ייתכן שדילמת אותיפרון – "האם הדבר הראוי בעיני האלים אהוב עליהם מפני שהוא ראוי, או שהוא נעשה ראוי מפני שהם אוהבים אותו?" – אינה בעיה פילוסופית שיש לפתור, אלא תובנה עקרונית על מבנה התודעה שלנו. אלוהים הכפוף למוסר אינו נדמה בעינינו כאלוהים, ומוסר הכפוף לצו דתי אינו נדמה בעינינו כמוסר. שימור הפער ביניהם אינהרנטי לאופן שבו אנחנו תופסים אותם. בין שני הקולות הללו נוצרת דיאלקטיקה שאיננה כשל, אלא תנאי לחיים דתיים־מוסריים שאינם שרירותיים ואינם ריקים: לא מקור אחד של סמכות, אלא שני קולות שאינם מתלכדים – קול מצַוֶּה, תובע, חיצוני, זר לעיתים ובלתי ניתן להצדקה מלאה; וקול שכבר הוטמע, הופנם, הפך ל'מצפון', ל'שכל ישר', ל'דרך ארץ', ל'מובן מאליו מוסרי'.
בתקופות מסוימות שני הקולות הללו היו כלולים במה שמכונה כיום 'דת'; בתקופות אחרות הם נפרדו ל'דת' מכאן ול'מוסר' מכאן. לאורך הדרך היו ביניהם מתיחויות, התכתשויות ואף עימותים גלויים. בפועל, התרבויות האנושיות חיו כמעט תמיד עם שניהם גם יחד. החידוש המודרני אינו בעצם קיומם של שני הקולות, אלא הניסיון לדחוק אחד מהם למען טהרת האחר.
אשר על כן – אנחנו זקוקים לדת, ובה בעת אנחנו זקוקים גם לשיקום של הדת. אנחנו זקוקים לדת הנושאת את שני הקולות הללו. לא ניתן להותיר את המרחב הציבורי והפוליטי ללא דת, כפי שלא ניתן לנקות את המרחב הדתי והרוחני מכל מידה טובה ציבורית. האיזון המבוקש אינו היררכי אפוא אלא דינמי: מתח מנוהל בין קולות וקטבים שונים, ללא הכרעה. יהא זה מוסר בוגר יותר, כזה שאינו מוותר על אחריות וביקורת, אך גם אינו מכחיש את קיומם של גבולות, יראה ומחויבויות שאינן לגמרי בידינו; אינו מבקש שליטה מלאה אלא מסוגל לשאת גם חוסר שליטה מסוים; אינו רק תוצר של החלטתנו, אלא גם מה שאנו נענים לו – לעיתים בחוסר נחת, ולעיתים בלי יכולת להצדיק עד הסוף.
הגיליון הקרוב מוקדש לדת ומוסר.
גיליון ט ׀ 226 עמודים ׀ אביב תשפ"ו
תוכן עניינים ומבוא ׀ לאתר 'קדם' ולהזמנה
