בשנת תרס"ג (1903) פרסם הרב צייטלין חמישה מאמרים, בצורה פחות או יותר רציפה, בעיתון "הצֹפה" הוורשאי. (אין מדובר בעיתון "הצופה" של המזרחי, שהחל לצאת בארץ בסוף שנות השלושים). מאמרים אלו – "שירה חדשה", "שיחות פילוסופיות", "אחד הרגעים המרים", "משעיפי לילה" ו"בעומק וברום" – יכולים להיקרא גם כיחידה ספרותית אחת, שעניינה הסבל והייסורים שהם מנת חלקו של האדם בעולם.
המאמר שלפנינו, "שירה חדשה: מעט מעולמו הפנימי של החוזה", מיוחד מצד נוסף: מדובר במאמר כמעט מקביל למאמר "העולם הפנימי", אותו יפרסם ביידיש כעבור ארבע שנים, וההבדלים בין השניים מסוגלים ללמד לא מעט אודות השינויים שחלו בהשקפת עולמו. לצד העובדה שלשון היידיש של הרב צייטלין עממית יותר, מסעו רב הייסורים של ה"חוזה" או ה"חולם" מסתיים בצורה שונה מאוד בשני המאמרים: בזה שלפנינו חוצב החוזה מרוחו-שלו "לוחות חדשים", בסגנון ניטשיאני, ואילו המאמר המאוחר יסתיים בקריאה הנרגשת "אלוהיי – הוא חי!".
בכיו של החוזה, בסוף הפיסקה החמישית, מופיע בגוף ראשון במאמר נוסף שיכתוב הרב צייטלין לקראת סופה של אותה שנה – "שירה ותפילה". גם שם הוא דן בסבל ובייסורים, וגם שם הוא נשבר ובוכה "כילד קטן" – אך עם תוספת משמעותית:
"אז נפתח מקור דמעותיי, אז בכיתי כילד קטן…
אז אמרתי: גדול הכאב, אבל גדול הוא אלוהים…"
ל"שירה", אם כן, מתווספת ה"תפילה". בין שני המאמרים, ראוי לציין, יפריד "פוגרום קישינב" הראשון.
מאמר זה פורסם לאחר מכן ב"כתבים נבחרים" – אסופת הכתבים שיצאה לאור בוורשה בשנת תר"ע (1910), חלק א, עמ' 99-103.
—
א.
הצער הגדול והעמוק נוגע עד הנקודה היותר פנימית שבלב…
ופלגי דמעות ירדו עיני האדם…
מרגיש הוא שמגונה ומכוער הדבר, אבל הצער מתפרץ בבכיה על-כרחו.
וקורא הוא האדם לכל ניצוצי האור שבקרבו, לכל חלקי הכח שבו, לכל העוז שבגופו ובנשמתו, לכל האמץ שברוחו, כי יעזרו לו להלחם בבכי המגונה.
ומתגבר הוא האדם על זה, אבל אובד הוא את הונו הרוחני ואת כל כחו הגשמי במלחמה הזאת.
והוא עייף ויגע, מט ושחוח, כפוף ונדכה…
וההתרגשות שבלבו כל כך גדולה, המלחמה הפנימית כל כך עצומה, התרוצצות הכוחות השונים, המחשבות השונות, התאוות השונות, החפצים השונים, המגמות והנטיות השונות – כל כך גדולה וחזקה, עד שאי אפשר לו להחזיק מעמד…
חוק וגבול לים, חוק וגבול גם להתרגשות האדם.
ותרדמה עמוקה נופלת עליו והוא רק חולם חלומות.
וחולם הוא חלומות נעימים ורואה לפניו אותם העולמות שעדיין לא נבראו, אותם החיים שעדיין לא נוצרו, אותו גן העדן שעדיין לא טייל אדם בו, אותם המלאכים שעדיין לא נגלו לאיש, אותו היופי שעדיין עין לא ראתו, אותו הגודל שעדיין לא עלה במחשבה.
ואמנם יש אשר גם חלומות רעים יבעתוהו, שעירים ירקדו לפניו, שדי שחת וקטב מרירי עולים לפניו.
ואם כח חזק בלבו, אז יחליף כח, יקיץ מתרדמתו, יתעורר משנתו, ישכח עמל וצער, יחיש יתעורר, יתעורר ויתאמץ, ישחק לכל מכשול ופגע, ימיש הרים וגבעות, ישמח ויגיל, ישחק וירנן.
ושירה חדשה תישמע מפיו, שירת החיים והעוז, הכוח והאון, הגבורה והאומץ, היכולת וההתעלות, ההתפרצות וההתקוממות.