פורסם בכתב העת השילוח גיליון 39, כסלו תשפ"ה

סטטוס קוו (Status Quo) – המצב הקיים. במדינת ישראל משמש הביטוי לתיאור שורה של הסדרים בתחום הדת והמדינה שהונחו בתקופת המעבר מיישוב יהודי למדינה: שמירת שבת, כשרות, גיור, נישואין וגירושין, עצמאות בחינוך, פטור בחורי ישיבות מגיוס ועוד. חלק מהסדרים אלו הונחו עוד בתקופה העות'מאנית. המשכם – תוך אילוצים והבנות – בשיתוף פעולה בין מנהיגי התנועה הציונית ובין הממסד הרבני. מה שהחל במטרה ליצור חזית אחידה בעתות הרות גורל, הפך במרוצת השנים לסלע מחלוקת המאיים לקרוע את החברה בישראל.

הסטטוס קוו מתסכל את כל הצדדים הנוגעים בדבר. בעשרות השנים שחלפו מאז אותם הסדרים ראשונים השתנו הן הדתיים, הן החילונים; הדת השתנתה והחילון השתנה. דברים אינם כשהיו. חלק מובנה מהבעיה עם הסטטוס קוו הוא המצב הסטטי שהוא נתון בו, וחוסר האפשרות לקבל הבנות שמתחדשות ומתאימות את עצמן מפעם לפעם, 'הסדר נושם' ליחסי דת ומדינה המשתנה מתקופה לתקופה; ודאי מהצד החילוני, אך במפתיע גם מהצד הדתי. אם מסמך ההבנות היה נערך היום, ייתכן שהסוגיות העקרוניות בעיני הצד הדתי היו אחרות. אולם דתיים יודעים שאין להם לגיטימציה לפתוח סוגיות חדשות לדיון, גם אם יהיו מוכנים לוותר על אחרות. יש מתוכם שמתעקשים על הסטטוס קוו מתוך תחושה שבלעדיו תאוכל המסגרת הערכית והמסורתית במדינת ישראל, בפרט כאשר הם מרגישים שבמקומות אחרים הם נדחקים לאחור. קבוצה דתית אחרת, ליברלית יותר, כבר אינה זוכרת מפני מה דרושה לה כפייה. חילונים, לעומת זאת, מודאגים מהצמיחה הדמוגרפית החרדית ומהכבדת הנטל הצבאי והכלכלי. מבחינתם, יש לפתוח בבהילות את ההסדר הקיים – אך הדבר קשה מבחינה קואליציונית, וקיים גם החשש שאם הדיון ייפתח תגבר ידה של החקיקה הדתית. הם גם היו רוצים לחתור לשילוב חרדים במוסדות המדינה, אך מבלי לשלם את מחיר ההדתה של המרחב הציבורי הכרוך בכך.

נראה כי אנחנו נידונים לחיות במדינה יהודית שבה יתקיימו כל העת סערות תקופתיות ביחסי דת ומדינה, אוחזים איש בגרונו של רעהו ושבויים במשחק הכוח הפוליטי, לבלי יכולת לדון במצב בצורה בוגרת. גביזון, שסיפקה בעבר דוגמה טובה לאפשרות להגיע להסדרים שכאלה באמנה המשותפת עם הרב יעקב מדן, צירפה בכל זאת לדבריה את החשש מפני פגיעה של בית המשפט בהסכמות שיושגו. הרי לנו צרה נוספת, שלא כאן המקום לדון בה.

האומנם לא ניתן להציע רציונל כללי לספינה טרופה זו של דת ומדינה, ולעגן במידת מה לפחות את יחסי הדת והמדינה בישראל?

לקריאה ולהורדה של הקובץ

פיטר ל. ברגר (1929-2017) היה סוציולוג אמריקאי בולט, מאלו שהכריזו בשנות השישים של המאה העשרים על 'מותו של אלוהים' מבחינה חברתית – על חילונה המואץ של החברה ועל הדת שעומדת לעבור מן העולם – מה שמקובל לכנות 'תזת החילון'. ברם כעבור כמה עשורים הוא הכיר בטעותו: לא זו בלבד שהדת לא נעלמה, אלא הפכה לאופציה מזמינה ורלוונטית יותר מבעבר. במאמר  The Desecularization of the World: A Global Overview, שהתפרסם בשנת 1996, הוא מסביר מדוע הוא וחוקרים רבים נוספים במדעי החברה טעו, ומה ניתן ללמוד מכך.

מאמר זה זוכה כאן לתרגום ראשון, לא מהוקצע ולא מקצועי. 'הסרת החילון' – משחק מילים עברי עם 'הסרת הקסם' של מקס וובר; התפכחות או פקיחת עיניים מתפיסת העולם הקודמת. מדובר בסופו של דבר בטקסט ראשוני, גולמי, מהרהר ולא מדעי, אולם כזה שהפך לציון דרך מסוים שהדיון בו ובמסקנותיו נמשך עד היום.

במצבנו הנוכחי – המר, הקשה והמורכב – יידרשו עוד טקסטים שכאלו לחשיבה על ההווה ועל העתיד לבוא.

—

לפני כמה שנים נחת על שולחני הכרך הראשון שהופיע מתוך 'פרויקט פונדמנטליזם'. 'פרויקט פונדמנטליזם' מומן בנדיבות רבה על ידי קרן מקארתור בראשות מרטין מרטי, היסטוריון מומחה לתולדות הכנסייה מאוניברסיטת שיקגו. מספר רב של חוקרים בעלי מוניטין נטלו בו חלק, והתוצאות שפורסמו היו לרוב מעולות.

אבל ההתבוננות שלי בכרך הזה העניקה לי את מה שנהוג לכנות חוויית "אהא!". הספר היה גדול מאוד, כזה שיכול לשמש גם כנשק ולגרום לפציעה חמורה. שאלתי את עצמי – מדוע קרן מקארתור תשקיע כמה מיליוני דולרים לתמיכה במחקר על פונדמנטליסטים דתיים?

שתי תשובות עלו במוחי. הראשונה ברורה ולא מעניינת במיוחד. קרן מקארתור היא מאוד פרוגרסיבית, ולכן רצתה 'לדעת את האויב', הפונדמנטליסטים שאינם פרוגרסיבים. אבל הייתה גם תשובה מעניינת יותר. 'פונדמנטליזם' נחשבה תופעה מוזרה וקשה להבנה; מטרת הפרויקט הייתה להתעמק בעולם הזר הזה ולהפוך אותו למובן יותר. אבל למי? למי נראה שהעולם הזה מוזר?

להמשיך לקרוא ←