כחודש לאחר פרסום המאמר "על הזבח", פרסם ר' הלל מעל דפי "הזמן" מאמר תגובה נוסף לפרעות "המאות השחורות". כותרתו – "כתבי מרדכי החוזה" – סתומה במקצת. לעת עתה – יש בידינו את חלקו הראשון, "לשרידים".[1] משמעות הכותרת כפולה – לאלו ששרדו, וליחידי הסגולה (מלשון 'בגדי שרד'). סגנון המאמר – שירי ורוחני, בשונה ממאמרי הפובליציסטיקה המצליפים שלו באותה העת.

המאמר מכיל קינה נוגה וזעקת-ייסורים על הפרעות, אך כבר מתלווה אליו נימה נוספת. צייטלין מבקש להביע בפני קוראיו את 'דבריו האחרונים, רעיונו האחרון, נשמת נשמתו'. לצעד תוגת העולם, הסבל והדמעות – הוא מעוניין לשיר 'על האת ועל המחרשה, על חיים חדשים, על שמים חדשים וארץ חדשה'. אלוהיו – ושירה זו מבליטה את הנימה הדתית המוקדמת שלו – שרוי בבכי ובמספד, בצער ובחמלה, אך גם במלחמה, בשחרור ובחירות. ידידי ד"ר עשהאל אבלמן מציין כי במאמר זה העלה צייטלין לראשונה חזון משיחי של גאולה, תחיה וקיבוץ גלויות.

בסיום היצירה, מפקיד ר' הלל בידיה של שירה גדולה זו – שירה של 'תוגה וחדווה', 'המיית נכאים ועוז יוצרים' – את רוחו, ועוצם את עיניו.

—

עוד רואה אני אתכם, אהוביי, פה ושם.

עוד רואה אני אתכם מעונים בבתי כלא ובבתי חושך, ניגשֹים ונרדפים, גֵרים בארץ, זרים בכל, בודדים ושוממים.

עוד רואה אני את פניכם השדופים והדלים, את עיניכם השחורות הבוערות, את האהבה ואת השנאה, את התשוקה ואת הסער, את השאול ואת האבדון, את הרעיון הגדול ואת המזימה העמוקה.

הַגִישוּ עָדַי!

בואו ואשקכם בלהט שפתי, בכל האהבה שבי, בכל האש שבנשמתי, בכל אומץ צערי, בכל עוז תקוותי, בכל כוח רוחי.

בואו אליי ואביע לכם את הגיוני, כל אשר יבער בקרבי, כל אשר יחפוץ לעקור ולנתוֹש, לבנות ולנטוע.

בואו אלי ואשמיעכם את דבריי האחרונים, את חפצי האחרון, את רעיונִי האחרון.

בואו ואקריבה לפניכם את נשמת נשמתי, את חשקה, את עוזה, את יופייה, את הודה.

בואו ואשמיעה לכם את אנחתי, אסיכה לכם את דמעתי, אשירה לכם את שירתי.

בואו ואשיר לכם על תוגת העולם, על צימאון ההוויה, על חסרון אין קץ.

בואו ואשיר לכם על תבל ומלואה, על הגודל ועל היופי, על החן ועל החסד, על הטוהר והעל התום, על הקודש ועל הנשגב.

בואו ואשיר לכם על ישראל ועל הנצח, על הכוח ועל הרוח, על החפץ ועל הדעת, על השאיפה ועל העריגה, על הגעגועים ועל הכיליון.

בואו ואשיר לכם על המכאובים ועל הייסורים, על ההרג ועל הזבח, על הקרבנות ועל הגיבורים, על ילדים תמימים ועל שפתי שושנים.

בואו ואשיר לכם על היושר ועל האמת, על החלשים ועל הנדכאים, על המוכים ועל המעונים, על השסועים ועל הגזורים, על הבקועים ועל הרטושים.

בואו ואשיר לכם על הרעבים ועל הצמאים, על הקופאים מקור ועל המושלכים בראש כל חוצות.

בואו ואשיר לכם על הזעקות ועל הצעקות, על האנחות ועל היללות, על נשים שכולות, על יתומים עלובים.

בואו ואשיר לכם על הדין ועל המשפט, על הבוז ועל המשטמה, על השלום ועל הגמול.

בואו ואשיר לכם על החרב ועל הקשת, על העוז ועל הגבורה, על הקנאה ועל הנקמה.

בואו ואשיר לכם על האת ועל המחרשה, על חיים חדשים, על שמים חדשים וארץ חדשה.

אלוהיי גם בים גם בסערה, גם באש גם ברוח, גם ברעם גם בברק, גם באור גם בחושך, גם בשמים גם בשאול, גם בחדוה גם בתוגה, גם בעדן גם בצער, גם באהבה גם בשנאה, גם בחסד גם במשפט, גם באור הקשת גם בלהט החרב, גם בדעת גם בחזון, גם בבניה גם בסתירה, גם ביצירה גם בהריסה.

אלוהיי קורא גם לבכי גם למספד, גם לרחמים גם לחמלה, גם למתן גם לצדקה, גם לתפלה גם לשירה, גם לריב גם למלחמה, גם לשחרור גם לחירות, גם לגאולה גם לישועה.

קראו לי מקהלת מנגנים ונַגֵּנָּה לפניי את מנגינת העולם, את שירת הנצח, את החליפות ואת התמורות, את הרעש ואת הקולות, את התהו ואת הבהו, את דבר האלוהים ואת הרוח המרחפת, את האורות ואת הצללים, בניין העולמות וחורבנם, ישראל בעמים, נהרי נחלי דם ודמע, חזיזים ורעמים, סופות וסערות, להבות אש ותימרות עשן, הרי עד, מדבר וישימון, שדות פרי, כרמי חמד, שושני תפארה, חבלי המשיח, ייסורי היצירה, עינויים אין קץ, נמרים אכזרים, שדים משחיתים, תועבות, זוועות, פלצוּת, יונות הומיות, נפשות טהורות, חלומות נצח, שירת התקווה, גיבורים אריות, לוחמים מנצחים, קוצרים ברנה, לילות חושך ואור הנוגה, קיבוץ גליות ואור התחיה.

ואז בגבור השירה, בהתרומם הקולות, בהשתפך במנגינת חדוה היקום ותוגתו גם יחד, בהישמע המית נכאים ועוז יוצרים, אפקיד בידכם את רוחי.

ובהישמע קול דממה, המולת מעין זך, דמעה טהורה, – סגרו את עיניי…

—

[1] כעבור חודש הופיע המאמר בשבועון "הלאום" בארצות-הברית, וגם שם – רק חלקו הראשון, מה שמחזק את ההשערה כי לא נכתב לו המשך.

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"