ד"ר אביחי צור, פורסם במוסף ספרים של "הארץ", 18/3/2024

אמת שהצדק האלוהי שונה לגמרי ובהחלט מן הצדק שלנו, והאלוהים בצידקו […] מקריב דורות בשביל אושרם […] של הדורות הבאים. אבל ליבנו, לב האדם, גם הוא דורש את שלו […] הצדק שלנו, של בני-האדם, עומד וטוען בכל תוקף: הדם הזה של מיליוני בני-אדם, ביניהם ילדים וקטנים, למה ובשביל-מה הוא נשפך? בשביל 'ההארמוניה הכללית'? בשביל 'האושר שלעתיד לבוא'? אבל מה […] לכל הנהרגים והנטבחים בעצם ימי עלומיהם, בעוד אשר כל עורק ועורק בהם דרש חיים […] פרטיים, אישיים [..] מה להם ולהארמוניה, אשר תופיע ואחר דורות רחוקים או גם קרובים? הדורות ההם יקבלו את כל האושר […] כדבר המגיע להם ממילא, מבלי הזכר כלל את מיליוני-מיליוני הקורבנות, שהקריבו הדורות הקודמים בשביל האושר והעונג שלהם. ואם גם הזכר יזכירו […] הבזה יכופר הדם הנשפך? הבזה יסולקו הייסורים האיומים של דורי דורות? שאלה ישנה היא זו, שאלת איוואן קרמזוב, אבל עוד לא באה עליה תשובה (הלל צייטלין, על גבול שני עולמות, עמ' 191-192)

דברים אלו באו לי כאגרוף לבטן. מין צירוף מקרים. באותה עת קראתי את האחים קרמזוב וגם עיני צדה את דבריו ודמותו של איוון. במקביל עלו בי אז מחשבות דומות ביחס להתגברות על קשיים אישיים. לקראת התגברות עליהם, אולי אפילו השגת הישג נפשי-רוחני כלשהו בעקבותיהם, נמלאתי מרירות עיקשת לוותר על ההתגברות עליהם: מה הטעם בהישגים כשזה מחירם? לא הם ולא שכרם. היש משמעות לייסורים עצמם, שאינה ההכנה לטוב שאחריהם? והנה ר' הלל צייטלין שואל את אותה השאלה, נעזר באותה השראה – ודבריו המתריסים חוסים בעצמם תחת כנפי השכינה ומשמשים לבקשת אלוהים ולעבודתו.

צייטלין, הפובליציסט והמסיטיקן, נודע במסכת חייו הסוערת, הנתונה (כשם ספרו) "על גבול שני עולמות". מהם שני עולמות אלו? הדימוי המקובל – זה שאליו נחשפתי כשהמליצו חברים לקוראו, ומתברר שחלק מתלמידיו ומחוקריו טיפחוהו במהלך השנים – מספר על יהודי שנולד למשפחה חסידית מיוחסת, שעזב את עולם התורה לטובת העולם החילוני של הספרות העברית, ושלאחר טלטלות רוחניות ונפשיות שונות חזר לחיק התורה והמצוות, בהניחו אחריו את ערכי העולם החילוני ומקורותיו – עד מותו על קידוש ה' בגטו ורשה, עטור טלית ותפילין כשספר הזוהר בידו.

הלל צייטלין, סופר צעיר ב'השלח', 1902 (?)

כחברים אחרים בישיבה, נמשכתי גם אני לדמותו של אדם ש"היה שם", טעם ממנעמי העולם החילוני ורעיונותיו, מהוגיו וסופריו פורצי הדרך והגבול – ושבהופעתו החיצונית בשיער ארוך ובזקן פרא, הזכיר את כוכבי הרוק ששמענו באוזניות בשעת הלימוד – ובכל זאת שב לתחומי העולם שעזב, זה שבו אני וחבריי שרויים בו. על רקע דימוי זה נתפס בעיני גם הגבול בין שני העולמות – מעבר מעולם התורה לעולם החילוני ובחזרה. למצער, נתפס ביתר דיוק הדגש על הגבול עצמו: הלימינאליות שברעיונותיו של צייטילין, הנובעים מעצם המעבר בין העולמות. מכאן כבר עלה הספק: שמא היציאה לעולם החילוני לא כללה נטישה מוחלטת של הדת והאמונה? ושמא החזרה אל התורה והמצוות לא כללה את זניחת הרעיונות העמוקים שספג בעולם החילוני? ספק זה לא הובילני למחקר מסודר; להוותי, אף לא לביקורת בסיסית יותר: ההבנתי כלל מהי התשתית ההגותית של רעיונותיו ועל אילו שני עולמות מדובר?

להמשיך לקרוא ←

פורסם במוסף ספרים של "הארץ", 15/2/2023

בימים אלו חל יום הולדתו ה-200 של אחד ההוגים החסידיים המקוריים, הפוריים והרדיקליים, ר' צדוק רבינוביץ'-רובינשטיין הכהן מלובלין (1823-1900). ר' צדוק נולד למשפחה הנמנית על הזרם המתנגד לחסידות, אך כאוטודידקט שאב ללא אבחנה מכל הספרות היהודית הרבנית. בשנות העשרים לחייו יצא למסע להחתמת מאה רבנים שיתירו לו להינשא לאשה נוספת עקב סיבוכים בנישואיו הראשונים; גם כאן פנה לגדולי המתנגדים והחסידים. כך נפגש עם ר' מרדכי יוסף ליינער מאיזביצה, הפך לתלמידו והצטרף לחסידות.

ר' מרדכי יוסף נודע בקביעתו הרדיקלית ש"הכל בידי שמים ואפילו יראת שמים" – כלומר, שלילה של הבחירה החופשית. שלילה זו מתירה ואף תובעת מהאדם במקרים מסוימים לחרוג מכללי ההלכה ולפעול על פי תשוקותיו; להתבונן עליהן כעל רצון אלוהי הנתבע ממנו באופן אישי ובסיטואציה מסוימת, מעין "הוראת שעה". עמדה פטליסטית שכזו מעלה מגוון שאלות יסוד, שהקריטית שבהן היא שאלת מעמד המוסר והחוק, או אחריותו המוסרית של הסוכן-הפועל בעולם שכולו רצון האל הכל-יכול. מן העבר השני מתייצבת השאלה הקיומית בדבר משמעות מעמדו המוסרי של האדם – האם משמעות זו נגזרת מהכרעותיו האישיות, כפי שנהוג להדגיש בעולם המודרני, או דווקא, מאחר והאדם מכיר ביחסיות ובארעיות של קיומו ובחירותיו – מעמדו המוסרי, והמשמעות הנלווית אליו, נגזרים מהיותו חלק מתכנית אלוהית כללית, מוכתבת וקבועה מראש כזו או אחרת (או למצער: תוצר חוקי הטבע והחברה, הפסיכולוגיה והשפה).

את תורתו התמציתית של ר' מרדכי יוסף הפך ר' צדוק למשנה רחבה הפרושה על מאות עמודים של דרשות דחוסות ואסוציאטיביות, הכוללות מקורות ממכלול ההגות והלמדנות היהודיות. יש שראו בעצם הדרשנות הזו, כמו גם בטענות ספציפיות של ר' צדוק כגון הצורך בכפרה ועונש על "עבירה לשמה", ביטוי למיתון הרדיקליות של ר' מרדכי יוסף. לפני כשנה יצאה לאור מונוגרפיה רחבה, המחזיקה למעלה מ-1500 (!) עמודים, על משנת ר' צדוק, המעמידה במרכזה וכמפתח להבנת דרשותיו הסבוכות את הפרדוקס בין הבחירה האנושית לבין הידיעה האלוהית – הווי אומר ידיעתו המוקדמת והחודרת-כל של האל, רצונו המוחלט והשגחתו הפרטית. ה'פרדוקס' בהקשר זה משמעו אחיזה בשני הקצוות הסותרים מבלי לנסות לפתור את הסתירה או למתן אותה, אלא דווקא להיפך: לבקש את המתח שהסתירה יוצרת בשל הפוטנציאל המפרה הטמון בו. מחבר הספר, אביחי צור, מבקש לטעון שלא זו בלבד שלפי ר' צדוק התפיסה הפטאלית אינה מבטלת את הבחירה האנושית, אלא שהיא זו המעניקה לה את עוצמתה היצירתית והרדיקלית.

בתמצית, הפרדוקס הוא כזה: מחד, האדם הוא סך בחירותיו החופשיות והחולפות הנטולות כל סיבה או מקור (אפשר לחשוב על ניטשה או סארטר), מאידך, מקורן של בחירות אלו במכלול גורמים טבעיים, חברתיים, ופסיכולוגים, ומבחינה דתית – ההשגחה האלוהית ו'שורש הנשמה' (קיבעון הסובייקט) שניתן לאדם בהיוולדו. בפרשנותו של צור ר' צדוק אוחז בשני הקצוות: לאדם אמנם יש 'שורש נשמה' קבוע ומוחלט הקובע את אופיו ומעשיו, ועם זאת, הוא נתון בבחירה מוחלטת; 'הכל צפוי והרשות נתונה'. הידיעה האלוהית אינה מבטלת את הבחירה האנושית; אדרבה: דווקא היא מעניקה לה רשות ואף ממשות (ככזו, כאנושית וקונטינגנטית), ומשניתנה לה ממשות זו היא יכולה להוסיף דינאמיות והתחדשות על המוחלט האלוהי הקבוע במהותו – במעשיו ובבחירתו האדם יכול לגבור על 'שורש נשמתו', לחרוג ממנו ולהגיע ל'שורש נעלם', גבוה ממנו. הקצוות מגבירים ומפרים זה את זה.

להמשיך לקרוא ←

פורסם ברליגיה גיליון ה, סתיו תשפ"ג

זה כמה עשורים ניתן לשמוע זמזום תיאולוגי הולך ומתחזק בהיכלות המלומדים, רעש רקע חסר מנוחה. אין מדובר רק בחקר הדת במדעי החברה או בניתוח אנליטי של הדת בפילוסופיה; שם התיאולוגיה מרחפת מעל המושגים, נוגעת ואינה נוגעת. הדיון התיאולוגי עצמו – על מהות האל, רצונו, יחסו לעולם, פעולותיו – חזר. את הנתיב פנימה סימנה ההגות הקונטיננטלית. בשרטוט המבנים התיאולוגיים הכבדים המוטבעים באדני המערב, הקימה ההגות הקונטיננטלית לתחייה דיונים ימי־ביניימים שאבד עליהם הכלח. מהתיאולוגיה הפוליטית של קרל שמיט ועד חקר החילון של טלאל אסד, מהתיאולוגים של 'מות האלוהים' ועד 'תיאולוגיות שחרור' למיניהן – זו הייתה ועודנה קריאת תיגר על הסדר החברתי החילוני מכאן ועל הדת הממוסדת מכאן. הקריאות התיאולוגיות שימשו כלי ביקורת מושחזים ורדיקליים כנגד הנורמה, הפוליטיקה, מראית העין, הנאורות. ברם אותו קול מרדני שנשמע מן השוליים הרדיקליים היה דתי מדי בעבור חילונים, חילוני מדי בעבור דתיים – ומסובך מדי להבנה בעבור רוב הציבור.

התיאולוגיה חדרה מנתיבים ומחוזות נוספים. הדיון הפוליטי הוצף בשאלות על אודות עליית האסלאם, התנצרות המחנה השמרני והתנגשות הציוויליזציות. חוקרי מדעי המדינה החלו לנבור בהטפותיהם של אנשי דת כדי לבודד גורמים אלימים מתוך 'הדת הטובה'. הדיון הפילוסופי־אנליטי חזר לעסוק בשאלות מעלות אבק על אודות מה שניתן לומר ומה שלא ניתן לומר, וקטטות מנומסות פרצו בין תלמידי ויטגנשטיין. היסטוריונים של רעיונות מכאן ואנשי מדע הדתות מכאן אספו וארגנו מחדש את שנמסר במהלך הדורות, בניסיון להבין טוב יותר את האדם והחברה ואת היווצרות המודרנה. לעומת הראשונים, הקונטיננטליים, שנדמו לנביאי זעם תיאולוגיים – מחקריהם של האחרונים נדמו במקרה הטוב לספרות החוכמה המקראית ובמקרה הרע למוזיאון שעווה.

לצד אלו המשיכה לפרוח כתיבה תיאולוגית דתית, ביתר־שאת ואף בזיקה להן. זו לא עסקה באלוהים ככלי לביקורת, לא ניסתה להצביע על מבנה דתי סמוי כדי להוקיע אותו לעיני חילונים או לנזוף באמצעות 'רצון האל' באנשי הדת. היא עסקה בתיאולוגיה בגוף ראשון, מתוך תפילה והתייצבות נוכח האלוהים, ומתוך ניסיון להביא ולהבין את דברו בהווה. היה זה עיסוק דתי מאוד באופיו, על ידי אנשים דתיים ובעבור דתיים; לעיתים קרובות גם מתוך הממסד ובעבור הממסד – תיאולוגיה של כוהנים.

להמשיך לקרוא ←

את דבר הופעתו של הספר "מבוא לחסידות ולדרכה של חב"ד" אין צורך לציין. לרגל חגה של חסידות חב"ד השנה הרעישו על כך מארגני "יריד החסידות" את כל העולמות. כעת מספר מילות הערכה ועריכה לאחר שחזר מעט השקט.

ובכן, הוצאה מחודשת של כתבי ר' הלל צייטלין היא תמיד מאורע משמח. מה שלא הוברר עד תומו בהקדמה לספר הוא 'מה לפנינו'. בשנת תשי"ז (1954) הוציא אהרן צייטלין את הספר "אריינפיר אין חסידות און דער וועג פון חב"ד" [=מבוא לחסידות ולדרכה של חב"ד, כשם הספר שלפנינו], וספר זה הוא מעין תרגום חלקים נבחרים ממנו בשינויים והוספות. להלן סקירה קצרה אודות שלושת חלקי הספר.

להמשיך לקרוא ←

בשנת תש"ל (1970) זכה אהרן צייטלין, בנו של הרב צייטלין, בפרס ניומן לספרות ושירה. לרגל הזכייה, התראיין לרחל איתן עבור כתב העת "בצרון". לצד תובנות בשירה, ספרות ואף פאראפסיכולוגיה – תאר בצבעים חיים את דמותו של אביו.

אהרן הִרבה לכתוב אודות אביו. רשימות זיכרונותיו התפרסמו מעל דפי "הצופה" ובמבואות הספרים שההדיר. הוא אף הקדיש לו לא מעט שירים (בין היתר, הפואמה המפורסמת "אבי"). בשיר נוסף, מפורסם פחות, הוא קונן על "דור שוכח אבות":

בְּצֵל אָבוֹת ׀ אהרן צייטלין

אָהַבְתִּי לִשְׁמֹעַ אוֹתְךָ מְדַבֵּר עַל הָאֲבַ"ד.
בְּדוֹר מְעוּט מוֹרָשָׁה. רַב-יְתוֹם, דּוֹר שׁוֹכֵחַ-אֲבוֹת.
שִׁבְחֵי דּוֹר-תּוֹרָה תְּסַפֵּר, עוֹלָם הָלַךְ-וְלֹא-אָבַד,
קַיָּם בְּמוֹ אַהֲבָתְךָ וּבְיִרְאָתְךָ, יִרְאַת הַכָּבוֹד.

חוֹמֵד צֵל-אָבוֹת אַקְשִׁיב, נִין לָאֲרָיוֹת שֶׁל חַבָּ"ד,
לַסִּפּוּרִים שֶׁבְּפִיךְ עַל גְּדּוֹלֵי מִתְנַגְּדִים (מָה רִיבוֹת
עָבַר – וַאֲבוֹתַיי וַאֲבוֹתֶיךָ הִשְׁלִימוּ בָּעַד) וְעַל אוֹדוֹת
אָב גְּאוֹן-תּוֹרָה-וּמִדּוֹת, צַלְמוֹ מִדְּבָרְךָ לִי נִבָּט.

נָשְׁמוּ אֲוִיר מְרוֹמָם הָאָבוֹת הַשָֹּשִֹּׁים עֹל מִצְווֹת,
חִשְׁבוּ חֶשְׁבּוֹן עוֹלָמָם, שָׂמוּ נַפְשָׁם מֵרַכָּבוֹת-
אֵל-אֶל-חַי-הַכָּבוֹד וְיָכְלוּ לַשָּׂטָן הַמְּזַהֵם.

בָּרוּךְ הָאִישׁ, בְּדָמוֹ חַי עוֹד זִכְרָם וּפוֹעֵם!
אַחַת יוֹדַעַת נַפְשִׁי: סוֹף שׁוֹכְחִים לַאֲבֹד.
וְרַק זוֹכְרֵי אָב שָׁמַם יִנוֹן. הֵם יִירְשׁוּ אֶרֶץ, רַק הֵם.

אמונתו של אהרן, במידה וניתן לכנות כך את שיחו-ושיגו, עברה כמעט בבלעדיות דרך דמותו של אביו ("רק עת דמותך אזכרה אבא […] ושבה אליי האמונה"). כך גם בפרקי הראיון להלן, מהם עולה הרושם העז אותו השאיר הרב צייטלין על בנו, כמו גם מספר קווים לדמותו כאיש רוח ואיש ציבור בוורשה שלפני המלחמה.

הראיון המלא פורסם מחדש בכתב העת "דחק", כרך ו.

 

—

[…] מיהו לגבי אהרן צייטלין הטיפוס היהודי האמיתי? טולסטוי הוא לגביו הגוי הגדול, אביו, הלל צייטלין, הוא היהודי הגדול. ה"איבער-יודע".

– ולא משום שהיה אבי. בהיותי ילד, כשראיתי רק את קצות דרכיו, ידעתי כי היה אדם גדול. "אני ידעתי איש משורש נביא – היה זה אבי", כתבתי באחד משירי. שלום אש אמר פעם, כי אילו ביקש לכתוב רומן על מייסד כת, היה כותב על הלל צייטלין. אבי היה ההיפך הגמור ממני – איש קומה ותמיר. היה לו זקן שחום כעלי סתיו – הזקן היהודי היפה ביותר בפולין – וכשהיה הולך ברחוב ציירים ופסלים היו מעמידים אותו ומבקשים לציירו. היו לו עיניים מופלאות בעלות גוון כחול, אבל חם, עיניים שמבטן חודר ומכירך מיד, מפיקות חסד ורחמים. שניאור וברקוביץ כתבו עליו כי עיניו "מחציתן בכתה ומחציתן צחקה". כשהיה עובר ברחוב נלבקי, היה כל הרחוב משתתק. אבי היה אומר לי: "אם רצונך לאהוב בני-אדם החל ברחמים עליהם, והשאר יבוא ממילא". ועוד היה אומר: "רוב האנשים רואים את האחוריים של בני האדם, ולא את נשמתם". כאשר אמר ביאליק לדרויאנוב: "כמה הייתי רוצה לראות נביא אמיתי בעיני", ענה לו האחרון: "האם אינך מכיר את הלל צייטלין? כאשר הוא נושא נאום הינך שומע קולות וברקים של סיני".

אבי היה כותב בעיתון "מאמענט" בוורשה, אבל הכתיבה לא היתה לה חשיבות עליונה לגביו – העיתון היה בידיו כלי לעשות חסד עם הבריות – שלושה מאמרים בשבוע, לפי החוזה, כשכיר-יום. העיקר היה לגביו ההתעמקות ביהדות, בקבלה. אנשים צעירים היו באים לביתו לקנות תורה מפיו. יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח, היה תלמידו של אבי. באוטוביוגרפיה שלו כתב שדה כי בהיותו ילד, לאחר פרעות קישינוב, שמע את צייטלין בוכה בלילה: "אלוקים, מה אתה רוצה ממני?" כשהיה חלוץ היה יצחק שדה שולח מכתבים לרבו. הלל צייטלין כתב לו אז: "אתה עושה שם בארץ דבר גדול ונורא, אבל הייתי רוצה שנשב ונלמד קצת גם, 'תניא' ו'מסילת-ישרים'".

על הספרות אמר לו פעם אביו: "למה לך להיות סופר? הספרות הינה דבר חיצוני. צריך שתעסוק בדבר יישובי. הספרות אינה חלק אינטגראלי מן התרבות שלנו. היהודים זקוקים לארץ, לחידוש האמונה. אבל ספרות? זוהי מתכונת זרה. אצלנו התחילה הספרות מימי מנדלסון – להיות ככל הגויים. יהודה הלוי הוא 'הכוזרי' ולא שירת האהבה שלו". ועוד אמר: "האם ישאל אותך האלוקים לאחר מאה ועשרים, אם היית משורר גדול? לא. הוא ישאל אותך שאלות אחרות לגמרי. כל החיים הארציים הינם חיי התכוננות".

להמשיך לקרוא ←

פרופ' יוסף בן שלמה, מהפרשנים המרכזיים של תורת הראי"ה קוק, שילב בסוף חייו את המחקר, הפוליטיקה והאמונה, הצטרף לגוש אמונים וראה בארץ ישראל את יסוד היהדות. על האינטלקטואל שהפתיע את האקדמיה

באביב שנת תשל"ג (1973), כחצי שנה לפני מלחמת יום כיפור וכשנה לפני העליות הראשונות על הקרקע של תנועת גוש אמונים, פרסם פרופ' יוסף בן שלמה – אז, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית – מאמר בירחון לקציני צה"ל, "סקירה חודשית". כותרת המאמר, "זיקת העם היהודי לארץ ישראל", כבר הסגירה טפח ממה שהתחולל בנפשו באותם ימים: בן שלמה, ששב לקרוא בכתבי הרב קוק לאחר הטלטלה שעוררה בו מלחמת ששת הימים והחלטת ועידת ח'רטום שבאה בעקבותיה, התעורר לחשוב מחדש – כניסוחו – על הקיום היהודי במסגרת התנועה הציונית.

מאמר מוקדם זה הציג, לצד הסקירה ההיסטורית, גם מספר חידושים בתחום ההגות המדינית, שלא זכו לפיתוח שלם (ככלל, הידוק הרמטי של הטיעון לא היה הצד החזק בכתיבתו). אחד המרכזיים שבהם הוא תליית סוד קיומו ההיסטורי של העם היהודי, זהותו הלאומית ואף מאפיינים שונים במשטרו הרצוי על גורם אחד ויחיד: הזיקה לארץ ישראל:

"עקשנותו של העם היהודי להמשיך בייחודו הלאומי גם במחיר הנורא ביותר, סוד קיומו וכוח עמידתו הסותרים כל היגיון היסטורי, שאובים מן היחס המיוחד לארץ ישראל, הנמשך ללא הפסקה לאורך כל ההיסטוריה שלו. במשך כ-1800 שנה חי כל יהודי בתודעה ברורה ומתמדת שהוא נמצא בגלות, ושמקומו הלגיטימי הוא בארץ הנקראת ציון"

הגדרה זו היא היפוך היוצרות. יהדותו של היהודי, כתופעה היסטורית, התקיימה לדידו של בן שלמה לא על יסוד אתניות, תרבות, הלכה או רעיונות משותפים – אלא על בסיס זיקתו לארץ ישראל. היהודי הוא מי שידע והכיר בכך שאינו בן-מקומו, שהוא שייך למקום מסוים אחר ושאותו מקום אחר שייך לו. אל ממד המקום החובק כול הזה נשאב גם ממד הזמן:

"אפשר להגדיר את ייחודה של ההיסטוריה היהודית בגולה כשלילה מתמדת של ההווה: ההווה נתפס כלא אותנטי; המצב ההיסטורי הממשי היה רק בעבר, כאשר ישב העם על אדמתו, ויהיה שוב בעתיד, כאשר יחזור אליה; ואילו ההווה אינו אלא תקופת מעבר מכאיבה מן העבר אל העתיד… מצבה של ההיסטוריה כולה הוא מעוות ומקולקל, ולא יבוא על תיקונו אלא בשובם של היהודים למולדתם"

זיקה זו לארץ ישראל מקבלת כאן בכורה מטפיזית שהיא מבחינתו גם ריאליסטית מאוד: לולא מקומה המרכזי של ארץ ישראל בתודעתו של היהודי בגולה – לא הייתה לו כל אפשרות לשאת את מוראות הקיום. מכאן ממשיך בן שלמה אל טענה נוספת: הצלחתה של התנועה הציונית אף היא תולדתה של זיקה זו. לא הגדרה לאומית מחודשת, לא חזון מדיני ואף לא אנטישמיות הובילו את גלי השיבה וההיאחזות המחודשת בארץ – אלא המושג של "ארץ הקודש" שהוטבע באושיות הקיום היהודי, מושג שכרך דת, היסטוריה ולאומיות משותפות בקרב כל תפוצות ישראל.

להמשיך לקרוא ←