פורסם בקובץ "יכוון את לבו: הרחבת הדמיון המקדשי", ירושלים: מרכז קדם, צירופים חדשים ומגדל דוד מוזיאון ירושלים, תשפ"ו

הקובץ "יכוון את לבו: הרחבת הדמיון המקדשי" הוא פרי סמינר ניסיוני שעסק בדרכים השונות שבהן אפשר לפגוש את מושג המקדש בעת הזאת. אל הסמינר התכנסו כותבים ממגוון השקפות ודיסציפלינות, וגם התוצרים נאספו ממספר סוגות. בסופו של דבר התגבשה כאן התנסות ייחודית בחשיבה מחודשת על הציפייה המובעת בתפילה היומיומית – פתיחת מרחב של מחשבה שבו המקדש אינו רק זיכרון היסטורי או יעד פוליטי, אלא מושג חי המתעצב מחדש בתוך ההיסטוריה היהודית והישראלית.

אביב תשפ"ו | 202 עמ' | כריכה רכה
לרכישה באתר קדם | להורדת המאמר בגרסת דפוס

—

לֹא נָפַל דָּבָר מִכֹּל הַדָּבָר הַטּוֹב
אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל
הַכֹּל בָּא
יהושע כא

א.

מפי רבי יצחק כהן. על ברכת אֲשֶׁר בָּחַר בִּנְבִיאִים טוֹבִים וְרָצָה בְּדִבְרֵיהֶם הַנֶּאֱמָרִים בֶּאֱמֶת. לא אמר רצה בדבריו שנאמרו על ידם. אלא רצה בדבריהם שלהם. אלו שנאמרים באמת. כך הוא הנביא. וצריך לדבר באמת.

ב.

ואולי לא שמנו לב אבל הנבואה חזרה. ככה התגנבה פנימה. וכבר יש אנשים שיודעים ושומעים. הם עוד צריכים לדייק ולשייף ולהוסיף טהרה וניגונים. אבל היא פה. יודעים אותה. יודעת אותנו. והדילמה היא כבר לא פילוסופית או ביקורתית אלא בין קולות שונים שנשמעים וצריך להכריע ביניהם. והקושי הוא לא עם כופר או לֵץ אלא עם נביא שקר. כזה שמדבר מקירות לבו וחלק מהנבואה שלו הוא אמיתי, אבל היא לא מדויקת ולא לעכשיו למרות שהוא ממש היה רוצה. אנשים חזרו לדעת בלב חזק חזק מה אמת ומה צדק. ואנשים חזרו לדעת לדבר.

ג.

כי דברים שאבדו סופם להתבקש. ודברים שהתבקשו סופם לחזור. כִּי הַצַּדִּיק חוֹזֵר עַל אֲבֵדָתוֹ עַד שֶׁמּוֹצְאָהּ. ואם הנבואה שבה לאחר שכבר אמרו כי איננה. מדוע לא קרבנות ומקדש. ומשפט ומלוכה ומה לא. וכמה דברים מונעים את הידיעה הברורה בכך.

ד.

ויש שאינם מאמינים. כי אנחנו אנשים רגילים. כי מה השתנה. כי שנאת חינם עדיין ומה יום מיומיים. דרושה מציאות אחרת. איפה אנחנו ואיפה כל הדברים הגדולים הללו. לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת. אבל זו לקיחת בעלות על אלוהים והחלטה בשבילו. כי דברים קורים ואנחנו כבר לא מי שהיינו אתמול. ויחזקאל הבין בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר. כי באמת אין נהר שנכנסת אליו כבר. והכל כבר זז. וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד ה'.

ה.

ומהו מקדש אם לא לאנשים רגילים. ומי זקוק לו. מהו אֲשַׁם גְּזֵלוֹת אֲשַׁם מְעִילוֹת אֲשַׁם שִׁפְחָה חֲרוּפָה. לשם מה סדר העבודה מְחִילָה לַחֲטָאִים וּסְלִיחָה לַפּוֹשְׁעִים. וכי ניתנה תורה למלאכי השרת שאין בהם לא קנאה ולא יצר הרע ולא תחרות. ולשם מה בגדי כהונה. שכְּתֹנֶת מְכַפֶּרֶת עַל שְׁפִיכוּת דָּם וּמִכְנָסַיִם עַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּמִצְנֶפֶת עַל גַּסֵּי הָרוּחַ וְאַבְנֵט עַל הִרְהוּר הַלֵּב וְחֹשֶׁן עַל הַדִּינִים וְאֵפוֹד עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמְעִיל עַל לָשׁוֹן הָרַע וְצִיץ עַל עַזּוּת פָּנִים. וכל אלו עזים ומהרהרים וגסים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. וליבם כבד עליהם וחייהם אינם כתיקונם. ומבקשים כפרה בתחליפים. תִּמְחֹל וְתִסְלַח. בתפילות ובלימודים. תִּסְלַח וְתִמְחֹל. וממללים תהילים ונותנים פדיון ומשלמים פרים. והכל הוא רק בדרך כאילו. ושפתי חז"ל ברור מללו. וְנָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה וְהִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה לְכַפֵּר עַל כׇּל עֲוֹנוֹתֵינוּ.

ו.

ומיהם אנשים רגילים ומהם אנשים רגילים. והלא מיום ליום מתרחבת הספיגה הנפשית ועולה הרגישות. ועם כל הטמטום והזילות והעומס והקטנות נבראת גם אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְרֵעוּת. ומיום ליום מתפתחת המורכבות והתפיסה והחשיבה ההכרתית. ועם כל הציניות והלעג והסחות הדעת ועודף המודעות מגיעות גם מחשבות חדשות ומוחין חדשים. ומבקשים אֻלְפָּן חַדַּת בְּחֶדְוָא. ומיום ליום מתעלה הנשמה ומבקשת דבקות ואלוהים קרובים וכוונות וייחודים. ושוב נופלים ושוב קמים. אֶסַּק שָׁמַיִם וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל ורָצוֹא וָשׁוֹב. והכל הוא בדרך אף על פי כן ועל דעת כן ומתוך כך. כאלה אנחנו וככה זה. ובספר הזיכרון בשם הרבי רבי בונם מפשיסחא שהיה אומר הֶחָכָם הוּא אַפִּיקוֹרֶס, בַּעַל לֵב טוֹב נוֹטֶה לְתַאֲוַת הַבָּשָׂר, הָאָדוּק הוּא רַע לַבְּרִיּוֹת. ושאלוהו אם כן מה יעשה האדם. והייתה תשובתו לִהְיוֹת חֲכַם, לֵב טוֹב וְאָדוּק.

ז.

ונבואה ומקדש וקרבנות אינם הרחבה של התודעה אלא בקיעה שלה. וזה זמן שעלו במחשבה קמשונים ועדיין מחזיקים חזק ושומרים על הקליפות. דתיים חילונים ימין שמאל מזרחים אשכנזים. ודַי צריך לשחרר. כי לא משרטוט גבול ונטילה בחוזק בא האלוהים. אלא הוּא אָמַר וַיֶּהִי. אֲמִירָה בִּלְחִישָׁה. וצריך להניח ולהיפתח. וזו אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה. אובדן שליטה אוטונומיה וסובייקט. יציאת האדם מבגרותו המשמימה שהוא עצמו שמֵם בה. כי הלך אדם ונקבע בתוך עצמו. וברח ונעל אחריו והשליך את המפתח. וכיום כבר מבקש דמות אדם שבו ולא תִּמָּצֵא. ויש שהוא שוכב אפרקדן ומפקיר את עצמו אצל השם יתברך. אוחז בחוט דק שיש בו אהבת ישראל ואהבת תורה. ואהבת עולם ואהבה רבה. אהבה חזקה ושלמה וקרובה וכואבת. ומדלג דילוגים ויורד מרכבות ובא אל גן המבוכה. בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי.

ח.

וכבר בא הזמן להרפות. לא בלחץ השם. ולימדה מורתנו ימימה כי אִם קָשֶׁה לְךָ סִימָן שֶׁדִּלַּגְתָּ עַל הַקַּל. וכדאי לצום וכדאי לשתוק וכדאי לטבול וכדאי להתבודד וכדאי לנסוע אל הצדיקים. ואחרי הכל ולפני הכל לידע שהאוצר נמצא כאן בחדרי הלב. בבית. והקול אמור להישמע מוכר. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. ועם כל כמה שהוא מוכר הוא מחדש חידושים. כי יש אותך ויש את השם יתברך וזה לא אותו דבר. ואל תתבלבל. הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ.

ט.

ויש גם פחד מה יהיה. חשש לאבד את המעלות שכבר קנינו. את הזהירות ואת האיפוק ואת נקיות הדעת. את המוסר את הדרך ארץ את יראת השם. את הַיַּחַד השברירי. את כל הדברים שבכל זאת עובדים כאן בארץ הזאת. אֶת שֶׁגְּלוּיִים לָנוּ וְאֶת שֶׁאֵינָם גְּלוּיִים לָנוּ. ובידי מי אנחנו מפקידים את גורלנו וירושתנו. והרבה חששות כבר יש בהווה. כי המון ירא שמים הוא דבר מרחיב ומחריד לב. ובתור לטיסה חזור מאוּמן יש כבר דחיפוֹת. ואצל הצדיקים יש גם צפיפות ועליבות וחוסר הקפדה וריח חמוץ של זיעה. ויש עזות דקדושה ויש פראות דאצילות. והאופי המזרחי חזר. ממזרח אירופה ועד קהילות המגרב. ישיר ותאב ומחבק וחסר גינונים ועכבות. וַי אבדה הגמוניה.

י.

ואדם חדש בא. אדם קדמון. אדם שֶׁאֵין עַל גַּבָּיו אֶלָּא ה' אֱלֹהָיו. והוא משיל מעליו קליפות ועטיפות ואריזות. ומבקש את התוך. והוא ברוח והוא ברעש והוא באש. כִּי גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ, וַאֲפִלּוּ לְעַצְמוֹ אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר מִיּוֹם לְיוֹם. ועוד לא הונח לו והוא לא התברר עדיין והוא בלול ומורכב ומסובך. מִשְׁתּוֹמֵם וְתוֹהֶה עַל בֹּהוּ שֶׁבּוֹ. ומיום ליום קומתו עולה. ומבטו חודר. והוא גולל את המסך מעלה ומטה ולצדדים ועיניו משוטטות בכל הארץ. ונתקע עם החרטום בקצה הפרויקט ופותח את הדלת שבסוף המסדרון. ומבקש להבין ולדעת ולסבור סברא. מָה רוֹצֶה הָאָדוֹן בָּרוּךְ הוּא בִּבְרִיּוֹתָיו. וּלְמָה הוּא מְנַהֲלָם. וּמָה אַחֲרִית כָּל אֵלֶּה. וחבורות מתכנסות ושיעורים פורחים. וביניהם צדיקים וחסידים וישרים ותמימים וטועים ונוכלים. ומלהגים ומפטפטים ומגבבים. ושוגים באהבתם ומכוונים דעתם ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים. וְגַבֵּיהֶן וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם וְגַבֹּתָם מְלֵאֹת עֵינַיִם. ואינם יודעים אַיֵּה מָקוֹם כְּבוֹדוֹ.

יא.

והעולם סבורים שכאשר נלקח המקדש נלקחו לנו השמים. כל הגבוה העדין הנשגב היפה. ניגונים של מעלה מוחין דגדלות ורקיע וכסא הכבוד. וגורשנו מגן העדן אל קיום פשוט וחיי יום יום. והעמסנו מה שאפשר בנוע ונוד ממקום למקום. יבנה וחכמיה ומשנה ומדרש ותלמוד ירושלמי ובבלי. אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם. וכדי לשוב דרושים לנו סולמות וכרובים. עוד לְשֵׁם שָׁמַיִם ועוד לְשֵׁם יִחוּד ועוד כוונה ועוד התעלות. עוד עידון ועוד הפשטה ועוד כוונון. פַיְין טְיוּנִינְג של מעלה. וכל זה אמת ויציב וטוב ויפה ונכון ואבל. מה שנלקח לנו היה בעיקר הקרקע מתחת לרגליים. היכולת לגעת בדברים באמת. להריח אותם לנשום. להתמסר אליהם להתמכר לחוות לחוש לפעום. בכל מה שמגדל ומצמיח וחי. מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִטַּל טַעַם הַפֵּרוֹת. וּבָטַל נֹפֶת צוּפִים. וְנִטַּל טַעַם בִּיאָה וְנִתַּן לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה. ואנחנו מרחפים מעל הקרקע, לא מרגישים עד הסוף לא נקשרים. נוגעים לא נוגעים וכל הזמן חוששים מנפילות והשלכות וזריקות. כי מסוכן ויש לשמור מרחק. ואם תתכופף תגיע נמוך ממה שהתכוונת. תתהפך תשבור את הראש. ונותרים תלויים באוויר. לְלֹא גּוּף וּלְלֹא דְּמוּת הַגּוּף.

יב.

ויהודי של דורות אחרונים מציג כף רגלו על הקרקע. יורד נופל ומתלכלך ושמח לרגעים ושב להיות קלוע בכף הקלע. כי קשה קשה החיים. ואיך חותרים בתוך הַתָּוֶךְ הַסָּמִיךְ וְהָאָפֹר הזה ששמו יומיום. וכמה כוח נדרש לשם כך. ואיך נקשרים במערכת יחסים ורוקמים אהבה ומחוללים סדר ושומרים ערכים בלב כל זה. וכמה נותנים כמה מקריבים כמה נפגעים כמה נשברים. ואיך טועמים את הלשד והעונג עד הסוף ולא יוצאים מהדעת. וכמה עלובים וכמה עייפים. ואיך חיים את העולם ואת השם יתברך יחד. וכמה זה מסתיר את זה וזה מסתיר את זה. וכל כמה שמוסיף רגישות ומודעות ודבקות מוסיף מכאוב.

יג.

והלב דופק ורץ ורוצה לצעוק שצריך לעצור שככה אי אפשר. שלא ככה עושים חיים. וְאִם הָיָה הַלֵּב מִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם, חַס וְשָׁלוֹם, יִתְבַּטֵּל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. ומתרסק על פרהסיה מהוגנת ונקייה ונוקשה ותבניתית. שלוקחת את כל החריגים העקומים ועושֵי הצרות ונועלת אותם בבתים. בית משוגעים בית חולים בית קברות בית אבות בית סוהר בית כנסת. וממשיכה להבטיח חיים בריאים ויפים. ומפטירה תמשיך לסחוב למשוך לעבוד לחייך ואם קשה לך לטיפול. עד שגם תורך יגיע ויזיזו אותך לצדדים. אבל מַחֲנָק שלא קיבל מקום לא נעלם אלא מחלחל עמוק אל השיתין ומציף תהומות של דיכאון ניכור בדידות אטימות צער ובחילה. ואתה חייב מקום להנכיח את הבהלה ואת הקדחת את הכעס את הדיכאון. לבצע פריקה מבוקרת. פֶּרְפוֹרְמֵנְס של הדרמה של הדם של השחיטה של אברים פנימיים של כל מה ששותת ממך. להניח את המוות מול העיניים לחתוך להתפרק לפרפר למצות להזות ולצאת משם חי. ולגעת בחיים בלי פחד בלי אשמה בלי רתיעה בלי להיסגר.

יד.

ויש מקדש של שאיפות ויש מקדש של נשיפות. הבית של זעקות הכאב ויללות השבר ומשא הצרות. רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה. שִׁדָּפוֹן יֵרָקוֹן אַרְבֶּה חָסִיל כִּי יִהְיֶה. כׇּל נֶגַע כׇּל מַחֲלָה. וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. הקרקע שנותנת את האפשרות לעמוד חזרה על הרגליים אחרי שראית בקושי ובכאב את התחתית והתהום. ותמהת וצעקת ונחר גרונך והשתתקת. כׇּל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְכׇל הָאָדָם. החלל שהתפנה באמצע שהעולם סגר עליך ואיבדת ערך וחשת כסיל ואוויל. והלכת בדיכאון ובריקנות ובנחרת בוז וקיללת את יומך. לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ. העפר שמשחזר אותך אחרי שסטית ונמחקת והלכת לאיבוד בשיגעונות בתמורות במוות בעבודות זרות. והיצר שיחק בך והשליך אותך ככלי ריק אשר אין בו חפץ. וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם. הארץ שהשם יתברך דורש אותה ועיניו משוטטות בה ואתה כורע תדיר לפניו ומשתחווה בפישוט ידיים ורגליים. כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. האדמה שספגה את דם התמצית שלך שנשפך מכל עלבון מכל מכה וכל פצע וכל חבורה. ואליה הוא נקווה ובה הוא התכסה וממנה הוא זעק. ובה התכרבל ומצא כפרה. וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.

טו.

ואיך לא נופלים שוב לאטימות הרגש וערלת הלב. איך עושים מקדש של רגישות ומודעות ודבקות. איך לא הוללות וגסות וניוול והסתר פנים. ועיניים רמות וקשיות עורף ועזות מצח. בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי. וגם היום משהו תקוע מבחינה דתית והלכתית ומוסרית. הכל בערכים מוחלטים והכל דווקאי. ואולי אם נבואה כאן וקרבנות כאן גם הוראת שעה כאן ומידות שהתורה נדרשת וגם סנהדרין אצל מזבח. וספרי הנביאים נחתמים זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי. כי צריכים לנצור את התורה. וספר התורה נחתם אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כׇּל יִשְׂרָאֵל. ושינן רבינו שלמה יצחקי שֶׁנְּשָׂאוֹ לִבּוֹ לִשְׁבֹּר הַלּוּחוֹת לְעֵינֵיהֶם. כי צריכים לנצור את השבירה. ולרכך. ולתקן. וללבן. ושוב ושוב ושוב. ולשאת את כֹּבֶד הלב וְנֵטֶל היצר. ולעשות לבושים ופירושים חדשים. ולהשיב לתורה את החֵן. שעַל יְדֵי זֶה נְתַקְבְּלִין כָּל הַתְּפִלּוֹת וְהַבַּקָּשׁוֹת. וצריך להתחדש עקב בצד אגודל. וצבת בצבת עשויה. שאם אין תורה אין שבירה. ואם אין שבירה אין תורה. והרבה מונח על כפות המאזניים. והרבה עומד אחר כתלנו.

*

שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ. וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ.