פרופ' יוסף בן שלמה, מהפרשנים המרכזיים של תורת הראי"ה קוק, שילב בסוף חייו את המחקר, הפוליטיקה והאמונה, הצטרף לגוש אמונים וראה בארץ ישראל את יסוד היהדות. על האינטלקטואל שהפתיע את האקדמיה

באביב שנת תשל"ג (1973), כחצי שנה לפני מלחמת יום כיפור וכשנה לפני העליות הראשונות על הקרקע של תנועת גוש אמונים, פרסם פרופ' יוסף בן שלמה – אז, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית – מאמר בירחון לקציני צה"ל, "סקירה חודשית". כותרת המאמר, "זיקת העם היהודי לארץ ישראל", כבר הסגירה טפח ממה שהתחולל בנפשו באותם ימים: בן שלמה, ששב לקרוא בכתבי הרב קוק לאחר הטלטלה שעוררה בו מלחמת ששת הימים והחלטת ועידת ח'רטום שבאה בעקבותיה, התעורר לחשוב מחדש – כניסוחו – על הקיום היהודי במסגרת התנועה הציונית.

מאמר מוקדם זה הציג, לצד הסקירה ההיסטורית, גם מספר חידושים בתחום ההגות המדינית, שלא זכו לפיתוח שלם (ככלל, הידוק הרמטי של הטיעון לא היה הצד החזק בכתיבתו). אחד המרכזיים שבהם הוא תליית סוד קיומו ההיסטורי של העם היהודי, זהותו הלאומית ואף מאפיינים שונים במשטרו הרצוי על גורם אחד ויחיד: הזיקה לארץ ישראל:

"עקשנותו של העם היהודי להמשיך בייחודו הלאומי גם במחיר הנורא ביותר, סוד קיומו וכוח עמידתו הסותרים כל היגיון היסטורי, שאובים מן היחס המיוחד לארץ ישראל, הנמשך ללא הפסקה לאורך כל ההיסטוריה שלו. במשך כ-1800 שנה חי כל יהודי בתודעה ברורה ומתמדת שהוא נמצא בגלות, ושמקומו הלגיטימי הוא בארץ הנקראת ציון"

הגדרה זו היא היפוך היוצרות. יהדותו של היהודי, כתופעה היסטורית, התקיימה לדידו של בן שלמה לא על יסוד אתניות, תרבות, הלכה או רעיונות משותפים – אלא על בסיס זיקתו לארץ ישראל. היהודי הוא מי שידע והכיר בכך שאינו בן-מקומו, שהוא שייך למקום מסוים אחר ושאותו מקום אחר שייך לו. אל ממד המקום החובק כול הזה נשאב גם ממד הזמן:

"אפשר להגדיר את ייחודה של ההיסטוריה היהודית בגולה כשלילה מתמדת של ההווה: ההווה נתפס כלא אותנטי; המצב ההיסטורי הממשי היה רק בעבר, כאשר ישב העם על אדמתו, ויהיה שוב בעתיד, כאשר יחזור אליה; ואילו ההווה אינו אלא תקופת מעבר מכאיבה מן העבר אל העתיד… מצבה של ההיסטוריה כולה הוא מעוות ומקולקל, ולא יבוא על תיקונו אלא בשובם של היהודים למולדתם"

זיקה זו לארץ ישראל מקבלת כאן בכורה מטפיזית שהיא מבחינתו גם ריאליסטית מאוד: לולא מקומה המרכזי של ארץ ישראל בתודעתו של היהודי בגולה – לא הייתה לו כל אפשרות לשאת את מוראות הקיום. מכאן ממשיך בן שלמה אל טענה נוספת: הצלחתה של התנועה הציונית אף היא תולדתה של זיקה זו. לא הגדרה לאומית מחודשת, לא חזון מדיני ואף לא אנטישמיות הובילו את גלי השיבה וההיאחזות המחודשת בארץ – אלא המושג של "ארץ הקודש" שהוטבע באושיות הקיום היהודי, מושג שכרך דת, היסטוריה ולאומיות משותפות בקרב כל תפוצות ישראל.

להמשיך לקרוא ←

פורסם ב"אסיף", ביטאון איגוד ישיבות ההסדר, כרך ג, תשע"ו

המאמר דן בשתי שאלות חשובות שעדיין מונחות לפתחם של העוסקים במשנת הראי"ה קוק: האחת – כיצד יצר הראי"ה את הגותו? השנייה – כיצד רצה הראי"ה שייצאו בעקבותיו? מתוך שאלות אלו צפה ועולה תורת הכרה חדשה שהראי"ה קרא לאמץ.

הראי"ה מרבה לדבר על הכרה מסוימת של המציאות – "הכרה ברורה", "הכרה עליונה", "הכרה עמוקה", וכיוצא באלו – בה נדרש האדם לאחוז. דיבורים אלו נותרים עמומים, בבחינת "מטי ולא מטי": לרוב הרב אינו מפרט מהי הכרה זו או כיצד אמורים להתוודע אליה.

ניכר מדברי הרב שההכרה המדוברת היא תלוית-רצון, ומושג ה"רצון" שבו משתמש הרב מורה על אימוץ דרך חשיבה חדשה, בחלקה בת-תקופתו.  ב"רצון" זה לא התכוון הרב רק ליכולת שניתנה לאדם לבחור באופן חופשי בין אפשרויות ("מעוניין", "מעדיף"), להרהר או לשקול בדעתו ("כדאי") – אלא לתנועה, לדחף, לפרץ מממוקד של אנרגיה, המצוי במרכז כוחות נפשו של האדם ("משתוקק", "מתאווה", "תאב"). עובדה זו ניכרת לעין כאשר מתבוננים בשורשים השונים בהם עושה הרב שימוש בהקשר המושג רצון, הלקוחים לרוב מעולם התנועה של המים: "שטף", "פרץ", "אשד", "לחץ", ועוד רבים.  השורש "דחף" כשלעצמו משמש מילה מנחה כמעט בכל סוגיית-מפתח במשנת הרב: התשובה העליונה באה מ"דחיפה פנימית"; השאיפה לקרבת אלוהים היא "דחיפה"; השתלמות העולם והתעלותו הן "דחיפה תמידית"; הכפירה נולדת מ"דחיפה גדולה"; תחושת הוודאות היא "דחיפה חזקה"; ואף שיבת ציון נולדת מ"דחיפה סמויה".

בסופו של המאמר, מספר סעיפים פרטיים ופרקטיים בעבודת האלוהים של הרב, ההולכים, סובבים ושבים אל תורת הרצון וההכרה, הכוללים גם המלצות להתנהלות יומיומית.

שתי עבודות ייחודיות אך אלמוניות-יחסית עוסקות בניתוח משנת הרב קוק על פי הדימויים בהם היא משתמשת. האחד, הרע וצידוקו במשנת הרב קוק, שכתב פרופ' יהודה גלמן בשנת תשמ"ז (1987), ובו הוא מציג שני מודלים של התמודדות עם בעיית הרע, באמצעות שני דימויים מרכזיים: תפיסה דואליסיטית, לפיה קיים רע בעולם (הרס, קלקול, סבל) אך הוא נדרש כדי להוביל לטוב גדול יותר; ותפיסה מוניסטית, לפיה לא קיים כלל רע, אלא לכל אירוע בהיסטוריה יש ערך עצמי, והוא אינו רק שלב בדרך לאירוע אחר:

"שתי התפיסות הללו – התפיסה הדואליסטית לגבי טוב ורע והתפיסה המוניסטית – משמשות בערבוביה בכתבי הראי"ה […] סימן לכך שמדובר בשתי תפיסות שונות הוא זה, שהרב משתמש בשתי קבוצות שונות של ביטויים לגבי כל אחת מהתפיסות. קבוצה אחת של ביטויים הלקוחים מתחומי המוסיקה והשירה, כגון: 'מוסיקה', 'זמרה', 'הרמוניה', 'אקורדים' ו'שירה'. קבוצה שנייה לקוחה מתחום האדריכלות, כגון: 'בניה', 'קומה', 'תיקון', וכנגדם: 'שבירה', 'הרס'"

וכאן גם באה ההבחנה בדבר משמעותו של הדימוי:

"איננו דנים את ערכה של יצירה מוסיקלית או שירה על שם סופה. אין זה מצב הסיום המעניק רטרואקטיבית את הערך האסתטי ליצירות אלו: ערכה של יצירה מוסיקלית טמון בה עצמה תוך כדי ביצועה. אין זה נכון לומר שתכלית השירה היא בסופה, אלא התכלית היא השירה כולה עצמה.

מה שאין כן באדריכלות. שם התכלית היא בשלב הסיום – בנין או גשר העומד לשימוש – ולא בביצוע עצמו. ביצוע הבניה מקבל את ערכו על שם סופו דווקא. שלבי הבניה הם אמצעיים לשלב סיום המצדיקם למפרע. לכן, בתחום הזה קיים מושג ההרס והשבירה, הנוגדים את התכלית ומבטלים את ערך שלבי ההכנה. מושגים מקבילים אינם קיימים בתחום המוסיקה והשירה"

עבודה נוספת שנכתבה על פי מתודה זו היא של יונינה דיסון, ארבעה מוטיבים ב'אורות הקודש' כבסיס לעריכה חדשה, בשנת תש"ן (1990), שמציגה פרויקט שאפתני יותר, לפיו ניתן לחלק את הפסקאות השונות ב'אורות הקודש' בהתאם לדימוי משותף. לדבריה, לרב היו דימויים – כמראה נבואה – בזמן כתיבת הפסקאות, וכל פיסקה ופיסקה מרוכזת סביב דימוי אחד:

"קיימת צורה יסודית החוזרת ועולה בפסקאות רבות באורות הקודש. לצורה יסודית זו, נוכל לקרוא 'צורה מושלמת' של פסקה. צורה זו בנויה מפתיחה, תוכן פנימי וסיום. הפתיחה של פסקה כזאת, נבנית ממשפט מסוים, או רצף של משפטים פותחים, אשר בהם הביטוי מעט נוקשה […] [אך] מהווה מעין גרעין יסוד, או מצב התחלתי, שממנו מתפתחת הפסקה […] לאחר הפתיחה או בהמשכה, מתחיל הביטוי להיות פיוטי מאוד, והוא ממשיך וזורם כך לאורך הפסקה כולה, עד שהוא מגיע לסיום המתבטא בפסוק או בסדרה של פסוקים […]

התוך הפנימי, הפיוטי, מהווה את עיקרה של הפיסקה, ואת ה'בשר' או ה'לשד הפנימי' שלה. מבנהו הפנימי של ה'תוך' התיאורי הזה, מושתת סביב דימוי מסוים […]"

בהתאם לכך, היא מבחינה בין ארבעה דימויים שונים: שבירה ותיקון (התהפכות); עלייה מתמדת ממצב נמוך למצב גבוה (קו עולה); אור הגנוז או העלם וגילוי (מעגל ומרכז); שני הפכים המתקיימים זה בצד זה (כפות מאזניים).

להמשיך לקרוא ←