצון אדונו.

יהודה רגיש באופן מיוחד לפגיעה בחירות וברצון  האישי, והוא נחלץ להגן עליהם. אך נקדים ונשאל: מהי, בסופו של דבר, אותה "ייחודיות" שיהודה מגן עליה? ומכיוון אחר: הלא כל אחד מהאחים נושא באישיותו מאפיינים ייחודיים, ואם כן ההתנשאות של יוסף מאיימת על כולם במידה שווה?

להמשיך לקרוא ←

האלימות שנוקט חושים בן דן כלפי עשו המונע את קבורת יעקב זוכה במדרש לחיוך סלחני. אין כאן נקיטת עמדה מוסרית, אלא הכרה מציאותית בתוקפם של הכוחות הקמאיים הפועלים בעולם

כיוון שהגיעו [לקבור את יעקב] במערת המכפלה, בא עשו ועיכב. אמר להם: יעקב קבר את לאה בחלקו, והחלק שנותר שלי הוא. אמרו לו: מכרת את חלקך. אמר להם: את חלקי כבכור אמנם מכרתי, את חלקי כאח רגיל האם מכרתי? אמרו לו: כן, מכרת [לאחר מותו של יצחק]… אמר להם: הראו לי שטר. אמרו לו: השטר בארץ מצרים, ומי ילך? ילך נפתלי, שהוא זריז כאיילה… חושים בן דן היה שם, והיה חירש. אמר להם: מה זאת? אמרו לו: זה מעכב עד שיבוא נפתלי מארץ מצרים. אמר להם: ועד שיבוא נפתלי מארץ מצרים יהיה אבי אבא מוטל בביזיון? נטל מקל והכה על ראשו [של עשו]. יצאו עיניו ונפלו על רגלי יעקב. פקח יעקב את עיניו וחייך (סוטה יג, א, בתרגום)

א.

כאשר יעקב אבינו יורד למצרים הכתוב מונה את צאצאיו, ולגבי בניו של דן הוא מציין בקצרה: "וּבְנֵי דָן – חֻשִׁים". אונקלוס מתרגם את המילה "חושים" כתכונה, ולדבריו בני דן היו זריזים וחריפים. אולם תרגומו מעלה את השאלה מדוע בניגוד ליתר בני יעקב לא הוזכרו בני דן בשמם. התלמוד מפרש, בשם רבי חזקיה שבני דן היו מרובים "כחושים [=גבעולים] של קנה", ובכך גם מסביר מדוע לא היה ניתן להזכיר אותם בשמם. אולם במקומות אחרים חכמים מפרשים את המילה "חושים" כשמו הפרטי של בנו של דן – "חושים בן דן" – על אף הקושי הלשוני שפירוש זה יוצר בפסוק. יתר על כן: לבן זה מייחסים חכמים חסרונות שונים, החל מלידתו שהייתה קשה, וכלה בהיותו מכוער וכבד שמיעה.

מה יכולה להיות הסיבה לניגוד החריף שבין הפירושים השונים? האם בניו של דן היו מרובים וזריזים, או שהיה לו בן אחד שנולד בקושי? ניתן לבאר שמדובר בהיבטים שונים של תופעה אחת: בקרב בני דן היה קיים ריבוי כמותי של אנשים ומעשים, שבא יחד עם איכות ירודה. היבטים אלו מופיעים גם בהמשך הדורות: חכמים מציינים ששבט דן היה מרובה באוכלוסין, והיה נגוע כל העת בעבודה זרה (ירושלמי עירובין ה, ב; תנחומא, כי תצא, י). במדרש רבה (שמות מ) תכונה זו מתוארת במילים ספורות: "אין לך ירוד משבט דן".

שבט דן, אם כן, היה קבוצת אנשים גדולה שנטתה לאלילות, קרי: ראיית העולם כמרחב מרובה כוחות שיש צורך לרצות אותם. ייתכן מאוד שתפיסה זו גם גרמה לריבוי ולזריזות שלהם, שכן כדי לרצות גורמים רבים יש להרבות במעשים על חשבון איכותם.

להמשיך לקרוא ←

אם לא למדתם בלובלין שכל אדם יש לו דרך עבודה משלו, מה למדתם בלובלין?… מה ערכו של א־לוה, כביכול, שאין לו אלא דרך אחת לעובדו? (מרטין בובר, גוג ומגוג, עמ' 42־43)

הזהויות הקלאסיות שנבנו במדינת ישראל בשישים ושבע שנות קיומה הולכות ומשתנות. הסיבות לכך הן רבות, ודי בתחושה חוצה־מגזרים שהן אינן מצליחות להביא לידי ביטוי את התווים האנושיים העמוקים והמהותיים של חלק ניכר מהמסתופפים בצִלן. כינויים כגון דתי, חרדי, חילוני, אשכנזי, מזרחי, ימני או שמאלני – מתפקדים במסגרת שיח פולמוסי־כוחני, והנמענים המקוריים שלהם חשים שלא בנוח להזדהות באמצעותם. מתחת לפני השטח ניתן לחוש שקבוצות שונות מבקשות להשיל מעליהן את זהויותיהן הקודמות, ולגבש קווי מתאר חלופיים לאלו הנהוגים; אולם קבוצות אלו נתקלות שוב ושוב בקושי מהותי – כיצד ניתן להפריד את התוך שבזהות מהקליפה שבה?

פתרון נוח לבעיה זו היה ונותר להשליך את ההגדרות כולן ולהתנער מהעיסוק האובססיבי בזהויות. אולם נקודת המוצא שלי היא שהגדרות וקווי מתאר הם גורמים חיוביים ולא שליליים: קיים שוני מובנה בין בני אדם, וניסוח אמיתי של הצרכים, השאיפות והעמדות השונים הוא פתח להבנה הדדית ולשיתוף פעולה, בעוד טשטוש של השוני גורם בסופו של דבר לכעס ולמפח נפש. יש להתנער מהגדרות מצמצמות ומקבעות, ובו בזמן לא "לשפוך את התינוק עם המים" ולהישאר עם מסגרת שמאפשרת הגדרה עצמית ואף דיון בין הקבוצות השונות.

מאמר זה מבקש לסייע במשימה זו על ידי פיתוח שפה חלופית לתיאור השוני בין הזהויות האנושיות; שפה שמתבוננת באופן שבו מתייצב האדם נוכח האלוהים. אני מתבסס על הטענה – שתורחב להלן – שאלוהים אינו רק מושג מופשט אלא בעיקר מפגש: חי, נוכח, מרגש ומפעים. מפגש זה עשוי להתרחש בחלקים וברבדים שונים של המציאות – בחוויית הטבע, בכיסופים, בתקומת ישראל, בשיחה שקטה, בשירה, בחכמה ועוד – אולם המשותף לכל הרבדים הללו הוא שאין בהם היסק הגיוני בלבד על אודות קיומו של אלוהים, אלא תחושה של נוכחות קרובה העולה מהשתתפות פעילה של האדם בהם. השוני בין בני אדם הוא תוצאה של השתתפות פעילה זו, ושאלת המפתח לבירור הזהות היא, אם כן, היכן אלוהים נוכח בחייך?

להמשיך לקרוא ←