רליגיה גיליון ט

ייתכן שדילמת אותיפרון – "האם הדבר הראוי בעיני האלים אהוב עליהם מפני שהוא ראוי, או שהוא נעשה ראוי מפני שהם אוהבים אותו?" – אינה בעיה פילוסופית שיש לפתור, אלא תובנה עקרונית על מבנה התודעה שלנו. אלוהים הכפוף למוסר אינו נדמה בעינינו כאלוהים, ומוסר הכפוף לצו דתי אינו נדמה בעינינו כמוסר. שימור הפער ביניהם אינהרנטי לאופן שבו אנחנו תופסים אותם. בין שני הקולות הללו נוצרת דיאלקטיקה שאיננה כשל, אלא תנאי לחיים דתיים־מוסריים שאינם שרירותיים ואינם ריקים: לא מקור אחד של סמכות, אלא שני קולות שאינם מתלכדים – קול מצַוֶּה, תובע, חיצוני, זר לעיתים ובלתי ניתן להצדקה מלאה; וקול שכבר הוטמע, הופנם, הפך ל'מצפון', ל'שכל ישר', ל'דרך ארץ', ל'מובן מאליו מוסרי'.

בתקופות מסוימות שני הקולות הללו היו כלולים במה שמכונה כיום 'דת'; בתקופות אחרות הם נפרדו ל'דת' מכאן ול'מוסר' מכאן. לאורך הדרך היו ביניהם מתיחויות, התכתשויות ואף עימותים גלויים. בפועל, התרבויות האנושיות חיו כמעט תמיד עם שניהם גם יחד. החידוש המודרני אינו בעצם קיומם של שני הקולות, אלא הניסיון לדחוק אחד מהם למען טהרת האחר.

אשר על כן – אנחנו זקוקים לדת, ובה בעת אנחנו זקוקים גם לשיקום של הדת. אנחנו זקוקים לדת הנושאת את שני הקולות הללו. לא ניתן להותיר את המרחב הציבורי והפוליטי ללא דת, כפי שלא ניתן לנקות את המרחב הדתי והרוחני מכל מידה טובה ציבורית. האיזון המבוקש אינו היררכי אפוא אלא דינמי: מתח מנוהל בין קולות וקטבים שונים, ללא הכרעה. יהא זה מוסר בוגר יותר, כזה שאינו מוותר על אחריות וביקורת, אך גם אינו מכחיש את קיומם של גבולות, יראה ומחויבויות שאינן לגמרי בידינו; אינו מבקש שליטה מלאה אלא מסוגל לשאת גם חוסר שליטה מסוים; אינו רק תוצר של החלטתנו, אלא גם מה שאנו נענים לו – לעיתים בחוסר נחת, ולעיתים בלי יכולת להצדיק עד הסוף.

הגיליון הקרוב מוקדש לדת ומוסר.

גיליון ט ׀ 226 עמודים ׀ אביב תשפ"ו
תוכן עניינים ומבוא ׀ לאתר 'קדם' ולהזמנה

כיצד לבקש את האמונה בישיבה

פורסם ב"עולה מן המדבר", גיליון 158 (תשפ"ו)

אנחנו נמצאים בתקופה מיוחדת. דברים אינם כפי שהיו, אך המילים טרם הדביקו את עומק השינוי. כמה הרהורים ודרכים אל האמונה שהיו נחוצים עוד קודם לשביעי באוקטובר, ועל אחת כמה וכמה עתה. עוד חזון למועד לפרוט ולמולל את אשר התחדש בקרבנו מאז.

הדברים הבאים יהיו ניסוחים ראשוניים של מחשבות שבאו בשנים האחרונות בעקבות שיחות – ביני לבין עצמי אך גם ביני לבין אחרים. הכותרת היא 'כיצד לבקש את האמונה בישיבה', והיא ישירה למדי: עם כל כמה שהלימוד בישיבה מעמיק ומחכים ורציף ומספק, לא תמיד עולה ופורחת ממנו האמונה באלוהים. וב'אמונה' זו איני מתכוון למסקנה או לתובנה, אלא לתחושה/לחוויה/לחיבור – לחיים של אמונה, של עבודת ה', של נוכחות של אלוהים בחיי היום יום (איני מתכוון להגן כאן על העמדה הזו או על הנחיצות שלה, רק לסמן את הבעיה עבור אלו שכבר מכירים אותה ומתמודדים איתה).

ובכן – משבר. משהו לא כשורה. 'לא עובד'. מסביב נראה שיש מאמינים רבים, שלכולם זה קל, ואילו בתוכי – דממה. או גרוע מכך: חוסר שקט, חלל, מחשבות מטרידות. אפשר לשקוע עוד יותר בלימוד, יש כאלו שהגיעו אל האמונה בדרך זו. עוד התמדה ועוד התמדה. 'תורה מביאה לידי וכו". אך לא אצלי.

הכיוון הראשון אליו פונים – והוא כיוון רצוי מאוד – הוא לימודי אמונה. עיון בחיבורים שחיברו גדולי ישראל בנתיבות אלו; יהיו אלה חכמי השכל, חכמי הרגש או חכמי הנסתר. אך לעיתים נדמה, בפרט ללומד בישיבה, שגם אלו – ספרים. עוד אותיות ועוד מקורות, ופרנסה ללב אין.

לא רק שמצב זה כבר היה לעולמים (וזו נחמה פורתא), אלא שהוא צפוי – ובמספר מובנים גם מתבקש, בפרט בגילאים צעירים ובפרט בקרב מי שחי בתקופה כמו זו שלנו, הממלאת את המוח והלב בהרהורים. 

אשרטט שלושה כיוונים. שלושתם מציעים חיבור של עניין נוסף ללימוד, עניין הקשור גם הוא ללימוד אמונה. שלושתם עשויים להפתיע את מי שהתרגל לסדר יומה של ישיבה ליטאית – אבל הם מסוגלים לשמש גם השלמה וחיזוק נצרכים ללימוד התורה, ולאו דווקא לבוא על חשבונה. את הכותרות לחיבורים אלו לקחתי מדבריו של הראי"ה קוק (להלן: הרב), אבל ערכתי בהן מספר התאמות.

להמשיך לקרוא

מוחין דאמא

נמסר בערב מחווה לרגל צאתה של אמא ליאורה לגמלאות
ממזכירות ישיבת ההסדר "אורות שאול"
ב בשבט תשפ"ג

א. "אמא" ו"מוחין דאמא"

המסורת היהודית הציגה את דמותו של האל כ"אבא" – מקור של חוק, גבול, סדר ויציבות. אך לדמות זו נלווה גם קול אחר, עדין ועמוק לא פחות, שמקורו קדום – קולה של "אמא": "ואין אביו אלא הקב"ה, ואין אמו אלא כנסת ישראל" נאמר במסכת ברכות (לה, ב). הנושא נדון מזוויות רבות ושונות, והמסע בין הקולות הללו עיצב ועודנו מעצב לא מעט מבתי המדרש בהווה.

התחנה הראשונה עבור הנהגה ייחודית של "אמא" ו"מוחין דאמא" היא בקבלת ימי הביניים. המושג היסודי הוא ספירות: הקב"ה מנהיג את העולם באמצעות מערכת מורכבת של עמדות ועקרונות קבועים, שיש בתוכם יחסים פעילים בין חסד ודין, רוח ומעשה, ועוד ועוד. במערכת זו מתגלות הספירות "חכמה" ו"בינה" – "חָכְמָה מוֹחָא אִיהִי מַחֲשָׁבָה מִלְּגָאו; בִּינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין". החכמה היא המוח, הבינה היא הלב. אבא ואמא.

בצפת, בקבלת האר"י, הספירות מונפשות אף יותר, ומקבלות אופי של דמויות, "פרצופים". אבא, אמא, היריון, ילדים, והתיאור עוד ממשיך להתגוון. ההנהגות של אבא ואמא הן גבוהות, והן גם מחוברות זו לזו. אבא ואמא עובדים יחד, מנהיגים יחד ומגדלים ילדים.  אבל לאבא יש "מוחין" וגם לאמא יש "מוחין" – צורת הסתכלות, רעיונות, תודעה. ועצם העובדה שהמוחין הללו מגיעים בזמנים שונים ובאופנים שונים – היא מאוד מעניינת, למרות שעדיין לא קורה איתה הרבה. כל זה משל להנהגות עליונות.

משהו מתחיל לקרות בדורות שלאחר מכן. כפי שעוד יתואר להלן, אמא מתחילה לקבל מעמד עצמאי; פרשנות שמתארת את העמדה שלה ככזו שאינה עולה בקנה אחד עם זו של אבא. והפרשנות לצד הנשי כולו הופכת להיות קונקרטית, קרובה, קוראת לפעולה.

מהגות הדורות האחרונים אפשר לזקק ארבעה פירושים ל"מוחין דאמא", שהם גם ארבעה שלבים מיוחדים ומובחנים. הם אינם היחידים, אבל הם מעניינים ביותר.

להמשיך לקרוא

וזוכר את האור והצל

אלקנה כהן (גילוי נאות: גיסי) ערך את זכרונותיו, רשמיו, הרהוריו ויצירותיו מהמלחמה, והתוצאה היא יומן קצר שאינו מרים את קולו – ודווקא משום כך חודר ללב. אלקנה כותב מתוך צריח המפקד, בזמן שנמתח בין חירום ושגרה, קפה שחור, ריח שריפה וחששות קטנים וגדולים. המלחמה מזוקקת כאן לרגעים, למשפחה, לחברים, לתלמידים, לחוויה אנושית של אזרח ואדם מן השורה שעושה את המוטל עליו וחי בתוך מאורעות מטלטלים – ועדיין מסרב לפאתוס. הקרבות מתוארים בפירוט כמעט יבש; ימי מילואים ארוכים לצד רגעים ביתיים, בדיחות צוות ושברים של תרבות עברית.

המעבר בין יומן תיעודי לקטעים ספרותיים יוצר מתח פורה ומעניין בין עובדות וחוויה פנימית, ומאפשר לקורא ללוות אותו בתוך אותם ימים קשים, עמוסי פרטים צבאיים וחסרי כיוון מוגדר. יומן צנוע ואינטליגנטי, מטריד לעיתים בשקט שלו, שמותיר אחריו תחושות שלא ממהרות להתפוגג.

לקריאה ולהורדה של הקובץ | לרכישת עותק פיזי

ראשית צמיחת אחריותנו

עם הרבנית חנה הנקין, פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ו בטבת תשפ"ו 26.12.2025

על משנתו הציונית של הרב יהודה הרצל הנקין

ביום שני הקרוב, ט' בטבת תשפ"ו, ימלאו חמש שנים לפטירת הפוסק הרב יהודה-הרצל הנקין, מן הבולטים שבפוסקי ההלכה בדור האחרון. אף שיוחס בדרך-כלל לציבור הדתי-לאומי, הרב הנקין לא היה חניך של ישיבה או זרם מסוימים. הוא היה מתמיד מופלג, שרוב חייו למד לבד. הוא היה נכדו ותלמידו של הגאון הרב יוסף אליהו הענקין (תרמ"א–תשל"ג), אחד מגדולי עולם בשעתו ומי שהרב אלישיב כנה אותו 'מרא דאתרא של אמריקה'; והיה אביו ורבו של הרב איתם הנקין הי"ד, שנרצח בפיגוע בגיל 31 יחד עם רעייתו נעמה הי"ד. במאות תשובותיו ומאמריו המשיך הרב הנקין לסלול את דרכו התורנית הייחודית של סבו, דרך ששילבה למדנות מופלגת עם פסיקה מתוך השכל הישר והבנת המציאות. לכך הוסיף הרב יהודה-הרצל את הקשב למאורעות הזמן. "אודה לה' שזכיתי לנכד תלמיד חכם", כתב עליו הסב כאשר הסמיך אותו לרבנות, "אשר מי כמוני מכיר את חריפותו ועומק הבנתו וידיעותיו". 

תשובותיו של הרב יהודה-הרצל נשאו הסכמות מצד קשת של פוסקי בדור האחרון, תופעה חריגה בציבור הציוני: הרב משה פיינשטיין , הרב אליעזר וולדינברג, הרב גדליה פעלדער, הרב מנשה קליין מאונגוור בעל משנה הלכות, הרב עובדיה יוסף, הרב אברהם כהנא-שפירא, הרב מרדכי אליהו, ורבני ירושלים הרב משאש והרב קוליץ.

גם בנו של הרב יהודה-הרצל, הרב איתם הי"ד, ניחן באותן סגולות נדירות של רבני בית הנקין: שקידה בלתי-רגילה, חריפות, דיוק וחתירה לאמת, יכולת לקלוע ללב-העניין וסירוב לנטוש את שדה הקרב באמצע המערכה. בעשור שלפני מותו חיבר ארבעה ספרים וכ-50 מאמרים (ועוד היד נטויה להוציאם לאור). כדי לתפוש את פוריותו יוצאת-הדופן של הנין בעשור האחרון של חייו הצעירים, ראוי לחזור לסיפור נעוריו של הסבא-רבה: בגיל 15, כששלחה אותו אמו לישיבת מיר, כבר סיים סדר מועד בתלמוד ארבע פעמים. כאשר הגיע לישיבה הוא סורב, בטענה שלא מקבלים לישיבה ילדים; רגליו נשאו אותו לעיירה הסמוכה קרליץ, שם ישן בבית הכנסת ו'אכל ימים' אצל משפחות. בשנה זו סיים מסכתות שבת ועירובין 40 פעם.

להמשיך לקרוא

בחירה בתקצוב

בחירה בתקצוב: הצעה למנגנון ייעוד מס (Tax Designation) בישראל, עתידים לישראל 2025, מכון ירושלים למחקרי מדיניות

לפני קצת פחות משנה פנתה אליי ד"ר מורן נגיד, מצוות ההיגוי של 'עתידים לישראל', ושאלה אם יש לי מה להציע. אמרתי לה שיש לי רעיון שכלכלנים – מימין ומשמאל – לא אוהבים, כי 1. הוא לא יעבור החלטת ממשלה. 2. הוא קטן ביחס למה שדרוש בישראל. עם הזמן וההיכרות עם צוות המכון הסתבר שהתחום האבסורדי הזה – שבין הגדול והקטן – הוא בדיוק מה שהם, ואולי כולנו, מחפשים.

לחממה הרעיונית שהוקמה במכון הגעתי עם כמה עמיתים וחברים טובים שאהבו את הרעיון, ופיתחו ושכללו אותו עד רמת הגימור הנוכחית (והגבוהה) – תרצה אטיה, סימה יצחקי ויהודה סעדיה, שהיו אמונים על ניתוחי העומק בכלכלה ומדיניות ציבורית ; וד"ר הלל גרשוני, ד"ר יאיר הלוי, ד"ר אדם צחי וד"ר שאולי שארף – שהיו אמונים על מחקרי החברה הישראלית, התרבות, המשפט ועוד. זו הייתה עבודה מאומצת של חודשים רבים שלבסוף נשאה פרי. היו עוד הרבה אנשים טובים שעזרו בדרך, והם מפורטים להלן.

מסמך זה מציע מנגנון המאפשר לאזרחים להקצות חלק מכספי המיסים שלהם למטרות קונקרטיות. מהלך כזה עשוי להפחית מתחים ולעודד אמון ושיתוף פעולה. עם בעיות היסוד במדינת ישראל נמנים מתח זהותי ותרבותי מחריף, אשר טמון בעצם הגדרתה כ"יהודית" ו"דמוקרטית", וכן תקצוב יתר של זהויות קצה. המערכת הפוליטית התקבעה על גושים מקוטבים, וקבוצות קטנות בעלות זהות מובחנת זוכות לתקצוב בלתי פרופורציונלי, ללא קשר להעדפת הציבור הרחב: ישיבות חרדיות, מרכזי זהות דתיים לאומיים, סצנות אומנות אליטיסטיות או מחלקות אינטלקטואליות פרוגרסיביות. בעיה נוספת היא פער הולך וגדל בין משלמי המיסים ובין ייצוגם בקואליציה. בעיות אלו מזינות זו את זו: לקבוצות הקטנות יש תמריץ להקצין את דרישותיהן ועמדותיהן, הציבור משלם המיסים מתמלא תסכול, והמתח הזהותי גדל. עיקר המתחים נסובים סביב סוגיות של דת, תרבות ורוח. אלו מעוררים תחושות קשות, מאפשרים תקצוב יתר של הקצוות ופוגעים במנגנון הדמוקרטי, שנשחק בשל מאבקי זהות.

במספר מדינות אירופיות נקבע בעשורים האחרונים מנגנון דומה של "בחירה בתקצוב" (Tax Designation), שבאמצעותו יכולים אזרחים לבחור לאיזו מטרה להקצות אחוז מסוים מתשלום המס. המנגנון החל את דרכו באיטליה, כחלק מהסכם בין המדינה והכנסייה הקתולית, ומשם עשה דרכו למדינות פוסט קומוניסטיות שביקשו לשקם את מוסדות הדת והחברה האזרחית.

המסמך מציע ליישם בישראל מנגנון דומה של בחירה בתקצוב למטרות דת, תרבות ורוח. מדוע דווקא בתחומים אלו? משום שחרף חשיבותם הערכית, הם אינם קריטיים בהיבט התפעולי השוטף; יש בהם שוני רב בין ציבורים וחוסר הסכמה; ואנשים עשויים להירתם אליהם ברצון ובכך לחזק את החברה האזרחית.

באירופה, המטרות לתקצוב הייעודי נעות בין גופים גדולים של דתות ממוסדות (הכנסייה הקתולית, איחוד הקהילות היהודיות), צרכים תרבותיים וסוציאליים וארגוני מגזר שלישי ספציפיים. בישראל, לא קיימת חלוקה ממסדית לכנסיות או לגופי תרבות לפי מגזרים. לכן, יש לאתר את התקנות הרלוונטיות בספר התקציב. מסמך זה מציג מספר סופי של תקנות. לצידן, מפורטת המתודולוגיה שהובילה למיפוי ולסיווג, כמו גם הדיונים וההסתייגויות שעלו מתוך התהליך. מדובר בהמלצות בלבד, אשר נועדו לפתוח ולעודד את הדיון.

למנגנון "בחירה בתקצוב" דרושים עקרונות פשוטים וממשק חכם, נגיש ונוח. העקרונות העיקריים הם: א. על בסיס תקציב המדינה הנוכחי, יינטלו 50% מתקציבי התקנות של דת, תרבות ורוח ויועמדו לבחירה ציבורית; ב. כנגד התקנות הקיימות ייווצרו תקנות ייעודיות עבור "בחירה בתקצוב". מבחני התמיכה שלהן יפורסמו מראש, בצד רשימת העמותות הנתמכות בכל תקנה. תינתן אפשרות להתקין תקנות חדשות; ג. כל אזרח משלם מס במדינת ישראל יקבל בטופס הדיווח השנתי, או בממשק מקוון של רשות המיסים, אפשרות להקצות 3-2.5% ממס ההכנסה השנתי שלו לטובת התקנות והעמותות שיבחר. הממשק יאפשר לבחור הן בתקנה כולה והן בעמותה בודדת. אף ניתן יהיה לחלק את הסכום ולבחור במספר תקנות או עמותות.

ייעוד המס יתבצע בחודשים מרץ-מאי של השנה העוקבת וישודר לרשות המיסים. לאחר עיבוד הנתונים ברשות יתקבלו הסכומים השונים המיועדים לחלוקה, והם יועברו מקופת המדינה בסוף חודש ספטמבר לעמותות או לתקנות הייעודיות. לשם פיקוח על חלוקת הכספים ועל פעילות הממשלה בתחומים הרלוונטיים מתקציבי "בחירה בתקצוב" ומחוץ להם, מוצעים מספר מנגנונים פרלמנטריים וציבוריים, ביניהם: ועדה מלווה, נציב תלונות, מדדים גלויים ועוד.

החלופה המוצעת מוסיפה הוגנות וגיוון לחברה האזרחית, שכן קבוצות שונות יכולות להתאגד ולהשיג תקצוב למטרה דתית או תרבותית הנראית בעיניהם כחשובה. כמו כן, היא מרחיבה את ההשתתפות הדמוקרטית, ומכאן גם צפויה להגדיל את האמון במוסדות ולהפחית מתחים שונים בין קבוצות. היא מבקשת לפשר, לתווך ולשכך במעט את הרוחות בחברה מסוכסכת, בהנחה שמנגנון המשקף את בחירת הציבור, והמייעד כספים בצורה הוגנת, יוכל לתרום לכך.

אנשים רבים תרמו לנו מדעתם הרחבה ומזמנם. ברצוננו להודות במיוחד לד"ר מיכאל שראל, ד"ר עינת סולניק, עמיחי דנינו, ריקי ממן, אריאל קרלינסקי, אורית פאייס, נועה היימן, ד"ר עידית רז קלישר, טל בן שלום, הדר לוי, אלון משגב, ד"ר מיכאל מילשטיין, ד"ר נסיה שמר, ד"ר רועי יצחק ויוסף קנר. נודה גם לוועדת המערכת – עדי ארבל, תהלה פרידמן ורועי פולקמן, ולצוות "עתידים לישראל" – אהוד פראוור, ד"ר אסף שפירא, ד"ר עמיחי פישר, ד"ר מורן נגיד וחגי קרנר – על הערותיהם המושקעות, המדויקות והטובות.

לקריאה ולהורדה של הקובץ

הקפה אחרונה: קולות מלחמה

התלבטתי ארוכות אם לפרסם את קטעי היומן הללו, שהחל להיכתב באותו מוצאי שבת וחג. רגשות קשים ליוו את הכתיבה, ולבטים רבים את הפרסום. עברנו ועודנו עוברים שבעה מדורי גיהינום, ואני מאמין שאדם צריך לומר את אשר על לבו, ולהושיט יד גם למי שחש וחושב אחרת.

יש מכלול שלם של קולות וזעקות. דבר ה' מחייב הקשבה מפולשת מקצה לקצה, תיעוד ותמלול כל מה שאין לו מנוח, מוטת כנפיים רחבה וסבלנות אין קץ – כדי שלא נשכח, שלא נרפה, שלא נחדל; כדי לגלות ולהבין מה מתבקש מאיתנו כעת. ובסופו של דבר, ייתכן שגם נעמוד מול אי-ידיעה.

כיוון שכבר פורסמו מהיומן חלקים ושברי חלקים בבמות שונות, ראוי עתה להעניק תמונה שלמה יותר.

חודש אלול. זמן להרהורי תשובה ולחשבון נפש.

"לך אמר לבי בקשו פניי, את פניך ה' אבקש"

להמשיך לקרוא