נביאים הרבה ידעה ירושלים; נביאי אמת ונביאי שקר. רובם שקעו בתהום הנשייה. כזהו גם סיפורו של משה גיבורי, "נביא המערות" או "שוכן מערות הסנהדרין", שתועד בהרחבה בספרו של דיוויד הורוביץ, "שלושים ושלושה נרות".

משה גיבורי (Moses Guibbory) נולד בשנת תרנ"ט (1899) באוקראינה. בגיל צעיר עזב את ביתו ונדד באירופה. את שנות מלחמת העולם הראשונה עשה בטורקיה, ולאחר מכן הגיע לארץ ישראל, והתמקם במערות הסנהדרין בירושלים. לאחר מספר שנים הכריז על עצמו כנביא וכמשיח, ולאחר שחזה נכונה רעידת אדמה קיבץ סביבו מספר מאמינים.

בשנות העשרים עלה ארצה מארצות הברית דיוויד הורוביץ, חלוץ צעיר שעסק בחקלאות, למד עברית והלך שבי אחר התנ"ך. מפגש מסתורי עם גיבורי בשנת תרפ"ז (1927) הפך אותו לאחד מחסידיו. לדבריו, גיבורי עורר עניין במספר אישים מרכזיים ביישוב דאז, ביניהם הרב קוק ויהודה לייב מאגנס, וכן במזכירו של ז'בוטינסקי, ארתור קוסטלר, שכתב אודותיו בעיתונים.

באותה שנה פגש הורוביץ את פולה, מי שלימים תהיה אשתו, שהגיעה לביקור בארץ מפולין. הם נישאו ויצאו לפולין, לא לפני שגיבורי מינה את הורוביץ לשליחו למדינה זו. תפקידו היה להזהיר את יהודי פולין מפני אסון הממשמש ובא. הורוביץ מתאר כיצד נשא בידו מנשר, חתום בידי שני הרבנים הראשיים, הרב קוק והרב מאיר, ובו אזהרות מפי משה גיבורי ומקובלים נוספים מירושלים. היה עליו אנשים להעלות לארץ ישראל "לפני שיהיה מאוחר מדי".

הספר "שלושים ושלושה נרות", הופיע בתש"ט (1949)

בשנות השלושים יצא הורוביץ לארצות הברית. אשתו ובנו נותרו בפולין – ושם נספו. גיבורי עצמו היגר לארצות הברית בראשית שנות הארבעים, הטיף לאוניברסליות תנכי"ת והנהיג כת קטנה של "בני ישראל הבריטים" (זרם דתי הגורס כי חלק מהשבטים בבריטניה הם למעשה צאצאי עשרת השבטים; יש הקושרים גם את ההמנון האנגלי הבלתי-רשמי "ירושלים" לרעיונות אלו). לכת זו הצטרף גם שדר רדיו מפורסם בשם בויקה (Boake) קרטר, שנמצא מת לאחר מכן בנסיבות מסתוריות. לשמו של גיבורי נקשרו שערוריות נוספות. הורוביץ בסופו של דבר ניתק את קשריו עם גיבורי, הפך לדיפלומט בכיר באו"ם, היה מיודד עם בכירים אמריקאים וישראלים והקים מספר אגודות יהודיות-נוצריות ספק מסיונריות.

בפרק מרתק בספר "שלושים ושלושה נרות" מתוארת הגעתו של הורוביץ לפולין בשנת תרפ"ח (1928), ופגישה עם הרב צייטלין שלא הוזכרה עד היום בספרי הביוגרפיה והמחקר. תיאורו של הורוביץ חי מאוד, ומאפשר לשוות את דמותו של הרב צייטלין באותן שנים – בפרשיה שיש בה משיחיות, קבלה ונבואה לצד דברים תמוהים וחיי יום יום שגרתיים בוורשה; כל החומרים מהם נרקמות אגדות.

אני מודה לרב שמואל אליקן על ההפניה למקור זה.

להמשיך לקרוא ←

בשנת תרס"ג (1903) פרסם הרב צייטלין חמישה מאמרים, בצורה פחות או יותר רציפה, בעיתון "הצֹפה" הוורשאי. (אין מדובר בעיתון "הצופה" של המזרחי, שהחל לצאת בארץ בסוף שנות השלושים). מאמרים אלו – "שירה חדשה", "שיחות פילוסופיות", "אחד הרגעים המרים", "משעיפי לילה" ו"בעומק וברום" – יכולים להיקרא גם כיחידה ספרותית אחת, שעניינה הסבל והייסורים שהם מנת חלקו של האדם בעולם.

המאמר שלפנינו, "שירה חדשה: מעט מעולמו הפנימי של החוזה", מיוחד מצד נוסף: מדובר במאמר כמעט מקביל למאמר "העולם הפנימי", אותו יפרסם ביידיש כעבור ארבע שנים, וההבדלים בין השניים מסוגלים ללמד לא מעט אודות השינויים שחלו בהשקפת עולמו. לצד העובדה שלשון היידיש של הרב צייטלין עממית יותר, מסעו רב הייסורים של ה"חוזה" או ה"חולם" מסתיים בצורה שונה מאוד בשני המאמרים: בזה שלפנינו חוצב החוזה מרוחו-שלו "לוחות חדשים", בסגנון ניטשיאני, ואילו המאמר המאוחר יסתיים בקריאה הנרגשת "אלוהיי – הוא חי!".

בכיו של החוזה, בסוף הפיסקה החמישית, מופיע בגוף ראשון במאמר נוסף שיכתוב הרב צייטלין לקראת סופה של אותה שנה – "שירה ותפילה". גם שם הוא דן בסבל ובייסורים, וגם שם הוא נשבר ובוכה "כילד קטן" – אך עם תוספת משמעותית:

"אז נפתח מקור דמעותיי, אז בכיתי כילד קטן…
אז אמרתי: גדול הכאב, אבל גדול הוא אלוהים…"

ל"שירה", אם כן, מתווספת ה"תפילה". בין שני המאמרים, ראוי לציין, יפריד "פוגרום קישינב" הראשון.

מאמר זה פורסם לאחר מכן ב"כתבים נבחרים" – אסופת הכתבים שיצאה לאור בוורשה בשנת תר"ע (1910), חלק א, עמ' 99-103.

—

א.

הצער הגדול והעמוק נוגע עד הנקודה היותר פנימית שבלב…

ופלגי דמעות ירדו עיני האדם…

מרגיש הוא שמגונה ומכוער הדבר, אבל הצער מתפרץ בבכיה על-כרחו.

וקורא הוא האדם לכל ניצוצי האור שבקרבו, לכל חלקי הכח שבו, לכל העוז שבגופו ובנשמתו, לכל האמץ שברוחו, כי יעזרו לו להלחם בבכי המגונה.

ומתגבר הוא האדם על זה, אבל אובד הוא את הונו הרוחני ואת כל כחו הגשמי במלחמה הזאת.

והוא עייף ויגע, מט ושחוח, כפוף ונדכה…

וההתרגשות שבלבו כל כך גדולה, המלחמה הפנימית כל כך עצומה, התרוצצות הכוחות השונים, המחשבות השונות, התאוות השונות, החפצים השונים, המגמות והנטיות השונות – כל כך גדולה וחזקה, עד שאי אפשר לו להחזיק מעמד…

חוק וגבול לים, חוק וגבול גם להתרגשות האדם.

ותרדמה עמוקה נופלת עליו והוא רק חולם חלומות.

וחולם הוא חלומות נעימים ורואה לפניו אותם העולמות שעדיין לא נבראו, אותם החיים שעדיין לא נוצרו, אותו גן העדן שעדיין לא טייל אדם בו, אותם המלאכים שעדיין לא נגלו לאיש, אותו היופי שעדיין עין לא ראתו, אותו הגודל שעדיין לא עלה במחשבה.

ואמנם יש אשר גם חלומות רעים יבעתוהו, שעירים ירקדו לפניו, שדי שחת וקטב מרירי עולים לפניו.

ואם כח חזק בלבו, אז יחליף כח, יקיץ מתרדמתו, יתעורר משנתו, ישכח עמל וצער, יחיש יתעורר, יתעורר ויתאמץ, ישחק לכל מכשול ופגע, ימיש הרים וגבעות, ישמח ויגיל, ישחק וירנן.

ושירה חדשה תישמע מפיו, שירת החיים והעוז, הכוח והאון, הגבורה והאומץ, היכולת וההתעלות, ההתפרצות וההתקוממות.

להמשיך לקרוא ←

מאמר קצר זה התפרסם בחוברת השנייה של המאסף הספרותי "שאר ישוב", שהוציא לאור חיים יצחק בונין בשנת תרפ"א (1921). בונין חלק עם ר' הלל מספר תחנות משותפות ביצירתו ובחייו (ואף במותו: הוא נרצח בגטו וורשא). בגיליון אחר של "שאר ישוב" פרספ בונין מאמר לרגל יום הולדתו החמישים של ר' הלל בשם "הלל צייטלין: לידיד ברוח, ליובלו הספרותי". במאמר זה הוא אף מפציר בו, לאחר שהוא משבח את יצירתו ופועלו, לשוות לכתיבתו אופי שיטתי ואחדותי יותר.

"למרחק…" שב והופיע לאחר מכן כפרק בחוברת "ספרן של יחידים" שיצא לאור בתרפ"ח (1928), תחת השם "לך לך".

—

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ג)

קול ה' קורא אל כל אדם בכל מקום ובכל זמן: עזב-נא, בן אדם, עזב-נא, עזב נא את תאוות הבשר שבהן אתה קשור אל החומר, עזב נא את כל ההרגלים שבהם אתה קשור אל העולם המוגבל בחושים, עזב נא את גאוות לבבך, עזב את יחס משפחתך, עזב את דעותיך הקדומות ואת אמונות השוא אשר לך. לך ובקש לך ארץ רחוקה, ארץ עליונה, ארץ של שמים. איפה תבקשנה? איפה תמצאנה? לך ובקש!…

אין האלהים אומר לאדם: שם ושם היא הארץ הדרושה לך, כי אם כה דבר האלהים לאדם: ארצך – בתכלת אין סוף, במרחב אין קץ, בהוד התעלומה, בסתר האור, בחביון הרז…

"לך לך מארצך וממולדתך ובית אביך". מקרא זה מפוצץ כפטיש לא רק כל שרירות לב וכל תאוות לב, כי אם כל האמונות והדעות שבהן חיים רוב בני האדם.

כי מה הן אמונותיהם ודעותיהם של רוב בני האדם? מאמינים הם, ראשית כל, ביופי המיוחד של הארץ שבה נולדו. כאדני השדה קשורים הם בטבורם אל הארץ-המולדת שלהם. קוראים הם לזה – פטריוטיזם. מאמינים הם, שארצם היא ארץ מיוחדת שבארצות ושצריך להפקיר הכל בשביל קיומה והצלחתה, הפרחתה ושגשוגה. מאמינים הם, שלגבי "ארץ המולדת" הכל שרוי ומותר, שופכים הם דמי אחיהם בשביל הטובה המדומה של הפטריוטיזם שלהם. ובת קול מפוצצת על ראשי ההרים: "לך לך מארצך". אמת, שחן מקום על יושביו, אמת שחביבה עליך הארץ אשר כלכלה וגדלה אותך והיניקה אותך מלשדה וחביבים השמים הפרושים על ראשך, אמת שצריך אתה לעבוד ולעמול בשביל ארץ מולדת זו, אבל יש דבר רם מאהבה זו כרום שמים מעל הארץ, והוא – הארץ הבלתי נראית לעיני בשר, כי אם האלוהים מראה אותה לקרוביו, מראה ומסתיר, מבריק ברק ומעלימו.

ר' הלל, תרס"ו (1906) (?)

להמשיך לקרוא ←

במשך השנים הרבה הרב צייטלין לשאת הרצאות פומביות, ואף נדד לשם כך בערים ועיירות שונות ברחבי פולין. לאחר מלחמת העולם הראשונה התרחבה פעילות זו, ואף השתלבה בהמשך עם שאיפתו לייסד חוג "דתי-אתי" בשם "יבנה". כך גם תיאר זאת הרב פרופ' שמחה בונם אורבאך, שהיה תלמידו של צייטלין בוורשא:

"התחיל צייטלין – כדרשן נודד, כמטיף ומוכיח – להשמיע את קריאתו, קריאת התשובה לקראת ימות המשיח הממשמשים ובאים, בחוצות וורשא ובערי השדה […]

התחיל צייטלין לשאת נאומי תשובה בבתי המדרש השונים, וקרא לשוב אל התורה ומצוות בפועל ובמעשה, לקיום המצוות בכל דקדוקיהם ופרטיהם ממש – 'מי ייתן ואוכל ללכת מבית לבית, מחדר לחדר, ולהתחנן לפני בני הנוער לקיים את מצוות תפילין' – הכריז פעם עוד בכתלי בית אגודת הסופרים על רחוב טלומצקה; ההד היחיד לדבריו היה הלעג וההיתול של אנשי העט, והשנאה הפראית של ה'מאמינים'… ובעמדו פעם על במת בית מדרש אחד ברחוב פנסקה בשבת שובה ובהתמוגגו בדמעות ובנשאו את דבריו בנוסח המגידי העתיק ובניגונם, השליכו עליו פרחחים מה'אורתודוקסיה המאורגנת' אבנים, אבנים ממש"

ובמקום אחר הוא כותב, ביחס לרושם שעשו הרצאות אלו:

"כל הופעה של צייטלין באולם הרצאות הייתה מכנסת המונים. דמותו הגבוהה, הרחבה והחסונה, ראשו הנהדר, רעמת שערות הארי שלו וזקנו המלא, שיוו לו מראה של נביא קדמון"

תיאורים אלו – ורבים כמותם בפי כותבי זיכרונות התקופה – מציירים את דמותו הכריזמטית של הרב צייטלין, ואת האהדה לה זכה בפרט בקרב הצעירים.

מצויות בידינו מספר תעודות בדבר הרצאותיו של הרב צייטלין בשנות השלושים המוקדמות. באגודת הסופרים והעיתונאים היהודיים בוורשא, ששכנה ברחוב טלומצקה 13, נשא הרב צייטלין בשנת תר"ץ (1930) הרצאה שכותרתה "מה הביא אותי לכתוב את ארבע העבודות האחרונות שלי" (על אגודה זו – ודמותו של צייטלין בתוכה – אפשר לקרוא בקצרה כאן). לקראת ההרצאה התפרסמה בעיתון רשימת הנושאים בהם ידובר:

"הפוגרומים הראשונים בקישינב, הומל וביאליסטוק; הפוגרומים במאה ושישים ערים ועיירות יהודיים באוקטובר 1905; יצירותיי הראשונות 'שירה ותפילה', 'מלב דווי', 'על הזבח', ו'המשבר'; מה שחוויתי וראיתי בתוכי בשנים האחרונות של מלחמת העולם ('על גבול שני עולמות'); מה שחוויתי בשנת תרפ"ג; מאמרי 'הקריאה הגדולה של שעה זו'; הניסיון הראשון להקים את חבורות 'יבנה'; מדוע הדתיים עמדו מרחוק ולא הצטרפו?; מדוע דווקא הקול שלי הוא 'קול קורא במדבר'?; האם יכולה ישועת העולם לבוא ללא ישועת ישראל, והאם יכולה ישועת ישראל לבוא ללא ישועת העולם? – ה'דבר לעמים' שלי; איזה סוג של אנשים אני מחפש? – 'ספרן של יחידים' שלי; מילות הנבואה במסה הרחבה שלי 'דברי ישעיהו בן אמוץ'; ו'מה יש לי לומר לעם היהודי'?"

נושאים אופייניים אלו מעידים כי התהליך שעבר על הרב צייטלין נעשה תוך מודעות רבה לכל שלב ושלב בו, ואף תוך שיתוף עמיתיו והקהל היהודי הרחב בוורשא.

בחודש ניסן שנת תרצ"א (1931), פרסם העיתון "אונזער אקספרעס" – ששני בניו של צייטלין שימשו בו כותבים בכירים – הזמנה להרצאה שכותרתה (ביידיש) "מדוע ספינת הגאולה לא מגיעה אל החוף?". הזמנה זו, מעבר להיותה אות-חיים מרתק מוורשא היהודית שלפני המלחמה, מכילה בראשי פרקים את משנתו של הרב צייטלין בנוגע לגאולת ישראל. הדברים שנשא הרב צייטלין בהרצאה עצמה לא הגיעו לידינו, אולם חלק נכבד מראשי הפרקים הללו הפכו ברבות הימים למאמרים: כך "בין שני הרים גדולים" שיתפרסם בשנת תרצ"ה (1935), בו יתאר את הרב צייטלין את עמדותיהם של הרב קוק והרב זוננפלד (המכונים כאן – ובמאמרים נוספים שלו מאותה תקופה – "בית הלל" ו"בית שמאי"), או מאמריו על הרב זאב יעבץ ועל הצהרת בלפור. חלק אחר ייצא לאור בספרונים אותם הוא מחבר במהלך אותן שנים, דוגמת "דבר לעמים", "וואס איך האב יעצט צו זאגען דעם יודישען פאלק" [=מה יש לי לומר לעם היהודי] או "דממה וקול: הגיונות, תוכחות, גלויי-נשמה וכסופי משיח".

—

מדוע ספינת הגאולה לא מגיעה אל החוף?

הרצאה מאת ה' הלל צייטלין

בנושא הנ"ל מארגנת האגודה לתרבות יהודית-דתית "חינוך ותרבות" הרצאה של ה' הלל צייטלין יום א' חוה"מ פסח, בשעה 8:00 בערב, באולם אגודת הסוחרים הזעירים, זמנהוף (דז'יקא) 5.

ה' צייטליין ישוחח על מספר ענינים: האם לציונים בני-ימינו הזכות לסמוך עצמם על ר' יהודה הלוי?; הצועדת תנועת ה'מזרחי' בדרכי אותם גאונים מקובלים ר' צבי קלישר ור' אליהו מגריידיץ?; אותו יהודי גדול ובלתי מוערך (ר' זאב יעבץ); בית שמאי ובית הלל בגאולה האחרונה (ר' זוננפלד ור' קוק); הפשרות הגדולות-מדי של 'בית הלל' בן-ימינו; המשמעות היותר נעלה ומיסטית של הצהרת בלפור, ומדוע ירדה אותה הצהרה לטמיון; מי המקומם ומי המהרס בארץ ישראל; איך ובמה תיבנה אחדות ישראל; שלש השיטות העיקריות בגאולה (ר' יהודה הלוי, הרמב"ם ושיטת הקבלה); המיזוג של שלשת השיטות והדרך הראויה היחידה לגאולת ישראל.

כרטיסי כניסה ב-75 גרושים, להשיג בבית הקפה ברגבלום, דז'יקא 32, ובכניסה לאולם.

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"

את הרשימה "האורחים: שיחה פילוסופית פיוטית" פרסם הרב צייטלין בשלהי שנת תרס"ה (1905) בעיתון "הזמן". בתחילת המאמר טענה מעניינת: "טעות גדולה ונוראה ביד כל אלה, החושבים שההשתקעות בעולמות אחרים מפריעה בעד ההסתכלות הישירה במציאות הנגלית". לאישוש הטענה הוא נעזר בכל אותם 'זקנים', 'חוזים', 'רואים', 'קדושים' וכו' שביצירותיהם הגדולות של הומירוס, סופוקלס, אייסכילוס, שייקספיר, דוסטוייבסקי, פושקין, איבסן ועוד. אנשים אלו, טוען הרב צייטלין, דווקא משום שהם שקועים בעולמות אחרים – הצליחו לחדור בעד המעטה החיצוני של המציאות, ולבארה לעומקה כפי שהיא. הם ניחנו בחוש ראות מיוחד, שהוביל אותם למידת רחמים גדולה ומיוחדת.

כדוגמה הוא מביא שתי דמויות מכתביהם של דוסטוייבסקי וגורקי:

"ראו והתבוננו באלו הזקנים הנזירים (זוסימה על פי דרכו ולוּקה על פי דרכו), התבוננו בחייהם, בדבריהם ובהנהגתם. עד כמה הם מבינים את החיים ואת המציאות המרה, עד כמה הם בעצמם קרובים אל החיים ומשתתפים בחיים, עד כמה הם יודעים את עוניו של כל חי, עד כמה הם עמלים להמעיט את מידת הצער. עד כמה הם נתונים לענינים היותר קטנים של אחיהם האומללים. ועוד גם זאת: עד כמה חיים הם בעתות ידועות בעולמות אחרים וחוזים חזיונות אחרים, והם מביטים על החיים המציאותיים  כעל מעבר, כעל אורח: הם נודדי נצח, באים מאיזה עולם ושבים לאיזה עולם"

להמשיך לקרוא ←

הרב צייטלין הקדיש לא מעט מאמרים וסקירות  במשך חייו לחיים נחמן ביאליק (תרל"ג-תרצ"ד; 1873-1934), המשורר העברי הגדול שהיה בן גילו, ושפריחת השירה שלו התרחשה בצמוד ליצירתיו הראשונות. שניהם אף הושפעו באופן מכריע מהפוגרומים בשנים תרס"ג (1903) ותרס"ה (1905), ופרסומיהם בעקבות אירועים אלו הקנו להם מעמד ציבורי. מאוחר יותר הם אף עמדו בקשרי מכתבים, ואף נפגשו מספר פעמים במהלך חייהם. בראשית שנת תרע"ג (1912) מבקש הרב צייטלין מביאליק שיסייע בידו להוציא לאור חלק מכתביו תחת השם "בשנות רעה", שכן, לדבריו, דברים אלו "הם האספקלריא היותר מאירה של מה שסבלנו, הרינו והגינו מן הפוגרום הקישינובי עד הזבח הגדול של שנת 1905 ועד בכלל".

משפחת צייטלין, מעט לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. עומדים, מימין לשמאל: נחום הוכרמן (חתן), אהרן צייטלין (בן), לאה (אשתו של אהרן), אלחנן צייטלין (בן). יושבים: רבקה (בת), הרב צייטלין ואשתו אסתר, רניה (אשתו של אלחנן). יושבים מקדימה, הנכדים: דוד (הבכור של אלחנן), צבי-דב (בנו היחיד של אהרן), אברהם (בנה היחיד של רבקה), אדם (הצעיר של אלחנן). 

הרב צייטלין ראה בביאליק לא משורר רגיל, המשתעשע באסתטיקה, ב"צבעים וסממנים יפים", אלא במשורר מסוגם של הנביאים הקדמונים, שחש את צער העולם ותובע את הצדק השמימי (יצירות ויוצרים):

"על 'נבואותיו' של ביאליק כבר דברו רבים […] חפץ אני לציין תכונה אחת שהיא כמעט העיקרית והיסודות ב'נבואות' אלה ולה כמעט שלא הושם לב. מכוון אני לאותו המשא ומתן שיש לביאליק תמיד עם האלוהים [..] ה'אלוהים' איננו אצלו, כמו אצל אחרים, 'מיטב השיר', לא לצורך הציור הוא נעשה 'בן אדם' המדבר בשם האלוהים […] לא בכדי ליפות את הצער ולעדן אותו הוא מדבר על השכינה ועל צערה […] געגועים פנימיים עזים ועמוקים ל'אלוה אשר אליו תכסופנה הנפשות', תפילת לחש זכה וטהורה, המית הלב, צער אין קץ"

להמשיך לקרוא ←