רליגיה גיליון ט

ייתכן שדילמת אותיפרון – "האם הדבר הראוי בעיני האלים אהוב עליהם מפני שהוא ראוי, או שהוא נעשה ראוי מפני שהם אוהבים אותו?" – אינה בעיה פילוסופית שיש לפתור, אלא תובנה עקרונית על מבנה התודעה שלנו. אלוהים הכפוף למוסר אינו נדמה בעינינו כאלוהים, ומוסר הכפוף לצו דתי אינו נדמה בעינינו כמוסר. שימור הפער ביניהם אינהרנטי לאופן שבו אנחנו תופסים אותם. בין שני הקולות הללו נוצרת דיאלקטיקה שאיננה כשל, אלא תנאי לחיים דתיים־מוסריים שאינם שרירותיים ואינם ריקים: לא מקור אחד של סמכות, אלא שני קולות שאינם מתלכדים – קול מצַוֶּה, תובע, חיצוני, זר לעיתים ובלתי ניתן להצדקה מלאה; וקול שכבר הוטמע, הופנם, הפך ל'מצפון', ל'שכל ישר', ל'דרך ארץ', ל'מובן מאליו מוסרי'.

בתקופות מסוימות שני הקולות הללו היו כלולים במה שמכונה כיום 'דת'; בתקופות אחרות הם נפרדו ל'דת' מכאן ול'מוסר' מכאן. לאורך הדרך היו ביניהם מתיחויות, התכתשויות ואף עימותים גלויים. בפועל, התרבויות האנושיות חיו כמעט תמיד עם שניהם גם יחד. החידוש המודרני אינו בעצם קיומם של שני הקולות, אלא הניסיון לדחוק אחד מהם למען טהרת האחר.

אשר על כן – אנחנו זקוקים לדת, ובה בעת אנחנו זקוקים גם לשיקום של הדת. אנחנו זקוקים לדת הנושאת את שני הקולות הללו. לא ניתן להותיר את המרחב הציבורי והפוליטי ללא דת, כפי שלא ניתן לנקות את המרחב הדתי והרוחני מכל מידה טובה ציבורית. האיזון המבוקש אינו היררכי אפוא אלא דינמי: מתח מנוהל בין קולות וקטבים שונים, ללא הכרעה. יהא זה מוסר בוגר יותר, כזה שאינו מוותר על אחריות וביקורת, אך גם אינו מכחיש את קיומם של גבולות, יראה ומחויבויות שאינן לגמרי בידינו; אינו מבקש שליטה מלאה אלא מסוגל לשאת גם חוסר שליטה מסוים; אינו רק תוצר של החלטתנו, אלא גם מה שאנו נענים לו – לעיתים בחוסר נחת, ולעיתים בלי יכולת להצדיק עד הסוף.

הגיליון הקרוב מוקדש לדת ומוסר.

גיליון ט ׀ 226 עמודים ׀ אביב תשפ"ו
תוכן עניינים ומבוא ׀ לאתר 'קדם' ולהזמנה

משימה דחופה למתקני עולם העומד על פי תהום

ד"ר אביחי צור, פורסם במוסף ספרים של "הארץ", 18/3/2024

אמת שהצדק האלוהי שונה לגמרי ובהחלט מן הצדק שלנו, והאלוהים בצידקו […] מקריב דורות בשביל אושרם […] של הדורות הבאים. אבל ליבנו, לב האדם, גם הוא דורש את שלו […] הצדק שלנו, של בני-האדם, עומד וטוען בכל תוקף: הדם הזה של מיליוני בני-אדם, ביניהם ילדים וקטנים, למה ובשביל-מה הוא נשפך? בשביל 'ההארמוניה הכללית'? בשביל 'האושר שלעתיד לבוא'? אבל מה […] לכל הנהרגים והנטבחים בעצם ימי עלומיהם, בעוד אשר כל עורק ועורק בהם דרש חיים […] פרטיים, אישיים [..] מה להם ולהארמוניה, אשר תופיע ואחר דורות רחוקים או גם קרובים? הדורות ההם יקבלו את כל האושר […] כדבר המגיע להם ממילא, מבלי הזכר כלל את מיליוני-מיליוני הקורבנות, שהקריבו הדורות הקודמים בשביל האושר והעונג שלהם. ואם גם הזכר יזכירו […] הבזה יכופר הדם הנשפך? הבזה יסולקו הייסורים האיומים של דורי דורות? שאלה ישנה היא זו, שאלת איוואן קרמזוב, אבל עוד לא באה עליה תשובה (הלל צייטלין, על גבול שני עולמות, עמ' 191-192)

דברים אלו באו לי כאגרוף לבטן. מין צירוף מקרים. באותה עת קראתי את האחים קרמזוב וגם עיני צדה את דבריו ודמותו של איוון. במקביל עלו בי אז מחשבות דומות ביחס להתגברות על קשיים אישיים. לקראת התגברות עליהם, אולי אפילו השגת הישג נפשי-רוחני כלשהו בעקבותיהם, נמלאתי מרירות עיקשת לוותר על ההתגברות עליהם: מה הטעם בהישגים כשזה מחירם? לא הם ולא שכרם. היש משמעות לייסורים עצמם, שאינה ההכנה לטוב שאחריהם? והנה ר' הלל צייטלין שואל את אותה השאלה, נעזר באותה השראה – ודבריו המתריסים חוסים בעצמם תחת כנפי השכינה ומשמשים לבקשת אלוהים ולעבודתו.

צייטלין, הפובליציסט והמסיטיקן, נודע במסכת חייו הסוערת, הנתונה (כשם ספרו) "על גבול שני עולמות". מהם שני עולמות אלו? הדימוי המקובל – זה שאליו נחשפתי כשהמליצו חברים לקוראו, ומתברר שחלק מתלמידיו ומחוקריו טיפחוהו במהלך השנים – מספר על יהודי שנולד למשפחה חסידית מיוחסת, שעזב את עולם התורה לטובת העולם החילוני של הספרות העברית, ושלאחר טלטלות רוחניות ונפשיות שונות חזר לחיק התורה והמצוות, בהניחו אחריו את ערכי העולם החילוני ומקורותיו – עד מותו על קידוש ה' בגטו ורשה, עטור טלית ותפילין כשספר הזוהר בידו.

הלל צייטלין, סופר צעיר ב'השלח', 1902 (?)

כחברים אחרים בישיבה, נמשכתי גם אני לדמותו של אדם ש"היה שם", טעם ממנעמי העולם החילוני ורעיונותיו, מהוגיו וסופריו פורצי הדרך והגבול – ושבהופעתו החיצונית בשיער ארוך ובזקן פרא, הזכיר את כוכבי הרוק ששמענו באוזניות בשעת הלימוד – ובכל זאת שב לתחומי העולם שעזב, זה שבו אני וחבריי שרויים בו. על רקע דימוי זה נתפס בעיני גם הגבול בין שני העולמות – מעבר מעולם התורה לעולם החילוני ובחזרה. למצער, נתפס ביתר דיוק הדגש על הגבול עצמו: הלימינאליות שברעיונותיו של צייטילין, הנובעים מעצם המעבר בין העולמות. מכאן כבר עלה הספק: שמא היציאה לעולם החילוני לא כללה נטישה מוחלטת של הדת והאמונה? ושמא החזרה אל התורה והמצוות לא כללה את זניחת הרעיונות העמוקים שספג בעולם החילוני? ספק זה לא הובילני למחקר מסודר; להוותי, אף לא לביקורת בסיסית יותר: ההבנתי כלל מהי התשתית ההגותית של רעיונותיו ועל אילו שני עולמות מדובר?

להמשיך לקרוא ←