ב-18 לאוגוסט 1939, פחות משבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, פרסם ר' הלל צייטלין פואמה-קינה ביידיש: "ובלבד ששמך לא יחולל! בעקבות הפרעות בברטיסלאבה – על פי מוטיב מהשקפתו של המהר״ל מפראג". לאחר פירוקה של צ'כוסלובקיה באוקטובר 1938 החלו בה פרעות ביהודים, שהתגברו בשנת 1939 עם הכרזתה של ברטיסלאבה לבירתה של סלובקיה העצמאית.

הפואמה עוסקת בפרעות, בנדודים, במיתות המשונות ואף בגזֵרת ה"טלאי הצהוב" – ומנגד בגדולתו של העם, בשורשיו העתיקיו ובנחמה שלעתיד לבוא, "השמים החדשים והארץ החדשה". לדברי ר' הלל, כל שנותר הוא לעמוד לפני ריבונו של עולם בתחינה ובזעקה: שימתן את הסבל ויעצור את חילול השם.

פואמה-קינה זו הייתה גם אחד ממאמריו האחרונים שפורסמו ב"דער מאמענט". בשבועות הראשונים למלחמה עוד התאמצו חברי המערכת להוציא לאור את העיתון, בצל ההפגזות הכבדות והמחסור הגובר בנייר. אולם בערב יום הכיפורים שנת ת"ש, 22 לספטמבר 1939, הופגזה מערכת ה"מאמענט" ונחרבה כליל.

את התפילה והזעקה המשיך צייטלין לשאת אל תוך הגטו. "במלחמה כתב צייטלין הרבה", תאר עמנואל רינגלבלום, "בין היתר תרגם ליידיש את ספר תהילים". בשיר־תפילה אחר שהוא מחבר בגטו ורשה הוא ממשיך וזועק לאלוהים על תהום ההשמדה שהולכת ובולעת את ישראל, ותובע מהעם היהודי להמשיך ולזעוק עד שיתעוררו הרחמים.

עוד על ר' הלל בגטו כאן; עוד על קריאתו לזעקה בטיוטת המחזה "כינוסם של נסתרים", ובתיאורו של הסופר אליעזר שטיינמן.

—

אַל תדמה
כי מעוף מחשבתך יוכל להשיג
את גדולת הנחמה היהודית –

אַל תדמה
כי יש בלשונך די מילים כדי למנות
את אשר הכין ריבונו של עולם לעמו הנבחר –

אלה אשר נשרפו באש, הוטבעו במים, נאסרו בכבלים,
הושלכו ועונו בבתי כלא –

אלה אשר שיסו בם להקות זאבי-ערב
וכלבים רעים –

אלה אשר בתיהם נשדדו, נשותיהם ובנותיהם עונו, בתי כנסיותיהם עלו באש,
ואת חייהם עצמם נטלו, או השאירו לחרפה נצחית ולכאב עולם –

אלה המגורשים, המורחקים והנדחים,
המפוזרים על פני כל הימים ועל פני כל מדבריות השממה –

אלה, המתדפקים על כל דלת ואין פותח,
העומדים בשערי כל ארצות ואין מתיר להם להיכנס –

בני אל חי!
זרעו של אברהם, ילדיו של יצחק, צאצאיו של יעקב –

אל תמעיטו בגדולתה של הנחמה אשר בוא תבוא
אותה הנחמה, אותה התקווה, אשר זכותה תעמוד לכם לעד –

אל תמעיטו בגדולתה של אמונתכם,
זו אשר העניקה לכם כוח לשאת משך אלפי שנים
את עול הזרוּת, הלעג, החרפה והקלון –

אותה הנחמה לא תִפחַת מייסורי גלותכם –

ואיה אפוא המחשבה שתוכל להשיג
את כל אכזריותם של עינויי הגלות?
היש להם מידה? היש להם מספר?

דום, כי תבקש להעלותם על לשונך!
אף אילו יכולת למנותם ולשוב ולמנותם –
מי יאמין לך?

"האפשר הדבר?" יאמרו לך, "האם כך יכול היה לקרות?"
מְשלים אתה מספר, חידות –
מי יאמין לך?

בני אברהם, יצחק ויעקב!
זרע קודש, גזע קדומים,
שורש נעלה מכל העולמות –

עץ כביר,
שכל עמי העולם לא יכלו להעתיקו ממקומו,
אשר שורשיו משולחים על המעיין הנצחי,
נטועים על פלגי מים, הנמשכים מגן עדן
וענפיו פרושים על פני כל קצות תבל –

אשר נוטעו אהבו אהבת עולם,
טיפחו בחוקי צדק אשר אין שום עם מחזיק כמותם –

אשר עם ילדיו, עם בניו דיבר
ואף לעיני עבדיו נגלה כבודו –

וכעת הנה נעקר העץ ממקומו,
וכל הרוצה תולש את עליו, כורת את ענפיו, שוברו, קוצצו שורפו –

ואי-אז ירד ריבונו של עולם ממרכבות כבודו
ומן החשמלים הטהורים רכן –
השמים לא זכו בעיניו,
ואת מלאכיו השפיל אל יסודות הארץ לשכון בה –

שמים, מלאכים, שרפים ואופנים תמהו על כך,
עמים וארצות עמדו משתאים –

ואי-אז אל מקום כסא הכבוד, אשר מאז ומעולם היה מרומם,
אל מקום מקדשנו,
פרצו הטמאים, רמסו כל תפארה,
ועל קדושים עליונים הפילו גורל:

"אלו הם הנהרגין
אלו הם הנשרפין
אלו הם הלוקין
אלו הם הגולים"

וכך חולפים זמנים על זמנים,
היונה לא מצאה עוד מנוח לכף רגלה,
וגם פיסת אדמה קטנה אין ניתן לה –

אין אומה אשר לא שעבדה אותה תחילה,
ירקה עליה, ולבסוף גמלה לה
והשליכה אותה כלאחר כבוד –

והיא הולכת מגלות לגלות,
וכבר לא נותר לה מקום תחת השמים להציג את כף רגלה,
לנוח מן הדרך הארוכה והמעייפת,
עד שיברא ריבונו של עולם שמים חדשים וארץ חדשה –

בני אל חי אנו,
ומכל עבר צועקים אחרינו:
"טמאים! טמאים! אל תיגעו בהם…"

ואנו קיבלנו, בתורת משה עבד ה׳,
ה"של ראש" לעטרת תפארת על ראשינו,
וה"של יד" לחותם קודש כנגד לבבנו,
ובבגדינו – תכלת, צבע כסא הכבוד,
להאירנו, לרוממנו, להכתירנו–

והיום מכריחים אותנו לשאת אות קלון בבגדינו,
וכל סימן השפלה – [1]

וגם אילו היו כל הנהרות דיו, וכל קני הים קולמוסים,
וכל השמים קלף, וכל בני האדם לבלרים –

אין הם יכולים לתאר את כל צרותינו המשונות,
אשר אין להן קץ ואין להן דמיון
לא בטבע ולא בתולדות העמים.

ואתה, ה׳ אלוהינו, הלא שלנו אתה –
ושמך הגדול נקרא עלינו,
מדוע, אפוא, יתחלל על ידינו שמך הקדוש והנורא?
הן מונים אותנו: אם אמנם בני אל חי אתם –
היאך הוא מסיר עיניו מכם, ומניח כי ישחטו אתכם כצאן?

ואנו אף אם חטאנו, אנחנו ואבותינו,
הלא תמיד אנו בידך, ובכל עת יכול אתה למחותנו מן העולם;
ולמה זה תמסור אותנו בידי אויבינו-אויביך?
לשם מה עוד תתננו לשחוקם הטמא וללעגם?

על כן נתייצב כולנו לפני כסא כבודך
ונבקש דבר אחד מלפניך: ייעשה רצונך הקדוש –

אם איננו ראויים עדיין לאותו אור גדול,
אשר אין מחשבת אנוש יכולה להשיג, ואין לשון איש יכולה לבטא –
במטותא משוך נא אותנו, לפחות,
חלצנו והצילנו נא מידי הנבלים, המחרפים מדי יום את שמך ואת שמנו –
הקשור בשמך לעד.

—

[1] בימי הביניים, ואף בתקופות מאוחרות יותר בארצות האסלאם, אולצו היהודים לשאת סימנים מזהים, כגון טלאים צהובים, על בגדיהם; ואף בגרמניה הנאצית עלו מחשבות ויוזמות דומות לסימון והבחנה. ההערה במקור.

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"