מאמר זה, עם כותרת המשנה הרצינית "מחשבות כלל לא פורימיות לפורים הזה", פורסם על ידי ר' הלל לפני כמאה שנה, בשנת תרפ"ח (1928). הרקע הוא ככל הנראה מערכת הבחירות לסיים הפולני – מערכת הבחירות הראשונה לאחר ההפיכה של פילסודסקי, שבה השתתפו מפלגות יהודיות שונות שרצו בנפרד: בונדיסטים וציונים, אגודאים ופולקיסטים. האווירה הייתה טעונה מאוד, ניסיונות איחוד בין מפלגות שונות עלו בתהו, והמתיחות בוורשה הגיעה לשיא.

מילים נוקבות אלו של ר' הלל יישמעו מוכרות מאוד גם לאוזן העכשווית, וקשה לדעת אם לצחוק או לבכות על כך.

—

כל אדם אשר מהרהר ומתעמק במגילת אסתר, יש לו פסוק מסוים שנוגע בו באופן מיוחד. לאחד מוצאת חן במיוחד מפלתו של המן; לאחר – גדולתו של מרדכי; אחד מתלוצץ על "המלך הטיפש"; חברו – על פקודותיו המשונות וגחמותיו.

יש המרחיקים לכת. יש מי שבעיניו מוצאת חן במיוחד הפקודה של אחשוורוש: "לִהְיוֹת כׇּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ", ורוצה אפילו להסיק מכך שאחשוורוש כלל לא היה "מלך טיפש", אלא להפך – חכם מחוכם. הוא הבין שאין לתת לנשים שום שלטון; שכאשר האישה שולטת – הבית מוכרח להיחרב, וכאשר נשים מנהיגות את החיים החברתיים – מדינות מוכרחות להיחרב. אחרים רוצים לטעון שאחשוורוש התמצא גם בשאלת השפה, וציווה יחד עם "להיות כל איש שורר בביתו" גם שיהיה "מדבר בלשון עמו". היידישיסט ימצא כאן ראיה מובהקת לתיאוריה שלו: כאשר האישה הגויה מכריחה אותך לדבר שלא בשפה יהודית, או-אז זכור שאתה צריך להיות שליט בביתך ולדבר ביידיש, בשפת עמך, שפת אמך…

כמה תיאוריות כבר חולצו בדוחק ממגילת אסתר, כמה 'פירושונים' נעשו לה, מן הזמנים הקדומים ביותר ועד היום.

הרשו לי להתעכב על פסוק אחד, אשר מכל המגילה עושה עלי רושם חזק במיוחד. מכל המגילה הפורימית עושה עלי רושם פסוק שהוא לגמרי לא פורימי, פסוק כלל לא שמח, פסוק שמתאים יותר לאיכה מאשר למגילת אסתר, וייתכן שמשום כך הוא נקרא במנגינה של קינה:

"וּמׇרְדֳּכַי יָדַע אֶת כׇּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מׇרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה".

מי שרואה בעין בהירה 'את כל אשר נעשה' עתה אצל היהודים; מי שיכול לראות שלא מבעד למשקפיים מפלגתיות; מי שיש לו לב שמרגיש באמת את הכאב הגדול של העם – הוא יכול לחוש מה דוחף לעיתים אדם לצאת אל הרחוב ולצעוק "זעקה גדולה ומרה".

פעם היו ימים טובים יותר. כאשר אדם הרגיש את האסון הגדול של העם, הוא היה יכול ללבוש בפומבי "שק ואפר" ולצעוק את כאבו בכל הרחובות. ולא רק שומע צעקות (הקב"ה) שמע את זעקתו, אלא גם כל היהודים; שכן כאשר אסתר אמרה למרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כׇּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם" – הדבר בוצע, כפי שנאמר מיד לאחר מכן: "וַיַּעֲבֹר מׇרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר".

הייתי מאוד רוצה לראות היום אדם שיהיה לו האומץ לעמוד בתוך ורשה, למשל, ולזעוק זעקה גדולה ומרה על החורבן הפנימי של העם; על ההתפוררות הקשה של ההמונים היהודיים; על הירידה הרוחנית הנוראה של המנהיגים ושל המונהגים כאחד; על העוני הגדול של העם ועל כל התקוות שנעשו לאפס; על המאבק המרושע 'להכעיס' של מפלגותינו זו כנגד זו; על ההאשמות המופרכות שהן מטיחות זו בזו, ועל הביזיונות החמורים והנמוכים ביותר שהן מבזות זו את זו; על התורה שהושפלה עד עפר על ידי כל מיני קואליציות; ועל כך שהפכו את כל העם היהודי לחרפה ולבוז על ידי קריעה פנימית ושנאה נוראה בין אדם לחברו – שנאה שאין לה אח ורע בשום אומה ולשון.

ואז הייתי רוצה לראות אם יימצא אדם כזה שיוכל לקיים את "לך כנוס את כל היהודים" – ולוּ רק בעיר אחת. ולא לשם צום (איש אינו דורש זאת היום), וגם לא לשם בכי וקינה – אלא לשם יישוב הדעת, לשם אמת: לא מזויפת, לא מנופחת על ידי הרגשות שמלבים עיתוני המפלגות. לשם חשבון נפש עמוק ופנימי.

בתנאים הנוכחיים, בתוך המהומה הגדולה שהמפלגות הכניסו אל המוחות היהודיים, במיוחד בשבועות הבחירות האחרונים, אינני רואה אפילו חלק מן היהודים שיהיו מסוגלים להיענות לקול שאינו יוצא מתוך תעמולה פוליטית, אלא מתוך כאב פנימי ואמיתי; קול שאינו מכנה איש בכינויי גנאי כגון "בוגדים", "רוצחים", "אפיקורסים" ו"עוכרי ישראל", אלא להפך: קורא לכולם בשווה להתבוננות רצינית: היכן אנו עומדים בעולם, וכיצד נשליך מעלינו כל מיני עבודות זרות מפלגתיות, שהביאו ומביאות גם עתה לכל כך הרבה קרבנות כבדים.

היום פורים. שישמחו היהודים, לבריאות, שישמחו בכל פסוק מן המגילה. אך הלוואי שיהבהב באיזו פינה במוח גם הפסוק: "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה"…

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"