את סדרת המאמרים "לחשבונו של עולם: מעט פילוסופיה סובייקטיבית" פרסם ר' הלל צייטלין בין השנים תרס"ג-תרס"ד (1903-1904) בכתב-העת "השִלֹחַ" של אחד העם. סדרה זו הקנתה לו שבחים. ניתן לומר ש"לחשבונו של עולם" היא אבן דרך ביצירתו הפילוסופית־פואטית של ר' הלל שכן כאן לראשונה הוא מנסה לשרטט משנה הגותית מקיפה משלו, תוך שהוא פורש כמה מוטיבים מקוריים שיאפיינו את יצירתו בהמשך. לצד השילוב בין הסבל ובין המוסר, הוא מתעכב על מעמדה המרכזי של האסתטיקה; עושה שימוש נרחב במקורות מן הקבלה ומן החסידות ומעניק להם פרשנות מחודשת; ומפלס דרך עצמאית באתיקה בת זמנו תוך שהוא מותח ביקורת נוקבת על 'גיבוי התרבות' שלו (ושל אחרים) באותה התקופה. מדובר באחת מפסגות יצירתו באותן שנים. לדבריו, הוא שב להשתמש בהרחבה ב"מילים הישנות" – במקורות היהדות, ומעביר תחת שבט ביקורתו את ההגות הפילוסופית והפוליטית בת התקופה.

ר' הלל מבחין במפורש בין אתה התבוננות עמוקה בצער העולם של הנביאים ובין זו של שופנהאואר והבודהה. לביקורת האתיקה של טולסטוי וניטשה הוא מקדיש פרקים שלמים. במאמרים אלה הוא מוסיף לסבל ולמוסר רכיב אסתטי – ה"יופי". לדידו, "יפה" הוא כל מה שלמעלה מהחיים הרגילים, כגון "שאיפותיהם, הגיונותיהם וחזיונותיהם של גאוני הרוח האמיתיים".  הוא מוצא את היופי ב"רעיונות נעלים" וב"רגשות נשגבים", דוגמת "אמונה גדולה" או "אהבה עזה", ובכל שאיפה ל"השלמה מוסרית, שכלית ואסתטית" של היחיד.

ההתבוננות ב"יופי" גורמת לאדם לחפש בתוכו את ה"יופי" ולנסות להגשים אותו בחייו. זהו לדברי צייטלין, "האדם היפה" – אותו אדם החי בהתאם לרעיון ה"יופי", ואשר כל שאיפותיו ומעשיו הם מימוש וביטוי שלו: "האדם היפה מגשם את הקדושה ואת התפארת בכל פינה שהוא פונה, בכל תנועה שהוא מתנועע, בכל דיבור ודיבור שהוא מוציא מפיו".

הסכנה שמפניה מתריע צייטלין היא שממד ה"יופי" הולך ומאבד מערכו, מה שמוביל לעלייתו של מושג חדש – ה"אידיאולוגיה". בעוד ה"יופי" מזמין את האדם עצמו להתעלות, להשתפר ולשאוף באופן אישי, כעניין שהוא מופקד עליו, הרי שהאידיאולוגיות הגדולות מאפשרות לאדם להתחמק מכך.

במבנה רעיוני זה, מקבל הסבל תפקיד נוסף שאף הוא יהפוך מאוחר יותר למוטיב עקרוני: לא רק כמניע מוסרי וכמפתח לאהבה ולרחמים אלא גם כאמצעי וזרז לבקשת ה"יופי". העולם בעיני צייטלין הוא כה מצער, מדכא ומלא בכאב, עד שהוא מכריח את האדם לשאת את עיניו למרום ולבקש ממד אחר, אסתטי:

לו לא היו החיים כל כך משפילים ומדכאים, כל כך עולבים וכומשים, כל כך מקטינים ומכווצים, אז אולי לא היינו נושאים כל כך את עינינו למרום, אולי לא היינו מבקשים עזר בכוכבי-אל. אבל כל מה שבתוכנו וסביבנו הוא כל כך מעורר עצב ויגון קודר, כל כך מעיק ומדכא […] עד שרק רעיון היופי והנצח יכול לנחם אותנו.

סדרת מאמרים זו הופיעה שוב, בהשמטות אחדות, ב"כתבים נבחרים" – אסופת מאמרים שיצאה לאור בשני חלקים בוורשא בשנת תרע"א, חלק א, עמ' 112-145. לקריאה ולהורדה של הקבצים המקוריים [השִלֹח] [כתבים נבחרים].

לימים, כאשר יפרסם צייטלין את מאמרו "שכינה", יכתוב עליו ברנר סקירה חיובית ב"הד הזמן" ובין השאר יציין: "הלל צייטלין בעולמו הוא, מרחף מסביב אילת־השחר, מסתכל בעולמתא שפירתא, המתחננת בעדנו ובעד כל העולם כולו, המביאה גאולה לו ולנו, הנדכאים […] ברוך השָׁב! את בעל 'לחשבונו של עולם' קא חזינן הכא!".

את הטקסט המלא הקלידו נהוראי גלבר וידידה בר-אילן מישיבת עתניאל, עבור אסופת מאמרים של ר' הלל צייטלין בעריכתם.

להמשיך לקרוא ←

מאמר זה פורסם בשבועון "בדרך", בערב חג השבועות תרצ"ה (1935). הרב צייטלין פותח בעיון בפיוט ארמי קדום, שנאמר בחלק מהקהילות לפני קריאת עשרת הדברות בתפילת שחרית, ומשתמש גם בדימויים מתוך הפיוט "אקדמות". אך כל אלו משמשים רק מבוא לדיון הנוקב שהוא עורך בחלקו השני של המאמר בנוגע למצבו המוסרי והרוחני של העם היהודי בדורו; מצב הגורם לו ל"הסתלקות המוחין".

—

"ארכין ד' שמיא לסיני ואמר למשה מתימנה: קום סק" – הטה ד' את השמים לסיני ואמר למשה: קום ועלה. פחד משה פחד גדול: היקום, היעמוד ילוד אשה בין שרפים ואופנים? הלא ישרפוני בהבל שבפיהם? ענה הקב"ה ואמר לו: "בני פלטין דידי לא יבהלונך, דכבש יתהון סבך מראש" – אל נא יבהילוך בני היכלי, כי כבר כבש אותם זקנך אברהם מראש. "גומרין דאתון הוה נוריה דנמרוד, ולא יכיל למכוה רגלוי דסבך" – גחלי אש של כבשן נמרוד, לא יכלו לכוות את רגלי זקנך. "דבק לית הוא נורא דמלאכי בך, דעמך אשא אכלא אשא" – אש מלאכי לא תפגע בך, כי אתך אש אוכלה אש. "הא אנא מלביש לך פורפירין דידי, דאין גריב מלאכיא תנגשינה בהון" – הרי אני מלביש אותך פורפין [=גלימה] שלי, שאם יקרבו אליך המלאכים תכבוש אותם בהם. "וקבעית קרני הוד בראשך, דלת גבר דקריב לותך" – וקבעתי קרני הוד בראשך, אשר אין איש אשר יוכל לגשת אליך.

עומד לו משה הענו נבהל ומשתומם: מי הוא ומה הוא כי יתהלך בין מלאכי אש? ואם היה אברהם אשר הושלך לתוך כבשן האש ולא נכווה, הלא זה היה אברהם, הגדול בענקים, אבל הוא, מי הוא אשר ילך בגדולות ובנפלאות כאלה?

ומשיב לו הקב"ה: "זעירא לא תהוי באפך משה, דלית את ידע מה חבתך עלי" – אל נא תקטן בעיניך משה, כי אין אתה יודע מה גדולה אהבתי אליך. "חי וקים אנא דבראית איקונך, עד לא שכללית רומא ומוכא" – חי וקים אני, שבראתי צלם דמותך בעוד שלא שכללתי עוד רום ושפל. "מכו שמיא ורמת ארעא, ואשתכח דקאים בין חיתא. נעו מלאכין ודחילו אופנין וגלגלין, כד חמון משה דקרב לערפלא. שערות רישיה קמו להון כחדא, כד חמון דאיקונין דיעקב חזא מוזקף לקבליה" – ירדו השמים ועלתה הארץ ונמצא עומד בין החיות. נעו המלאכים וחרדו האופנים והגלגלים, כשראו את משה ניגש לערפל. שערות ראשיהם סמרו כשראו את איקונו של יעקב עומד זקוף לקראתו.

השמים נכפפים, הארץ מתעלה, משה שלנו עומד בין אראלים, שכולם נרעדים ונפחדים ממנו. בימי חג השבועות אנו כולנו מתרוממים ומתעלים, מרגישים אנו כי נופלות המחיצות: עליונים למטה, תחתונים למעלה. ומזכירים לנו את כל גדלנו וטובנו, משבחים ומפארים את יוצרנו, יוצר בראשית, מספרים הודו, מגידים תהילתו לפני כל באי עולם, מביעים חידות מני קדם, מגלים צפונות ונעלמות, מביטים מבעד למסך הבריאה, צופים ומביטים לאשר ייעשה באחרית הימים, מרוממים, משבחים ומפארים את ישראל עם קדוש אשר אצל עליו אלוהים מכבודו.

להמשיך לקרוא ←

את ה"מפתח לספר ה'זהר'" פרסם הרב צייטלין בשלושה חלקים במאסף "התקופה" בשנים תר"פ-תרפ"א (1920-1921), בספרים השישי, השביעי והתשיעי.

חציו הראשון של המאמר מוקדש לשאלת מחברו של ספר הזהר, והרב צייטלין מתעמת עם שיטות המבקרים השונות תוך הצגת תזה משלו. בשנת תרצ"ג (1933) הוא יטען, במכתב לסופר צבי זבולון ויינברג, כי גרשם שלום נטל מלא חפניו ממאמר זה ללא ציון המקור. חציו השני של המאמר הוא דיון בהשקפת עולמו של הזהר, הנערך סביב ביאור המאמר "פתח אליהו".

כשנה לאחר מכן החל הרב צייטלין את מפעלו הגדול לתרגום וביאור הזהר, מתוכו הגיעה לידינו רק ההקדמה. על מפעל זה הרחיב פרופ' יונתן מאיר במאמרו: "התהוותו וגלגוליו של מפעל תרגום וביאור ספר הזהר להלל צייטלין", בתוך: קבלה: כתב עת לחקר כתבי המיסטיקה היהודית, כרך י (תשס"ד), עמ' 119-157.

ה"מפתח לספר ה'זהר'" נדפס שנית בספר "בפרדס החסידות והקבלה", שיצא לאור בהוצאת "יבנה", עמ' 105-225. הסריקה להלן לקוחה מתוך הפרסום המקורי ב"התקופה".

לקריאה ולהורדה של הקובץ [חלק א] [חלק ב] [חלק ג]