הרב צייטלין הקדיש לא מעט מאמרים וסקירות במשך חייו לחיים נחמן ביאליק (תרל"ג-תרצ"ד; 1873-1934), המשורר העברי הגדול שהיה בן גילו, ושפריחת השירה שלו התרחשה בצמוד ליצירתיו הראשונות. שניהם אף הושפעו באופן מכריע מהפוגרומים בשנים תרס"ג (1903) ותרס"ה (1905), ופרסומיהם בעקבות אירועים אלו הקנו להם מעמד ציבורי. מאוחר יותר הם אף עמדו בקשרי מכתבים, ואף נפגשו מספר פעמים במהלך חייהם. בראשית שנת תרע"ג (1912) מבקש הרב צייטלין מביאליק שיסייע בידו להוציא לאור חלק מכתביו תחת השם "בשנות רעה", שכן, לדבריו, דברים אלו "הם האספקלריא היותר מאירה של מה שסבלנו, הרינו והגינו מן הפוגרום הקישינובי עד הזבח הגדול של שנת 1905 ועד בכלל".
משפחת צייטלין, מעט לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. עומדים, מימין לשמאל: נחום הוכרמן (חתן), אהרן צייטלין (בן), לאה (אשתו של אהרן), אלחנן צייטלין (בן). יושבים: רבקה (בת), הרב צייטלין ואשתו אסתר, רניה (אשתו של אלחנן). יושבים מקדימה, הנכדים: דוד (הבכור של אלחנן), צבי-דב (בנו היחיד של אהרן), אברהם (בנה היחיד של רבקה), אדם (הצעיר של אלחנן).
הרב צייטלין ראה בביאליק לא משורר רגיל, המשתעשע באסתטיקה, ב"צבעים וסממנים יפים", אלא במשורר מסוגם של הנביאים הקדמונים, שחש את צער העולם ותובע את הצדק השמימי (יצירות ויוצרים):
"על 'נבואותיו' של ביאליק כבר דברו רבים […] חפץ אני לציין תכונה אחת שהיא כמעט העיקרית והיסודות ב'נבואות' אלה ולה כמעט שלא הושם לב. מכוון אני לאותו המשא ומתן שיש לביאליק תמיד עם האלוהים [..] ה'אלוהים' איננו אצלו, כמו אצל אחרים, 'מיטב השיר', לא לצורך הציור הוא נעשה 'בן אדם' המדבר בשם האלוהים […] לא בכדי ליפות את הצער ולעדן אותו הוא מדבר על השכינה ועל צערה […] געגועים פנימיים עזים ועמוקים ל'אלוה אשר אליו תכסופנה הנפשות', תפילת לחש זכה וטהורה, המית הלב, צער אין קץ"
