את סדרת המאמרים "לחשבונו של עולם: מעט פילוסופיה סובייקטיבית" פרסם ר' הלל צייטלין בין השנים תרס"ג-תרס"ד (1903-1904) בכתב-העת "השִלֹחַ" של אחד העם. סדרה זו הקנתה לו שבחים. ניתן לומר ש"לחשבונו של עולם" היא אבן דרך ביצירתו הפילוסופית־פואטית של ר' הלל שכן כאן לראשונה הוא מנסה לשרטט משנה הגותית מקיפה משלו, תוך שהוא פורש כמה מוטיבים מקוריים שיאפיינו את יצירתו בהמשך. לצד השילוב בין הסבל ובין המוסר, הוא מתעכב על מעמדה המרכזי של האסתטיקה; עושה שימוש נרחב במקורות מן הקבלה ומן החסידות ומעניק להם פרשנות מחודשת; ומפלס דרך עצמאית באתיקה בת זמנו תוך שהוא מותח ביקורת נוקבת על 'גיבוי התרבות' שלו (ושל אחרים) באותה התקופה. מדובר באחת מפסגות יצירתו באותן שנים. לדבריו, הוא שב להשתמש בהרחבה ב"מילים הישנות" – במקורות היהדות, ומעביר תחת שבט ביקורתו את ההגות הפילוסופית והפוליטית בת התקופה.

ר' הלל מבחין במפורש בין אתה התבוננות עמוקה בצער העולם של הנביאים ובין זו של שופנהאואר והבודהה. לביקורת האתיקה של טולסטוי וניטשה הוא מקדיש פרקים שלמים. במאמרים אלה הוא מוסיף לסבל ולמוסר רכיב אסתטי – ה"יופי". לדידו, "יפה" הוא כל מה שלמעלה מהחיים הרגילים, כגון "שאיפותיהם, הגיונותיהם וחזיונותיהם של גאוני הרוח האמיתיים".  הוא מוצא את היופי ב"רעיונות נעלים" וב"רגשות נשגבים", דוגמת "אמונה גדולה" או "אהבה עזה", ובכל שאיפה ל"השלמה מוסרית, שכלית ואסתטית" של היחיד.

ההתבוננות ב"יופי" גורמת לאדם לחפש בתוכו את ה"יופי" ולנסות להגשים אותו בחייו. זהו לדברי צייטלין, "האדם היפה" – אותו אדם החי בהתאם לרעיון ה"יופי", ואשר כל שאיפותיו ומעשיו הם מימוש וביטוי שלו: "האדם היפה מגשם את הקדושה ואת התפארת בכל פינה שהוא פונה, בכל תנועה שהוא מתנועע, בכל דיבור ודיבור שהוא מוציא מפיו".

הסכנה שמפניה מתריע צייטלין היא שממד ה"יופי" הולך ומאבד מערכו, מה שמוביל לעלייתו של מושג חדש – ה"אידיאולוגיה". בעוד ה"יופי" מזמין את האדם עצמו להתעלות, להשתפר ולשאוף באופן אישי, כעניין שהוא מופקד עליו, הרי שהאידיאולוגיות הגדולות מאפשרות לאדם להתחמק מכך.

במבנה רעיוני זה, מקבל הסבל תפקיד נוסף שאף הוא יהפוך מאוחר יותר למוטיב עקרוני: לא רק כמניע מוסרי וכמפתח לאהבה ולרחמים אלא גם כאמצעי וזרז לבקשת ה"יופי". העולם בעיני צייטלין הוא כה מצער, מדכא ומלא בכאב, עד שהוא מכריח את האדם לשאת את עיניו למרום ולבקש ממד אחר, אסתטי:

לו לא היו החיים כל כך משפילים ומדכאים, כל כך עולבים וכומשים, כל כך מקטינים ומכווצים, אז אולי לא היינו נושאים כל כך את עינינו למרום, אולי לא היינו מבקשים עזר בכוכבי-אל. אבל כל מה שבתוכנו וסביבנו הוא כל כך מעורר עצב ויגון קודר, כל כך מעיק ומדכא […] עד שרק רעיון היופי והנצח יכול לנחם אותנו.

סדרת מאמרים זו הופיעה שוב, בהשמטות אחדות, ב"כתבים נבחרים" – אסופת מאמרים שיצאה לאור בשני חלקים בוורשא בשנת תרע"א, חלק א, עמ' 112-145. לקריאה ולהורדה של הקבצים המקוריים [השִלֹח] [כתבים נבחרים].

לימים, כאשר יפרסם צייטלין את מאמרו "שכינה", יכתוב עליו ברנר סקירה חיובית ב"הד הזמן" ובין השאר יציין: "הלל צייטלין בעולמו הוא, מרחף מסביב אילת־השחר, מסתכל בעולמתא שפירתא, המתחננת בעדנו ובעד כל העולם כולו, המביאה גאולה לו ולנו, הנדכאים […] ברוך השָׁב! את בעל 'לחשבונו של עולם' קא חזינן הכא!".

את הטקסט המלא הקלידו נהוראי גלבר וידידה בר-אילן מישיבת עתניאל, עבור אסופת מאמרים של ר' הלל צייטלין בעריכתם.

להמשיך לקרוא ←

על רבי נחמן מברסלב כתב הרב צייטלין לאורך כל שנות יצירתו. עוד בשנת תרס"א (1901), תוך כדי מאמר ביקורת על ברדיצ'בסקי, הפטיר בקצרה: "הרבה מן הגאונות האמיתית יש בהבעש"ט ובנכדו הר"נ מברלסב, אבל אודות הראשון כתב ברדיצ'בסקי מעט בערך, ואת זה האחרון לא זכר ב'ספר חסידים' שלו".

לאחר מכן הגיעו (אם למנות את החשובים שבהם) – המאמר ביידיש "רבי נחמן (רעיונותיו וחלומותיו)" בשנת תרס"ז (1907); הספר "רבי נחמן מברסלב: חייו ותורתו", בשנת תר"ע (1910); סדרת המאמרים ביידיש שכונסה מאוחר יותר לספר "החוזה הגדול מפודוליה והחבורה שלו" בשנת תרצ"ב (1932); ו"אורו של משיח בתורת הברסלבי" בשנת תרצ"ו (1936). זאת לצד אזכורים רבים בכתבי חסידות ובמאמרים שונים. פרופ' יונתן מאיר ההדיר בשנת תשס"ו (2006) את הספרים "רבי נחמן מרסלב: חייו ותורתו" ו"אורו של משיח בתורת הברסלבי", וצרף להן מבוא מקיף הנוגע בין היתר ביחסו של הרב צייטלין לחסידות ולחסידים, בתוך: יריעות, חוברת ה.

המאמר "רבי נחמן מברסלב על הנגינה" התפרסם גם הוא בשנת תרצ"ו (1936) בכתב עת ייחודי שערך איש הפועל המזרחי וחוקר המוסיקה מאיר שמעון גשורי, בשם "לחסידים מזמור". כתב עת זה, היה, לפי הגדרתו, "מאסף ספרותי ואמנותי לנגינה דתית-עממית של החסידים עם תווי נגינה, תמונות ופכסימיליות של אישי החסידות", והכיל למעלה ממאה וחמישים עמודים של מחקר ועיון בניגונים חסידיים.

מאמר זה לא היה כתיבה חדשה של הרב צייטלין, אלא מספר פרקים מהספר על רבי נחמן שיצא לאור בשנת תר"ע (1910). ברם עצם פרסומם מחדש בשנת תרצ"ו (1936) – על האזכורים של ארתור שופנהאואר, "האדם העליון" ואוגוסט קונט שבהם – יכול להצביע על כך שהחלוקה בין תקופות היצירה השונות בחייו של הרב צייטלין לא הייתה כה חריפה. על כל פנים, לא הכניס הרב צייטלין במאמר זה את אותם השינויים שבנו, אהרן, ראה צורך להכניס לאחר מכן.

לקריאה ולהורדה של הקובץ

מאמרו של הרב צייטלין "הגעגועים ליופי" פורסם בחמישה המשכים בכתב העת היידי "דאס יודישע פאלק", בסוף שנת תרס"ו ותחילת שנת תרס"ז (אוגוסט-אוקטובר 1906).

הרב צייטלין מתאר בפתיחת המאמר את השתלשלות האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", שהחל בהקשר ספציפי של מלחמה בעבודת אלילים אך הלך והסתעף במהלך הדורות לכלל מחאה גורפת כלפי כל שימוש בכוח הדמיון, וממילא מנע את התפתחותן של אמנות הציור והפיסול בקרב היהודים.

אולם בדור האחרון, קובע הרב צייטלין, התרחש מאורע מפליא. כאשר אך החלו יהודים לקחת חלק באמנות האירופית, מיד הם העמידו גאונים: "איך קרה נס זה? מאין צצו כל האמנים בעלי שם עולמי?". הוא נוקב בשמם של הפסלים והציירים אנטוקולסקי והירשנברג כדוגמה.

התמה של הרב צייטלין בחיבור זה – שלדבריו שאובה מדבריו של ניטשה – היא שכאשר נוצרת במשך זמן מה שאיפה מודחקת ליופי פיזי, היא הולכת ומקבלת את צורתה בדמות שאיפה ליופי עליון. זהו, לדבריו, מה שאירע לעם היהודי. הפוטנציאל האסתטי העצום לא נכחד, אלא "שקע עמוק פנימה", ויצר אסתטיקה חדשה, אסתטיקה הנכתבת מתוך געגועים לאלוהות, ל"יופי של מעלה", ל"תפארת", ל"שכינה" – ובאה לידי ביטוי בספרות האגדה, הקבלה והחסידות.

להמשיך לקרוא ←

הרב צייטלין הקדיש לא מעט מאמרים וסקירות  במשך חייו לחיים נחמן ביאליק (תרל"ג-תרצ"ד; 1873-1934), המשורר העברי הגדול שהיה בן גילו, ושפריחת השירה שלו התרחשה בצמוד ליצירתיו הראשונות. שניהם אף הושפעו באופן מכריע מהפוגרומים בשנים תרס"ג (1903) ותרס"ה (1905), ופרסומיהם בעקבות אירועים אלו הקנו להם מעמד ציבורי. מאוחר יותר הם אף עמדו בקשרי מכתבים, ואף נפגשו מספר פעמים במהלך חייהם. בראשית שנת תרע"ג (1912) מבקש הרב צייטלין מביאליק שיסייע בידו להוציא לאור חלק מכתביו תחת השם "בשנות רעה", שכן, לדבריו, דברים אלו "הם האספקלריא היותר מאירה של מה שסבלנו, הרינו והגינו מן הפוגרום הקישינובי עד הזבח הגדול של שנת 1905 ועד בכלל".

הרב צייטלין ראה בביאליק לא משורר רגיל, המשתעשע באסתטיקה, ב"צבעים וסממנים יפים", אלא במשורר מסוגם של הנביאים הקדמונים, שחש את צער העולם ותובע את הצדק השמימי (יצירות ויוצרים):

"על 'נבואותיו' של ביאליק כבר דברו רבים […] חפץ אני לציין תכונה אחת שהיא כמעט העיקרית והיסודות ב'נבואות' אלה ולה כמעט שלא הושם לב. מכוון אני לאותו המשא ומתן שיש לביאליק תמיד עם האלוהים [..] ה'אלוהים' איננו אצלו, כמו אצל אחרים, 'מיטב השיר', לא לצורך הציור הוא נעשה 'בן אדם' המדבר בשם האלוהים […] לא בכדי ליפות את הצער ולעדן אותו הוא מדבר על השכינה ועל צערה […] געגועים פנימיים עזים ועמוקים ל'אלוה אשר אליו תכסופנה הנפשות', תפילת לחש זכה וטהורה, המית הלב, צער אין קץ"

להמשיך לקרוא ←

במאמר נדיר זה, שפורסם בשנת תרע"ט (1919) בקובץ "משואות – מאספים לשאלות הזמן לדברי עיון וספרות" שערך משה גליקסון (לימים עורך "הארץ"), מתייחס ר' הלל צייטלין למפנה בחייו:

"לפני עשר שנים, ואני טרם אמצא את השער לעולמי שלי, הלכתי הלוך ותעֹה בעולמות אחרים, בעולמות זרים. צוד צדני אז בחבלי קסם גם עולמו הפנימי של ה"אדם העליון" – פרידריך ניטשה. עתה כבר יצאתי מן העולמות ההם. עזבתים, נטשתים, סגרתי את שעריהם בעדי. חי אני עתה את חיי הנשמה שלי בעולם, שאין בו מקום לכל אלה השאלות של רעל וארס, שמענות הן את נפשות המבקשים דרכים רק לעולם, לטבע, לבריאה, או ל"אני" שלהם – ולא לאלוהים"

למרות הנימה החריפה, ר' הלל שב והופך, ועוד יהפוך, בעולמו של ניטשה וב"אדם העליון" שלו.

להמשיך לקרוא ←

את הרומן האוטופי "במדינה 'ישראל' בשנת האלפיים" פרסם ר' הלל צייטלין בהמשכים ביידיש בעיתון "דער מאמענט", בשנת תרע"ט (1919). את התרגום הנוכחי ערך שרגא בר סלע.

מוטיב מקורי ומעניין, בפרט לאור יצירותיו האחרות של ר' הלל באותן שנים, הוא נערה מסתורית אותה פוגש גיבור הרומן בישראל – כאשר היא נגלית ונכסית מעיניו פעם אחר פעם. האם מדובר בתיאור (רומנטי ומוחשי ביותר) של חיפושיו של ר' הלל אחר השכינה?

האם זהו חלומו, האם זוהי בקשתו הגדולה, תקוותו הגדולה? האם עליה חשב בלילות בלי שינה, עת רוחו עייפה מן המתרחש לנגד עיניו, מן האנדרלמוסיה והבסטיליות שהיה עד להן בסביבה הלא יהודית שחי בה? האם זוהי אותה דמות אותנטית, שחיפש לעיתים בסביבה היהודית שעמה בא במגע, אשר בה קיווה למצוא את הקווים היפים שמאפיינים את בני גזעו? האם ראה אותה בעיני רוחו, טרם שהיא נגלתה עתה לנגד עיניו?

לקריאה ולהורדה של הקובץ

מאמרו של הרב צייטלין "יופי של מעלה" היה השני שפורסם במאסף הספרותי "ספרות", בשנת תר"ע. במאסף זה פורסמו עוד שלושה ממאמריו החשובים: "שכינה", "הצימאון" ו"החסידות".

אחד מפרקיו של מאמר זה, "אשה", הוא מהמקורות הרומנטיים (והסימבוליסטיים) ביותר שנכתבו בעברית אודות אשה ונשיות:

"אמר הקדוש ברוך הוא לאשה: את היי לאיש צל על יד ימין, סמל נשמה, שכינה בארץ.

וחזה בך האיש חזות הכל: עטרת תפארת, חן, נעם, רוך חמלה, שירה, חזיון, משא-לב, תקוה.

וראך האיש ודמות תבניתך מרחפת לפניו תמיד, וזכר חיי שמים באדמה…

וראך האיש והיית בעיניו ציון וסמל למדת התפארת העליונה, ההרמוניה השמימית, הרחמים העליונים…

וראך האיש והיית בעיניו סמל החירות, סמל השאיפה העולמית, סמל היצירה החופשית, ונביעה שאינה פוסקת.

וקרא האיש בשמך לחכמה, לזמרה, לשירה ולכל המוּזוּת…

והיית לאיש נביאה ומלאך, ושמרת והצלת אותו מכל צרה ופגע.

וראית את האיש שקוע באסונות, בצרות, בדאגות יום-יום, ואצלתי עלייך מיופיי ומרחמיי ונתתי את חִנךְ בעיניו ושכח את עמלו ואת צרותיו…"

זהו רק חלק קטן מהמאמר. את היתר ניתן לקרוא בקובץ המצורף להלן.

להמשיך לקרוא ←