את המאמר "שירה ותפילה" פרסם ר' הלל צייטלין ב"לוח אחיאסף" לשנת תרס"ד (1904), ובדומה ל"כוונות וייחודים" שהופיע שנה קודם לכן, הוא רווי בגעגועים, במקורות חסידיים וברומנטיקה ביחס לטבע. אולם יש בו גם מן החידוש: זו הפעם הראשונה שר' הלל כותב בסגנון של פנייה אישית לאלוהים, בתפילה וזעקה מתוך הצער – שכן הוא נכתב מספר חודשים בלבד לאחר פרעות קישינב (הפוגרום הראשון), שגרמו לזעזוע עמוק בכל רחבי העולם היהודי.

יצחק שדה, שהיה תלמידו של ר' הלל ברוסלאבל, תיאר את תגובתו לפוגרום ביומנו "פנקס פתוח" (עמ' 154):

"ושמור בזכרוני ליל קיץ אחד: סערה נתחוללה בחוץ וגשם עז היכה בחמת קצף על הגג ועל החלונות, וברקים הבריקו, ורעמים רעמו, נתעוררתי מנהמת הסערה ולאחר הברק ראיתי תמונה שלא אשכחנה: הלל צייטלין עומד באמצע החדר, בכותנת לילה לבנה, פניו חיוורות מאוד, עיניו בוערות והוא תולש את שערות ראשו וקורא בקול חנוק:
– ריבונו של עולם, ריבונו של עולם ראה מה עוללת?
משהרגיש שהתעוררתי ניגש וישב על ידי, החליק שעה ארוכה את שערות ראשי – ושתק. רעדתי מרוב התרגשות; הבינותי שצער גדול מעיק על לבו. ואחרי שתיקה שארכה מאוד התחיל לספר לי, בקול עמום על הפרעות ועל חרפת האסון, הוא דיבר בקול נמוך מאוד ועיניו זלגו דמעות.
הוא לא הזכיר את עניין הנשק, את מושג ה'הגנה' וכיוצא בו, וייתכן שמעולם לא הטיף לכך כלל. – אך רוח דבריו הניעתני למסקנות. החלטתי שעליי להשיג אקדח, כדי שאוכל להגן בו על עצמי ועל מקורבי, כדי שלא יבואנו דבר החרפה אשר בא על יהודי קישינב"

כרגיל במקרים שבהם פרסם ר' הלל תפילה אישית מעל דפי העיתונות, נמתחה עליו ביקורת נוקבת. ב"הצפירה", כתב ש"י הורוביץ ('המבקר') כי "בידי מר הלל צייטלין, שנותן לנו לפעמים קטעי רעיונות ושברי מחשבות יפים, לא עלתה כלל הפעם הזאת. ה'שירה והתפילה' שלו הנן כל כך בטלניות, עד שקשה למצוא אף מילה הולמת אחת, אף ניצוץ פיוטי אחד". ישפוט הקורא.

א.

ה' אלוהיי, אליך אתפללה:
לאויביי נתת שיניים חדות, ציפורניים חדות, קשתות וחצים, – ומה אני מבקש, אלי, ממך?
תן לי, ה' אלוהֵי אבותיי, מה תיתן:
תן לי רוח כביר לשאת את צרותיי הרבות, לסבול את מכאוביי הרבים.
תן לי רוח כביר לעמוד בפני כל הפגעים הרבים, בפני כל הגלים האומרים לבלעני.
לאויביי נתת מטל השמיים ומשמני הארץ, ולי לא נתת מאומה, האמנם גם את רוח-קדשך תיקח ממני?
האמנם תעזבני בעת צרה ומצוקה, שואה ומשואה, תוכחה ומהומה, האמנם?
ואתה אמרת בספרי-קדשך: "חי אני, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" – – –
אנא, מלוך-נא עליי בידך החזקה! אנא, שאני-נא, הרימני-נא, הראני-נא את גודלך!
מקור-הגבורה! אנא, האצל-נא עלי מרוח גבורתך.
אנא, עזרני-נא, אל אלוהֵי משה ויהושע, דוד ויהודה המכבי!

כחודש לאחר פרסום המאמר "על הזבח", פרסם ר' הלל מעל דפי "הזמן" מאמר תגובה נוסף לפרעות "המאות השחורות". כותרתו – "כתבי מרדכי החוזה" – סתומה במקצת. לעת עתה – יש בידינו את חלקו הראשון, "לשרידים".[1] משמעות הכותרת כפולה – לאלו ששרדו, וליחידי הסגולה (מלשון 'בגדי שרד'). סגנון המאמר – שירי ורוחני, בשונה ממאמרי הפובליציסטיקה המצליפים שלו באותה העת.

המאמר מכיל קינה נוגה וזעקת-ייסורים על הפרעות, אך כבר מתלווה אליו נימה נוספת. צייטלין מבקש להביע בפני קוראיו את 'דבריו האחרונים, רעיונו האחרון, נשמת נשמתו'. לצעד תוגת העולם, הסבל והדמעות – הוא מעוניין לשיר 'על האת ועל המחרשה, על חיים חדשים, על שמים חדשים וארץ חדשה'. אלוהיו – ושירה זו מבליטה את הנימה הדתית המוקדמת שלו – שרוי בבכי ובמספד, בצער ובחמלה, אך גם במלחמה, בשחרור ובחירות. ידידי ד"ר עשהאל אבלמן מציין כי במאמר זה העלה צייטלין לראשונה חזון משיחי של גאולה, תחיה וקיבוץ גלויות.

בסיום היצירה, מפקיד ר' הלל בידיה של שירה גדולה זו – שירה של 'תוגה וחדווה', 'המיית נכאים ועוז יוצרים' – את רוחו, ועוצם את עיניו.

—

עוד רואה אני אתכם, אהוביי, פה ושם.

עוד רואה אני אתכם מעונים בבתי כלא ובבתי חושך, ניגשֹים ונרדפים, גֵרים בארץ, זרים בכל, בודדים ושוממים.

עוד רואה אני את פניכם השדופים והדלים, את עיניכם השחורות הבוערות, את האהבה ואת השנאה, את התשוקה ואת הסער, את השאול ואת האבדון, את הרעיון הגדול ואת המזימה העמוקה.

הַגִישוּ עָדַי!

בואו ואשקכם בלהט שפתי, בכל האהבה שבי, בכל האש שבנשמתי, בכל אומץ צערי, בכל עוז תקוותי, בכל כוח רוחי.

בואו אליי ואביע לכם את הגיוני, כל אשר יבער בקרבי, כל אשר יחפוץ לעקור ולנתוֹש, לבנות ולנטוע.

בואו אלי ואשמיעכם את דבריי האחרונים, את חפצי האחרון, את רעיונִי האחרון.

בואו ואקריבה לפניכם את נשמת נשמתי, את חשקה, את עוזה, את יופייה, את הודה.

בואו ואשמיעה לכם את אנחתי, אסיכה לכם את דמעתי, אשירה לכם את שירתי.

בואו ואשיר לכם על תוגת העולם, על צימאון ההוויה, על חסרון אין קץ.

בואו ואשיר לכם על תבל ומלואה, על הגודל ועל היופי, על החן ועל החסד, על הטוהר והעל התום, על הקודש ועל הנשגב.

בואו ואשיר לכם על ישראל ועל הנצח, על הכוח ועל הרוח, על החפץ ועל הדעת, על השאיפה ועל העריגה, על הגעגועים ועל הכיליון.

בואו ואשיר לכם על המכאובים ועל הייסורים, על ההרג ועל הזבח, על הקרבנות ועל הגיבורים, על ילדים תמימים ועל שפתי שושנים.

בשנים 1905-1906 ערכו ארגונים ריאקציוניים ברוסיה ("המאות השחורות") פרעות במאות ערים ועיירות בתחום המושב. העילה – זכויות אזרחיות ופוליטיות שהעניק הצאר בעקבות מהפכת 1905. כתוצאה מכך התחזקה ההסתה כנגד היהודים, והם הואשמו בארגון המהפכה. הצבא והשלטונות תמכו בהמון הפורע באופן פעיל. למעלה מ-1000 יהודים נרצחו בפוגרומים ואלפים רבים אחרים נפצעו ואיבדו את רכושם.

מאמר התגובה של צייטלין למאורעות התפרסם בעמוד הראשון של "הזמן" ועורר הדים בקהל הקוראים. באותה התקופה הוא גם מתחיל לכתוב על מצבו של העם היהודי תחת שם העט "עממי". הסופר ר' בנימין כתב על כתיבה זו של צייטלין ("משהו", ספר צייטלין): "עם פרעות אוקטובר בשנת תרס"ה הוא מגיע לשיא בעבודתו הפובליציסטית-אידאולוגית […] ספק בעיניי אם במאמריו שכתב אחר כך עבר על השיא ההוא". הוא מוסיף וקובע שם כי ברנר וצייטלין היו שותפים ל'חרדת-האומה', אך בכוחו הספרותי עלה צייטלין על ברנר לאין ערוך.

גם צייטלין עצמו, לימים, ראה ב"על הזבח" תחנה ראויה לציון ביצירתו. כך הוא כותב לביאליק בראשית שנת תרע"ג (1912):

ישנם עוד דברים משלי שלפי דעתי ראויים הם להיות נדפסים בקובץ מיוחד, כמו "בני רשף", "מלב דוי", "דברים כהויתם", "על הזבח", וכדומה. לפי דעתי אני, יש ב"בני רשף" שלי הרבה יותר יופי, חיים ואמת מאשר בכל דברי השיריים גם יחד. חושב אני להוציא דברים אלו לאחר שאסיר מהם את הפגימות בכבודם של אנשים פרטיים שונים וכדומה, תחת השם "בשנות רעה". סוף סוף דברים אלה הם האספקלריא היותר מאירה של מה שסבלנו, הרינו והגינו מן הפוגרום הקישינובי עד הזבח הגדול של שנת 1905 ועד בכלל.

צייטלין פותח בקושי הגדול לדבר בשעה זו ובכורח לשתוק נוכח הטבח. הוא מתאר את ממדי האסון, את ציפיות השווא מהאידואלוגיות הפוליטיות ומהדיפלומטיה הבינלאומית ואת אזלת ידו של ההמון היהודי; "כי אך שדה בית הקברות גדול ישאר מכל ערי ישראל, מכל ההרג הגדול וההרס הרב". ובכל זאת, הוא קובע, רגש האחריות שולח אותו בעת הזו לדבר. יש צורך לקרוא ולהזהיר, יש הכרח להתעורר. "כי אין עצה ואין תבונה נגד ההמון הגדול ההולך ומכה, הולך ושוחט. כי אך הבל המה כל השיטות וכל ההמצאות נגד הפשט הגדול של המוות". מול כל אותם הפורעים והשוחטים – יש לפתח רגש גאון לאומי, לשוב ולהרגיש את העליבות והעלבון, להפסיק את הפטפטת הריקה ואת שיתוף הפעולה עם כל העומדים מנגד, ולזעוק לכולם בקול גדול – צאו מן הגלות!

—

קשה להביע עתה דבר אמת בהיר ונכון: הלבבות נבוכים, המוחות מבולבלים, הידים רועדות.

קשה להביע עתה את כל אשר ירחש הלב; אין אתה חפץ לפזר מלח על גבי הפצעים ולהטיף מוסר לאובדים.

יש דבר נחמה בפיך – הגידנו; איננו – שב ודום!

האוהב מוכיח לפני בוא עת ההרס; אחרי אשר בוא יבוא הוא יושב ומקונן על הקברים.

דבר ד' בער כאש בלב ירמיה לפני החורבן ופיהו מלא אלות, תוכחות ונאצות; אחר אשר בא ונהיה החורבן הנורא הוא רק בוכה על שבר אחיו. לרגעים הוא רואה איזה תוכן נשגב בכל אלה החורבנות והצרות; ואולם לרוב הוא מלא יאוש. יש אשר מתרומם הוא עד לגובה שחקים, מצדיק את הכל ומקדיש את הכל: "חדשים לבקרים רבה אמונתך", "יתן למכהו לחי", "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים". ואולם לרוב הוא רואה את אשר לפניו ויודע כי אפסה כל תקוה וגם השמים סגורים בעדנו.

כי אמרתי: נפץ תנפץ את עט הסופרים אשר לך בימי הרג ואבדן אלה. שים כעפר פיך! אל מי תדבר ועל מה תדבר? זבח נורא אשר כמוהו לא היה מימי גזרת ת"ח ואין עזר ואין תקוה ואין אל מה לישא עין. כי "זכרונותינו" מלאים רשימות אלה ש"נהרגו על קדוש השם". ועל שום מה ולמה נערך הזבח האחרון? כי אין חפץ עוד להעביר את ישראל על דתו, ואין מת עוד על קדוש השם, והזביחות מתרבות ומתרבות ואין אתה רואה קץ וסוף להן.

פורסם באסיף כרך ו (תשע"ט)

שתי סקירות ספרות על כתבי הראי"ה קוק שכתב הרב הלל צייטלין. הסקירות נכתבו ביידיש, והתפרסמו מעל דפי העיתון היומי "דער מאמענט" בשנים תרפ"ד (1923) ותרפ"ה (1924), כחלק מסדרת מאמרים על אודות ספרים חדשים שיצאו לאור.

הסקירות דנות בקצרה בשתי סוגיות עקרוניות במשנת הראי"ה – סוגיות בעלות זיקה מיוחדת לרב צייטלין.

הראשונה דנה בתפיסת הציונות והגאולה של הראי"ה, ונערכת סביב הופעת "אגרות הראי"ה". יחסו של הרב צייטלין לתנועה הציונית ידע עם השנים מעלות ומורדות. הוא לא חדל לכתוב על אודות סבלם של מיליוני היהודים שבמזרח אירופה והצורך הבהול בהטבת מצבם החומרי והרוחני, ובד בבד ראה בכמיהה הפוליטית ל"ארץ ישראל" אוטופיה או אשליה מסוכנת, שכן במתכונת דאז ארץ ישראל לא יכלה לשמש מקלט בעבור מיליוני בני אדם. הוא ראה את התקופה באספקלריא של "ימות המשיח", ועם זאת היה רחוק מלנסח משנת גאולה ציונית דתית. הוא חרד לגורלו של היישוב, ולגורלו של העם היהודי בכללו. מבטו היה פסימי. יש לזכור גם כי הפסימיזם הפוליטי והאישי של הרב צייטלין קיבל – עוד מראשית דרכו ההגותית – גם ביטוי פילוסופי, ובשנות העשרים הוא זוקק, גובש והותך אל תוך משנתו הדתית, בפרט במסותיו הארוכות על שסטוב ועל ברנר. דווקא על רקע פרסום המסות הללו מפליא לקרוא את יחסו אל הראי"ה קוק, שהוא, לפי הגדרתו בסקירה זו, "האופטימיסט הגדול ביותר של זמננו".

השנייה דנה בזיקתו של הראי"ה לקבלה, ונערכת סביב הופעת "אורות התשובה". היה זה הרב צייטלין שהציע – כבר בשלב מוקדם מאוד – לקרוא את כתבי הראי"ה באינטרפרטציה קבלית. ברם בסקירה זו, שנכתבה בשלב מוקדם אף יותר, הוא מוסיף להצעה זו חשש, ואף נימה קלה של ביקורת. לדידו, אותו "תרגום" של שפת הקבלה לשפה העכשווית מחסיר ממנה ממדים עקרוניים – כאלו שהיו מצויים בשפע, בעיניו, בדמותו של הראי"ה עצמו.

לקריאה ולהורדה של הקובץ

פורסם בכתב העת דעת גיליון 87 (תשע"ט)

'דו-פרצופין' או 'שני עולמות'?

ר' הלל צייטלין ומרטין בובר – שני הוגים מאזורי הספר שבין האתי והמיסטי – חלקו מספר פרקי חיים דומים, כמו גם מקורות השראה משותפים: שניהם נולדו וגדלו בשנות השבעים של המאה ה-19 וחוו פרידה כואבת מהבית; שניהם עברו תסיסת נעורים של השכלה שהותירה סדקים באמונתם הדתית; שניהם הצטרפו לתנועה הציונית סביב שנת תרנ"ח (1898) ופרשו מפעילות בה סביב שנת תרס"ה (1905); ושניהם התעניינו באותה העת בכתבים חסידיים כמקור אפשרי לתחייה רוחנית ותרבותית וכתבו מאמרים וספרים בהשראת החסידות בשנים תרס"ו-תרס"ז (1907-1906). לאלו ניתן לצרף עיסוק באתיקה, בהגותו של ניטשה ובבעיות השעה ברחוב היהודי ומחוצה שלו; מתיחת ביקורת על הממסד הדתי מכאן ועל המודרניות מכאן; וטלטלה רוחנית בשנות מלחמת העולם הראשונה – טלטלה שעיצבה את הגותם ואת מעורבותם החברתית בשנות העשרים והשלושים.

למאמר זה שני חלקים: הראשון ביוגרפי, ובו יוצגו קווי ההתפתחות האישית והאינטלקטואלית של בובר ושל צייטלין בראשית המאה העשרים. חלק זה עקרוני לשם הבנת החלק השני, ההגותי, הואיל והתמות ההגותיות המרכזיות אצל שניהם שזורות ללא התר בסיפור חייהם האישי. חלק אחרון זה יעסוק בהשוואה בין משנותיהם של בובר וצייטלין כפי שהתגבשו והתנסחו בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת.

בובר וצייטלין מתארים שניהם בתקופה זו את המציאות כבעלת שני ממדים, ומייחדים מקום מרכזי ומועדף לממד נוסף, שקיים לצד ממד הקיום ה"רגיל": צייטלין מציג את "העולם העליון" שכנגד "העולם השפל", ואילו בובר את יחסי "אני-אתה" מול יחסי "אני-לז". שניהם סבורים גם כי ההתוודעות אל הממד הנוסף היא הגורם המכריע בכינון המוסר, בכך שהתוודעות זו משמשת מקור לתחושת השיתוף עם הזולת כמו גם לתחושת האחריות והשליחות. אותה התוודעות נתפסת אצל שניהם כ"התגלות", ולדברי שניהם, התרבות המודרנית הולכת ומתדרדרת מבחינה מוסרית, משום שה"התגלות" הולכת ונחסרת ממנה. מן הצד השני בולטים גם ההבדלים ביניהם, שאינם תוצאה רק של סביבה תרבותית וקהל יעד שונים – בעוד בובר ילך ויסתייג מן המיסטיקה, על כל פנים על פי הגדרתו, צייטלין ילך וישקע בה.

משנתו של ר' הלל צייטלין לא הוצגה עד כה במחקר כהגות שיטתית בעלת תמות מובחנות. בעיזבונו העצום, המכיל אלפי מאמרים ומסות, לא שוכנת פילוסופיה מהודקת ועקבית. אולם מדובר באינטלקטואל ערני בצורה יוצאת דופן למתרחש סביבו, הן ברחוב היהודי, הן ברחובות הרבים שמעבר לו. הוא קרא בשפות מספר, וערך לקורא העברי והיידי היכרות מקיפה עם הרעיונות המרכזיים בני התקופה. בשל כך ניתן למצוא כמה רעיונות, תמות ומוטיבים החוזרים על עצמם, דוגמת הסבל, המוסר, היופי, והעולמות העליונים. רעיונותיו הופכים לטיעונים, וטיעוניו מתלכדים בסופו של דבר למבנה קבוע. כך מתברר גם כי האתיקה הייתה אחד המוקדים המרכזיים בכתיבתו, וכי הוא שב וביקש לאורך השנים את אותה הדרך המסוגלת לנטוע באדם את המוסר: לחלץ אותו מסבך האנוכיות, לפתח בו רחמים וחמלה, להניע אותו לפעולה בעד הזולת ולהוביל אותו אל האחווה. שאלה אתית (או מטא-אתית) זו בדבר ההנעה המוסרית של היחיד טרדה את מנוחתו, והוא שרטט לה אט-אט מענה הרחוק מרוח המהפכנוּת החברתית בת זמנו.

צייטלין ובובר עיצבו מחדש שלל סוגיות ומושגים – היחס אל הזולת, חוויית הדבקות והביטול, ההתגלות, עבודת אלוהים, עבודת אלילים, קיום המצוות – והגיעו למסקנות שונות ואף קוטביות. השוואה בין מסלול חייהם ובין הגותם עשויה להיות פורייה – לחידוד ההבדלים ביניהם, הצפת המשותף להם והארת פינות שונות של הגותם באור חדש.

לעילוי נשמתו של ר' הלל, שנרצח בידי הנאצים בערב ראש השנה תש"ג.

לקריאה ולהורדה של הקובץ