ר' לייבל'ה וייספיש (תרפ"ב-תשנ"ח; 1921-1997) היה ללא ספק אחת הדמויות המיוחדות והתימהוניות ביותר שעיטרו את רחובות ירושלים בדורות האחרונים. סופר סת"ם, ממנהיגי נטורי קרתא, שנהג להסתובב עם תיק ובו כתבי ניטשה. "אי אפשר להבין את היהדות", נהג לומר, "בלי לקרוא ניטשה". כך גם נחתמה דמותו בזיכרון – כאחד מתוך "ניטשיאנים יהודים" של המאה העשרים; דוד אוחנה הקדיש את ספרו "זרתוסטרא בירושלים" לישראל אלדד ולייבל'ה וייספיש. "אני חב חוב של כבוד לאריה לייב וויספיש", הוא מציין בפתיחת הספר, "בעקבותיו, התחלתי לחקור את הדמויות היהודיות, העבריות והישראליות הניטשיאניות" (עמ' 10).

מכתבו של וייספיש המציע לערוך "כינוס בין לאומי לתורתו של ניטשה שיתקיים בזעיר אנפין ע"י מכון ברגמן ירושלים" הודפס בספרו של יעקב גולומב "ניטשה בתרבות העברית" (עמ' 313-315). "כל אחד וניטשה שלו", הוא קובע, "וסיבת הדבר, הקושי בהבנתו, בעומקו, בהיקפו". ברם בסופו של דבר על היהודים להכיר טובה לניטשה על ביאוריו העמוקים את היהדות, המקפלים גם מענה לבעיית האתיקה המודרנית:

מוטל עלינו החובה להוציא אמיתו של ניטשה לעולם, עבורנו, ועבור הדורות הבאים של היהדות… ובחלל הריק של פשיטת רגל תרבות האנושית האירופית, שכל האיזמים נמחצים אל הקיר, ודתות ולאומים מאירופה ומאסיה יחד יורדים מעל האופק, מנסרת השאלה בחלל העולם – מהו קנה המידה החברתי המחייב יחסי זולת?

ברם עם כל הפופולריות שלה זכה, זיקתו של וייספיש לניטשה לא הובררה דיה מבחינה פילוסופית-עיונית; היא נתפסה לרוב כקוריוז. הוא ראה בעצמו אחד המומחים העולמיים למשנתו, התכתב עם שועי עולם על כך, ולא אחת תואר כמי שאחזו 'טרנס' של ציטוטי ניטשה, רובם ככולם סביב הערצתו של ניטשה ליהודים. ניטשה שלו היה פילושמי דגול. הוא אף ניסה להקים ישיבה על שם ניטשה ולהעלות את עצמותיו ארצה. באחד הראיונות התבטא: "קחו ממשה רבינו את הניסים ואת עשרת המכות, כל שיישאר הוא חוקים וחוקים. אבל בלתי אפשרי לנצח את שפינוזה, קאנט, היגל, מרקס וכל הרפורמים של ארצות הברית או וול סטריט, ללא ניטשה".

מה שפחות ידוע הוא שלפני פריצתו לתודעה הציבורית עם ניטשה הייתה לוויספיש תקופה אינטנסיבית של פרנץ רוזנצווייג. כבר בשנת תשי"ד (1954) התפרסמה ידיעה קצרה בעיתון בדבר הגעתו של וייספיש לבית ספר בחיפה, בדרישה לפגוש את ברוך קורצווייל. עם הלה רצה "להחליף דעות על ספריו של פרנץ רוזנצווייג". בראיון משנת תשט"ז (1956) הוא קובע כי פרנץ רוזנצוייג הוא "פילוסוף כביר, כוח עצום". לדבריו, יש אשה אחת בפרדס חנה, ד"ר פרוינד, שהוא מעוניין שתתרגם את הספר יחד עם דב סדן. ממספר מקורות עולה זיקתו לחוגו הקרוב של רוזנצווייג בישראל, וכדלהלן.

להמשיך לקרוא ←

המודעות העצמית הפכה לעיסוק כה מרכזי היום עד שנעשתה לבלתי נסבלת ומזיקה. החיים איבדו מממשותם והאדם הולבש מרירות. קריאה לרענון ולשחרור

א.

את מכירה את ההרגשה המוזרה הזו שעולמך הוא למעשה גרגר אבק, ושהפיל שדיברתי עליו קודם נושא אותו על גבי פרח, ואת מבינה שאם תספרי למישהו הוא יחשוב שאת מטורפת, אך את עדיין מרגישה אחראית לביטחון כולם. מכירה את ההרגשה הזו? (ראש העיר, הורטון שומע מישהו, 2008).

מאמר זה יעסוק במודעות עודפת, שנעשית בלתי נסבלת ואף מזיקה. באופן בסיסי, להיות מודע לדבר מה פירושו להבחין בו, להעניק לו תשומת לב. המודעות שבה אני מעוניין לעסוק היא מודעותו של אדם לעצמו: מבט רפלקטיבי על העצמי ועל מקומו במציאות הסובבת אותו.

האדם נעשה מודע לעייפה. הרגישות לעצמי, ליכולותיו ולגבולותיו עולה בהתמדה: תנודות הנפש, קימורי הגוף, חלוף הזמן – על רקע החדשנות והגיוון המצויים בחברה; ארעיותם וחלקיותם של הראשונים אל מול אינסופיותם של האחרונים; הרגשות הנוצקים ממפגשים אלו – התסכול, הרצון להספיק, החרדה, הדיכאון – כמו גם המודעות לרגשות אלו עצמם, כראי בתוך ראי; השפעת כל אלו על מערכות היחסים שבהן האדם נתון, השזורה תמיד במדידת האדם את עצמו לאור תקינותן של מערכות יחסים אלו. עיסוק רפלקטיבי זה אינו מרפה, ואט אט מעתיק את מרכז הכובד של העצמי לעבר עיצוב התדמית או ההרהור הקיומי, וממעט את נוכחותו הפעילה במציאות. לא מעט אנשים חשים את חייהם על קו התפר, ואינם מוצאים את המשבצת שעליה הם אמורים להתמקם בנוחות: בזוגיות, בעבודה, באופי.

להמשיך לקרוא ←

פורסם בספר זיכרון לאביתר אביבי ז"ל.

דיון אודות יחסם של תנאים ואמוראים לנבכי ההשגחה, מופעיה ומגבלותיה. הדיון פותח במחלוקת האמוראים בשאלה האם "יש מזל לישראל", ובניסיון לעמוד על משמעותו המדויקת של אותו "מזל" כפי שבאה לידי ביטוי בדברי הראשונים. כך גם נידונה בו דעת רבא, שעורך ניסוי מעין-מדעי בכדי לקבוע ש"בני, חיי ומזוני – לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא".

להמשיך לקרוא ←

האלימות שנוקט חושים בן דן כלפי עשו המונע את קבורת יעקב זוכה במדרש לחיוך סלחני. אין כאן נקיטת עמדה מוסרית, אלא הכרה מציאותית בתוקפם של הכוחות הקמאיים הפועלים בעולם

כיוון שהגיעו [לקבור את יעקב] במערת המכפלה, בא עשו ועיכב. אמר להם: יעקב קבר את לאה בחלקו, והחלק שנותר שלי הוא. אמרו לו: מכרת את חלקך. אמר להם: את חלקי כבכור אמנם מכרתי, את חלקי כאח רגיל האם מכרתי? אמרו לו: כן, מכרת [לאחר מותו של יצחק]… אמר להם: הראו לי שטר. אמרו לו: השטר בארץ מצרים, ומי ילך? ילך נפתלי, שהוא זריז כאיילה… חושים בן דן היה שם, והיה חירש. אמר להם: מה זאת? אמרו לו: זה מעכב עד שיבוא נפתלי מארץ מצרים. אמר להם: ועד שיבוא נפתלי מארץ מצרים יהיה אבי אבא מוטל בביזיון? נטל מקל והכה על ראשו [של עשו]. יצאו עיניו ונפלו על רגלי יעקב. פקח יעקב את עיניו וחייך (סוטה יג, א, בתרגום)

א.

כאשר יעקב אבינו יורד למצרים הכתוב מונה את צאצאיו, ולגבי בניו של דן הוא מציין בקצרה: "וּבְנֵי דָן – חֻשִׁים". אונקלוס מתרגם את המילה "חושים" כתכונה, ולדבריו בני דן היו זריזים וחריפים. אולם תרגומו מעלה את השאלה מדוע בניגוד ליתר בני יעקב לא הוזכרו בני דן בשמם. התלמוד מפרש, בשם רבי חזקיה שבני דן היו מרובים "כחושים [=גבעולים] של קנה", ובכך גם מסביר מדוע לא היה ניתן להזכיר אותם בשמם. אולם במקומות אחרים חכמים מפרשים את המילה "חושים" כשמו הפרטי של בנו של דן – "חושים בן דן" – על אף הקושי הלשוני שפירוש זה יוצר בפסוק. יתר על כן: לבן זה מייחסים חכמים חסרונות שונים, החל מלידתו שהייתה קשה, וכלה בהיותו מכוער וכבד שמיעה.

מה יכולה להיות הסיבה לניגוד החריף שבין הפירושים השונים? האם בניו של דן היו מרובים וזריזים, או שהיה לו בן אחד שנולד בקושי? ניתן לבאר שמדובר בהיבטים שונים של תופעה אחת: בקרב בני דן היה קיים ריבוי כמותי של אנשים ומעשים, שבא יחד עם איכות ירודה. היבטים אלו מופיעים גם בהמשך הדורות: חכמים מציינים ששבט דן היה מרובה באוכלוסין, והיה נגוע כל העת בעבודה זרה (ירושלמי עירובין ה, ב; תנחומא, כי תצא, י). במדרש רבה (שמות מ) תכונה זו מתוארת במילים ספורות: "אין לך ירוד משבט דן".

שבט דן, אם כן, היה קבוצת אנשים גדולה שנטתה לאלילות, קרי: ראיית העולם כמרחב מרובה כוחות שיש צורך לרצות אותם. ייתכן מאוד שתפיסה זו גם גרמה לריבוי ולזריזות שלהם, שכן כדי לרצות גורמים רבים יש להרבות במעשים על חשבון איכותם.

להמשיך לקרוא ←

 

"לו ידעת איך כל נים / שבי ירא. / אני רואה את השדות סופגים גשמים, / אני שואלת את עצמי / מתי מתי יבוא יומי / להיקרא (רחל שפירא)

לקדושה יש גם מובן של הכנה, של זימון – "וקִדשתָם היום ומחר", לימד רש"י: "וזִמנתָם, שיכינו עצמם היום ומחר". רגע של קדושה הוא קריאה להתייצב, הזמנה להיות נכון לבאות. כאשר נטען, בשם ארגון הטרור אל־קאעידה, שארגון הטרור דאעש הוא "קיצוני מדי" חשתי את רעד ההזמנה. הנה, נשלחה היד אל תחתית החבית האנושית והעירה את השדים מרִבצם; אלו שלא ינוחו עד שיהפכו את העולם שממה. כיוון הרוח השתנה, ומאה וקצת שנים לאחר דוסטויבסקי יהיה מי שיטרח לבסס את האמרה ההפוכה – "אם יש אלוהים, הכול מותר".

להמשיך לקרוא ←

החברה המסורתית והחברה הליברלית יוצרות אט־אט שתי תמונות תשליל בכל הנוגע ליחס כלפי המתירנות מחד והאלימות מאידך. מסה על יצר, מלחמה ומלחמת היצר 

לא אחזנו היטב בידים את קרני המלוכה/ שירדה עלינו בעצם יום חֹל בפשטוּת לבבית/ בגֶרֶב על ראש עלומים.. יזכרם אלוֹהים!/ וחתו אויבים ונסו מפנינו בחִיל […]// ונדמה כי אכלנו עד כלות כל קרנות זכות אבות:/ כלחֹך עדרי עִזים אשר אחריהם הקָרחה.. (אורי צבי גרינברג, שירה לקראת פסח גאולים, כרך יא, עמ' 9־18)

א

במאמר זה ברצוני להרהר על מערכת היחסים שבין מתירנות ואלימות בחברה הליברלית העכשווית. על הקביעה שמתירנות מוליכה לאלימות כבר התפלמסו רבים וטובים, ולכן היא אינה מענייני. מסקרנת אותי האפשרות לתמוך באחת ולהתנגד לאחרת, או לחלופין להבין את האחת בכלים של האחרת.

אפתח באנלוגיה מכלילה: את היחס שמקבלת המתירנות המינית בחברה מסורתית או שמרנית – יחס נוקשה, שאף נגזרות ממנו לא מעט קביעות ופרקטיקות – מקבלת האלימות בחברה הליברלית העכשווית. באמצעות דיונים מסועפים וחשיבה ביקורתית מפותחת היא מוקיעה את מושג ה“כוח“ אל עמוד הקלון (בכוח רב, יש לציין): צורותיו הגלויות נשללות, מזימותיו הסמויות נחשפות, והוא מזוהה שוב ושוב עם דורסנות, יהירות ועיוורון.

זאת ועוד. החברה המסורתית והחברה הליברלית יוצרות אט־אט תמונת תשליל האחת של חברתה בכל הנוגע ליחס כלפי המתירנות מחד והאלימות מאידך: באחת נמצא הצדקה לרטוריקה אלימה, ולעתים אף התהדרות באתוס הלחימה ובתמונות של גברים כוחניים – כל זאת לצד הקפדה מחמירה על גדרי צניעות, עד כדי הדרה מוחלטת של האישה מהמרחב הציבורי; באחרת נמצא הצדקה למימוש כל קפריזה מינית, מתוך ראייה שלה כביטוי תרבותי ראשון במעלה – לצד סלידה עמוקה מכל שימוש בכוח, אפילו במקרים שבהם נראה שהוא נחוץ. דומה שיחסם של ליברלים מסוימים לסמלי לאום, לצבא או לתחושות פטריוטיות לקוח היישר מקביעתו המחמירה של השולחן־ערוך, הנוגעת ליחסי אישות: “מגלה טפח ומכסה טפחיים, ודומה כמי שכפאו שד“.

מצד החשיבה הקלאסית על טיבן של המידות הטובות, מדובר באנומליה מסוימת; שכן התאווה והכעס כמו גם השלטון והנקמה מוגדרים כולם כ“יֵצֶר“, ובתור שכאלה לא מובן כיצד ניתן – במסגרת אותה מערכת מושגים – להיכנע לדרישותיו של האחד, ובד בבד להכריז מלחמת חרמה על האחר. יהיה מי שיתרץ שתמיד נדרשת לגיטימציה לפורקן אחד היצרים, וזו מושגת באמצעות משחקי שפה היוצרים סביבו מערכת הסוואה מתוחכמת. אחר יאמר שהכבישה של היצר המודחק מתקיימת רק למראית עין, ובפועל היסחפות אחר יצר אחד משחררת מהאזיקים גם את משנהו. ספק אם טיעונים אלו מסוגלים להקיף את התופעה, ועל כל פנים השאלה ממשיכה לסקרן.

להמשיך לקרוא ←