את סדרת המאמרים "בעל התשובה הגדול מרוסיה: כיצד אני רואה את חייו ומותו של טולסטוי" פרסם הרב צייטלין בשנת תרע"א (1910), ימים ספורים לאחר היוודע דבר מותו של לב ניקולייביץ' טולסטוי – סופר והוגה שהיה אחד ממקורות ההשראה הגדולים שלו.
במאמר "יוסף חיים ברנר: ערכים וזכרונות", שיופיע במאסף "התקופה" בשנת תרפ"ב (1922), בפרק שכותרתו "הטולסטואי – אברמזון" (כשם גיבורו הראשי של ברנר ב"מסביב לנקודה") יספר צייטלין כיצד הגו ברנר והוא, בשנות העשרים לחייהם, במשנתו של ניטשה מתוך זיקה ליצירתו של טולסטוי ולחידושיו במישור האתי. "שאפנו בכל עוז", הוא יכתוב, "לחדש את בניין חיינו על יסודות הטולסטויות העקבית והמוחלטה ביותר". שאיפתם הייתה לרכוש חלקת אדמה, ולחיות עליה חיי מופת, "חיים יותר יפים […] צריך למצוא איזו פינה נסתרת באמריקה, לעבוד שם בשדה, לחיות שם חיים מזוקקים". בנו אהרן, בזיכרונותיו, הוסיף גם כיצד אמו, אסתר, הייתה מודאגת מחלומותיו הרומנטיים של ברנר (ושל בעלה) "לגדל בולבוסים דקים" על אדמה משלהם במקום נידח.
שנתיים קודם לכן,בשנת תרס"ח (1908), פרסם הרב צייטלין סקירה על פועלו של טולסטוי לרגל יובל השמונים שלו, סקירה הכוללת את השלבים השונים בחייו וביצירתו. לדבריו, טולסטוי החל את דרכו בחיפושים אחר ההיגיון שבחיים האנושיים, בנהייה אחר האסתטיקה והאומנות, ולבסוף – לאחר משבר נפשי גדול, ייאוש וספקות – מצא את דרכו אל האדיקות הדתית והאהבה לכל בני האדם; תיאורים שאינם רחוקים מהאוטוביוגרפיה שלו-עצמו.
"בחיפושי דרכי אל האידיאל היהודי", יכתוב הרב צייטלין באותה שנה בסדרת ה"אגרות אל הנוער היהודי", "בשווקים וברחובות, בדרכים ובמשעולים של עולם הרוח הגדול, אני נתקל תמיד באידיאלים של ל. טולסטוי".
במאמר זה שלפנינו (אחד מתוך הסדרה), שנכתב כשנתיים לאחר מכן, מציג הרב צייטלין את טולסטוי כסופר הגדול ביותר של מאות השנים האחרונות (!) – דמות צופה ביקורתי השוכן מעל ומעבר לאנושות, ובו בזמן מכיר את בני האדם ואת הטרגדיה האנושית לפניי-ולפנים.
לעובדות אלו הנוגעות למרכזיות דמותו ומשנתו של טולסטוי בעיני הרב צייטלין ניתן לצרף שתי אנקדוטות מעניינות:
הראשונה נוגעת לחלום חוזר ונשנה, המובא במאמרו "עוד הרהורים", בו עולה לפניו "זכרון איש שיבה אחד, ומראהו כמראה איש האלוהים. פניו כפני ל. טולסטוי, ומתוכם נשקפת התוגה היהודית, הגדולה והעמוקה והאמיתית והנשגבה".
השנייה כרוכה עם שמו של ביאליק, שבמהלך הרצאה על הספרות העברית הזכיר את שמו של הרב צייטלין, וציין – "הוא הטולסטוי היהודי" (אהרן צייטלין, "בין סופר לחברו", בתוך: הצופה, 6/3/1953).
לב טולסטוי, ראשית המאה העשרים
המאמר עצמו נכתב ביידיש, ושולבו בו לא מעט ביטויים ברוסית. אלו סומנו ב-*. זו גם הזדמנות להודות ליוסף פולק על הסיוע הקבוע בתרגום מיידיש ולפיטר ברנשטיין על הסיוע הקבוע בתרגום מרוסית.
—
על טולסטוי נאמרו כבר כל כך הרבה שבחים, עד שאין כל טעם להוסיף עליהם. הבה לא נרבה בשבחים מעל הקבר הטרי, ונאמר רק את האמת הצרופה. די קרוב לאמת הצרופה – לדעתי האישית – כבר התבטא מיכאילובסקי, בכַנוֹתוֹ את טולסטוי ברוסית: "אציל בעל תשובה".* מעבר לאמנות הגדולה, הפילוסופיה והמוסר של טולסטוי, חיפש ומצא מיכאילובסקי את המהות שלו: אציל בעל תשובה!
לדעת מיכאילובסקי, בתודעתו של טולסטוי חי תמיד אותו החטא הנורא בו חוטאים העשירים והשליטים הקלאסיים כלפי העניים ובעלי המעמד הנמוך. בהיותו בעצמו בעל אחוזה גדולה, שניהל את חיי משפחתו באופן עשיר של חיי אצילים, נשא תמיד עמו את התודעה של חטאיו – וחטאי אבותיו ואבות אבותיו – כנגד העניים והאיכרים המרים וקשי היום. אבותיו חטאו, והוא בתודעתו נאלץ לסבול את כל אותן עברות.
באותה העת, כאשר הוא התפרנס עדיין מהצמיתות הפיאודלית,* היו נקיפות מצפונו מתעוררות בזעקות אימה לנוכח כל אותן נשמות-תחתית אומללות, אותן שאין להן יום ולילה, איכרים עמלי-פרך, נבערים מוכים וסומים, שאת דמם ובריאותם הקיזו למען פריצים מדושני עונג ולמען חיי הלוקסוס שלהם – כדי שאותם פריצים יוכלו להמשיך ולצבור הון על ימין ועל שמאל, למלא את סאת תאוותיהם הנמוכות והמסואבות, וכדי שיוכלו להמשיך ולחיות חיי הוללות והפקר ולשעוט בעקבות גחמותיהם המשונות.
הוא, טולסטוי, הרגיש, שבדומה לכל אבותיו ואבות אבותיו, ולכל שועי הארץ – גם הוא אשם, ועל כולם להכיר בחטאם ולשוב בתשובה עליו. בעקבות כך הם יהיו חייבים לשנות את חייהם כליל, להשיב את מה שחמסו מאחרים, ולחדור עד המקום העמוק ביותר בחייהם, בו הם שהו עד כה בשוויון נפש ובאדישות מוחלטת.