פורסם ב"עולה מן המדבר", גיליון 168 (תשפ"ו)

נמסר בערב מחווה לרגל צאתה של אמא ליאורה לגמלאות
ממזכירות ישיבת ההסדר "אורות שאול"
ב בשבט תשפ"ג

א. "אמא" ו"מוחין דאמא"

המסורת היהודית הציגה את דמותו של האל כ"אבא" – מקור של חוק, גבול, סדר ויציבות. אך לדמות זו נלווה גם קול אחר, עדין ועמוק לא פחות, שמקורו קדום – קולה של "אמא": "ואין אביו אלא הקב"ה, ואין אמו אלא כנסת ישראל" נאמר במסכת ברכות (לה, ב). הנושא נדון מזוויות רבות ושונות, והמסע בין הקולות הללו עיצב ועודנו מעצב לא מעט מבתי המדרש בהווה.

התחנה הראשונה עבור הנהגה ייחודית של "אמא" ו"מוחין דאמא" היא בקבלת ימי הביניים. המושג היסודי הוא ספירות: הקב"ה מנהיג את העולם באמצעות מערכת מורכבת של עמדות ועקרונות קבועים, שיש בתוכם יחסים פעילים בין חסד ודין, רוח ומעשה, ועוד ועוד. במערכת זו מתגלות הספירות "חכמה" ו"בינה" – "חָכְמָה מוֹחָא אִיהִי מַחֲשָׁבָה מִלְּגָאו; בִּינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין". החכמה היא המוח, הבינה היא הלב. אבא ואמא.

בצפת, בקבלת האר"י, הספירות מונפשות אף יותר, ומקבלות אופי של דמויות, "פרצופים". אבא, אמא, היריון, ילדים, והתיאור עוד ממשיך להתגוון. ההנהגות של אבא ואמא הן גבוהות, והן גם מחוברות זו לזו. אבא ואמא עובדים יחד, מנהיגים יחד ומגדלים ילדים.  אבל לאבא יש "מוחין" וגם לאמא יש "מוחין" – צורת הסתכלות, רעיונות, תודעה. ועצם העובדה שהמוחין הללו מגיעים בזמנים שונים ובאופנים שונים – היא מאוד מעניינת, למרות שעדיין לא קורה איתה הרבה. כל זה משל להנהגות עליונות.

משהו מתחיל לקרות בדורות שלאחר מכן. כפי שעוד יתואר להלן, אמא מתחילה לקבל מעמד עצמאי; פרשנות שמתארת את העמדה שלה ככזו שאינה עולה בקנה אחד עם זו של אבא. והפרשנות לצד הנשי כולו הופכת להיות קונקרטית, קרובה, קוראת לפעולה.

מהגות הדורות האחרונים אפשר לזקק ארבעה פירושים ל"מוחין דאמא", שהם גם ארבעה שלבים מיוחדים ומובחנים. הם אינם היחידים, אבל הם מעניינים ביותר.

ב. אמא מקורית

השלב הראשון מתחיל להתגלגל בחסידות פולין. אצל רבי אלימלך מליז'נסק, ממייסדי החסידות בפולין, אפשר למצוא דרישה מכל אדם לטפח עבודה ייחודית משלו, 'חיות מקורית' שאינה חיקוי של הזולת. תלמידו הגדול של רבי אלימלך, רבי יעקב יצחק הורוביץ "החוזה מלובלין", הרחיב את המקוריות הזו בכמה דרשות קיצוניות הנובעות מה"לב". בין היתר כתב כי משמעה של החסידות היא עבודה מאהבה, ומשמעה של האהבה היא שהאדם "אינו חושש דווקא בקריאת שמע ובתפילה" (זיכרון זאת, פרשת פנחס) –

פירוש אם מזדמן לו לאחֵר הזמן בשביל אהבת הבורא ברוך הוא והוא עוסק בדבקותו או בשבחים, או אם נראה לו שיפעול לפניו יתברך נחת רוח יותר אם לא יקרא קריאת שמע ותפילה, הגם שיצר הרע מוכיחו, אינו חושש על שום עונש בשביל אהבת הבורא לפעול רצונו יותר, ובאמת רחמנא ליבא בעי וגדולה עבירה לשמה […]
והנה מי שאינו רוצה להתלמד ולזוז מיראת חטא כלל אי אפשר לו לבוא לאהבה.

מדובר על אהבת הבורא במסירות נפש, בכל הלב, מבלי לחשוש מעונש על הפרת גדרי המצוות. אין מדובר רק ב"הוראת שעה" של הלב, אלא בתביעה תמידית ללכת ולבקש את רצון ה' שנתבע ממנו, אישית, בכל יום. בדרשה אחרת הופיע הפסוק "לא תעשון כן לה' אלהיכם" (דברים יב, ד) כדי לתבוע מהאדם שלא להתקבע על צורת עבודה אחת, סדר יום קבוע ומעשים מסוימים, כי יש בקיבעון ממד של עבודת אלילים (אור התורה, פרשת ראה).

דרשות אלו, שיש בהן מקוריות, אינדיבידואליות, פריצת גדרות, רגישות לזמן ולנסיבות – מובאות גם בכתבי תלמידים נוספים, עם פיתוחים נוספים. התחום כולו מקבל נפח. מהרצון לקיים מצוות עם כל הלב – הגיעה ההבנה שבכל דור ודור ובכל אדם ואדם "רצון השם" מתפרש אחרת, ודרושה לו הקשבה מיוחדת. בלא הקשבה זו – המצוות תהיינה "קביעות בלי חיים" (מי השילוח, פרשת בהעלותך). ועם גדילת הנפח של העיסוק – גדל גם הייחוס ל"לב", ל"אמא" (שם, פרשת כי תשא):

אלהי מסכה לא תעשה לך. מסכה היינו כללים. ועל זה אמר הכתוב, בעת שיהיה לך בינת הלב מפורשת, אז לא תביט על הכללים להתנהג על פיהם, רק בבינת לבך תדע בכל פרט דבר איך להתנהג, כמו שמצינו באליהו בהר הכרמל.

זו בינה, זה הלב, זו אמא.

לא קשה לדמיין כלפי מי נאמרו תורות אלו, מיהו האבא שניצב מול אמא. האבות – אוחזים בכללים, בקביעויות, במסגרת, בהלכה (מי השילוח, פרשת חקת). אלו הם הלמדנים הליטאיים, או 'הרבנים הרגילים'. החסידים מכירים בכך שיש אבא ויש אמא, שיש לזה קול חשוב ולזה קול חשוב. אבל ברגע האמת, כאשר אמא מדברת, מקשיבים לאמא, לבינת הלב. כי זה מה שה' רוצה יותר.

וזהו רעיון מסוכן.

* * *

במילים קצת אחרות: אדם יכול וצריך לשאול את עצמו 'מה ה' רוצה שאעשה'. ואז ראוי גם שישאל את עצמו 'מה ה' באמת רוצה שאעשה'. סביר שתתקבל תשובה קצת אחרת. וכך גם ראוי שימשיך – 'מה ה' באמת באמת באמת רוצה שאעשה'. הנה, עוד תשובה. כך, אומרים מורי החסידות, הוא יגיע לתשובה האמיתית. מה הוא רוצה שתעשה. אתה, עכשיו.

וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין.

ג. אמא אידאלית

מכאן לפירוש נוסף שערך הראי"ה קוק. הרב קוק אינו חסיד, והוא אינו מדריך בשום שלב לפרוץ את גבולות ההלכה. בין הקולות של אבא ושל אמא – שכבר נשמעים אצלו בבירור כשניים – הוא בוחר תמיד באבא. אבל הוא מגלה הבנה אמפתית למי שבוחר באמא (שמונה קבצים, קובץ ו, רסה):

כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוח הקודש, ושל כל חכמה והופעה שבעולם, בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות […] הרי זה חטא נדב ואביהו, הפרדת יסוד אבא מאימא עלאה […] ועומק גדול של קדושה זו צריכה להתבטל בפני מקור התורה.

'מוחין דאמא' שייכים לגילויים של רוח הקודש מול פסק ההלכה – אבל לא רק. אצל הרב קוק התחום מתרחב מעבודת ה' ומהניסיון של הפרט לדייק את המעשה הקונקרטי הנדרש ממנו – לכל ההרגשות העליונות, ההכרות העליונות או האידיאלים העליונים שתובעים מימוש. את דוגמתם של נדב ואביהו, מביאי האש הזרה, הוא מוצא בחלוצים מלאי להט, במשכילים דורשי מדע, בחילונים מתקני עולם.

אמא זו הבינה – זו הנובעת מתוך החכמה, הקודש העליון, אבא, אך גם עשויה לחזור ולהתייצב מולו (שם, קובץ ז, קעא). אמא זו החיות הכללית שניתן לחוש בה, אמא זו ההוויה הנקשבת, אמא אלו המרחבים הרעיוניים, אמא אלו האידיאלים שניתן לחפוץ בהם.

השאלה של אמא כעת היא לא רק 'מה ה' באמת רוצה שאעשה', אלא 'מה העולם באמת דורש שאעשה', 'מה ההוויה באמת לוחשת לי', 'היכן באמת נוגעת בי המציאות'.

מוחין דאמא של השלב הקודם כמעט ונבלעו כליל במוחין דאבא של השלב הנוכחי. אמא חדשה הופיעה. הרב קוק לא מרשה ללכת אחרי קולה של אמא, אבל בהחלט קורא להכיר אותו, להבין אותו, להעמיק בו, להזדהות איתו, להקדיש לו זמן.

בסופו של תהליך ארוך – אבא ואמא ייפגשו. בבית המדרש.

ד. אמא עמוקה

מכאן לשלב נוסף ולדמות נוספת, שונה מאוד מהשתיים הקודמות. לא חסידות ולא קבלה, אלא אורתודוקסיה מודרנית התובעת להרחיב ולפתח עוד ועוד את כלי ההכרה והרגשה.

הרב אהרן ליכטנשטיין במאמר שכותרתו "תורה ותרבות כללית" מתאר כיצד אביו התעוור לפתע בגיל 81. לדבריו, הוא יכול היה להבין ולהזדהות עם כאבו של אביו בגלל ש"מקצבי השורות של [ג'ון] מילטון" עדיין הדהדו בראשו בבהירות. הוא ממשיך ומתאר את ההשלמה של אביו עם המצב לצד מאבקו ההירואי להמשיך ולחיות, ואת שלל התחושות הללו הוא מתאר באמצעות מילטון. הוא מצטט בהרחבה, עשרות שורות, מ"שמשון" ומ"גן העדן האבוד". בשלב מסוים הוא עוצר ומהרהר בקול על אודות ציטוטים אלו:

אני מניח שיהיו כאלו שיראו בהרהורים הללו סימפטום של חולשה רוחנית. מדוע לא עלו במחשבתי הענקים הרוחניים שלנו שסבלו מגורל דומה, אותם אבות העולם, יצחק שהתעוור או יעקב שעיניו כבדו מזוקן? או, בין האמוראים, רב יוסף ורב ששת? התשובה היא שהם כמובן עלו במחשבתי.

אבל, הוא ממשיך, תגובתו של מילטון לעיוורון נרשמה בצורה מפורטת ועמוקה עבור הדורות הבאים, אבל את תגובתם של האבות או של האמוראים ניתן רק לשער:

ומהיכן, מכל מקום, יכולת ההשערה?
בחלקה, כמובן, ממילטון. חשיפה ספרותית למגוון רחב של התנסויות חברתיות, היסטוריות ואישיות עוזרת לנו לחרוג מהגבולות המבודדים של הנישה שלנו בזמן ובמרחב, כדי להבין, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה אמפתית, מצבים שלא היינו יכולים בדרך אחרת להבין או אפילו לדמיין. על אחת כמה וכמה כאשר הניסיון הזה מונגש לנו על ידי תרבות נעלה, על ידי נשמות גדולות המסוגלות להרגיש לעומק ולהביע את התחושה בעוצמה רבה. הטרגדיה של סבל אישי נתפסת בצורה חריפה יותר בגלל הטרגדיה של נשמה גדולה, כמו מילטון ההולך ומתעוור או בטהובן הניצב על סף החירשות. תגובתם נושאת את חותם אותה גדלות ומעניקה לנו תחושה חדה יותר של אופי החוויה.

זהו שלב חדש בהתפתחותו של הלב. של אמא. 'נשמות גדולות', 'תרבות נעלה', 'להרגיש לעומק'. הרב ליכטנשטיין לא רק מזדהה עם תחושותיו של מילטון ושל יוצרים הומניסטים אחרים – אלא טוען שרוב האנשים זקוקים להעשרה הזו בשביל להרגיש נכון, ועל כן יש לפתח ולטפח אותה:

מילטון, אם כן, מעניק לנו את הרגישות להבין טוב יותר את יצחק אבינו. אנשים מסוימים, ללא ספק, אינם זקוקים להעשרה כזו, בהיותם ניחנים ברגישות אינטואיטיבית מקורית או לאחר שפיתחו אחת כזו באמצעים חלופיים. לרבים, לעומת זאת, חסרה יכולת אמפתית, והם מעדיפים את הדרך הקלה יותר – להעמיד פנים שזה מיותר.

זו תביעה להרחיב את אופקיו של הלב. להגדיל עוד ועוד את הרגשות הנעלים.

* * *

בצורה מעניינת אפשר לראות כיצד הרב ליכטנשטיין מאפשר למילטון להסביר לו בצורה עמוקה את יצחק אבינו ואת אביו שלו, אך – בהמשך למסורת הבריסקאית – הוא אינו מאפשר לו לחדור אל הגמרא וההלכה: אל הכללים, אל החזקות, אל שיקולי הדעת. אל "אבא". הרגישות האנושית של מילטון לא תוכל להוות מקור הלכתי גלוי, מורה הוראה בעל קול, מבט והתוויית דרך. זהו חיץ קשיח העומד בפני הלב המרגיש כדי שלא יזלוג אל טשטוש גבולות ההלכה. על המערכת המטפיזית להישאר סגורה, מבוצרת, בפני השפעות חיצוניות – אף בפני קולה של אמא (על כל פנים בצדה הנגלה והפורמלי של המערכת; עדויות שונות מאירות את דמותו של הרב ליכטנשטיין באור אחר).

כאן הוא מקום הביקורת של הרב שג"ר על הרב ליכטנשטיין. כאן הוא גם מקום הביקורת שכנגד – על הרב שג"ר. מוחין דאמא הם דבר מסוכן בכל שלב ושלב שנמנה עד כה. אך באוזניו של פוסק אורתודוקס ליברלי – על אחת כמה וכמה.

ה. אמא פשוטה

כעת לשלב הנוכחי והמעניין של מוחין דאמא. שלב שמגיע לכדי פשוטם של דברים. השאלה החמורה שנשאלת היום, וספק אם קדמה לה שאלה חמורה כמותה, היא "האם באמת טוב לי". כבר לא מדובר ברצון ה', או במציאות, או באנושיות. 'האם אני באמת מבין את עצמי?', 'האם אני באמת מחובר לעצמי?', 'האם אני מדויק?'.

שאלה נוקבת ואף מסוכנת, שיש בה גבוה ונמוך, מעלה ומטה, וצדדים לאין מספר. כאן גם מגיעה האמא הממשית. זו שרוצה לדעת שטוב לך. שמצאת לך מקום. שאתה מרגיש בבית. טוב לך? באמת טוב לך? אבל באמת טוב לך? סולם ערכים חדש ושלם. קנה מידה חדש לבחון איתו את המציאות. אמא היא זו שתמיד יודעת מה טוב לך.

האם עולם התורה דהשתא מסוגל לשאת את השאלה הזו? האם ניתן יהיה לגדל תלמידי חכמים, שקדנים, רציניים ומתמסרים, על גבי שאלה זו? אין אדם מגיע לסוף הבירור של מוחין דאמא הללו, אך הוא זקוק להם בצורה חיונית. "בַּחֹרֶף הַזֶּה אֲנִי צָרִיךְ אִמָּא/ וְיֵשׁ לִי הַרְבֵּה סִבּוֹת לַצֹּרֶךְ הַזֶּה / וְרַק אֶת חֶלְקָן אֲנִי מַכִּיר" (אלחנן ניר, מי שנפלה עליו מפולת). ישנם רבנים שמסוגלים לתת חלק מהמוחין הללו; אך כאן, מצד האמת, אין תחליף של ממש לאמא. בשביל מוחין דאמא – סוף כל סוף, אחרי היסטוריה שלמה – צריכים אמא.

כל אדם צריך אמא. וכל ישיבה צריכה אמא.

* * *

לימד האר"י כי מוחין דאבא נכנסים אחרי מוחין דאמא. כלומר, שלא כפי שהוצג לעיל, ייתכן כי "מוחין דאמא" אינם עומדים כיום כנגד "מוחין דאבא", אלא כנגד מה שנדמה בעינינו כמוחין דאבא. קונספט של אבא שהתגבש מתוך צורך מסוים ב'דמות אב' וב'שם אב'. אבל אבא האמיתי יגיע וידבר רק אחרי אמא.

ויכול להיות שהתורה תתחדש אחרי כל השאלות המסוכנות והמסובכות הללו.

לא יכול להיות, בטוח.

באמת.