בערב חג הסוכות של שנת תרצ"ו, י"ד בתשרי, פרסם ר' הלל צייטלין בשבועון הציוני "בדרך" את המאמר "סוכת שלום ומלחמת העמים". זהו אחד ממאמריו מאמצע שנות השלושים, שנכתבו על רקע עלייתם של המשטרים הטוטליטריים באירופה והחרפת האיום שהטילו על חיי האדם והעמים.

מתוך מציאות של מלחמה, אלימות ופחד מבקש צייטלין לשוב אל הסוכה כסמל של שלום, ואל התקווה לעתיד שבו תוחלף מלחמת העמים בסדר אנושי אחר, המונהג מתוך השאיפה לדעת אלוהים.

גם אנחנו שרויים כיום, לרצוננו-בעל-כרחנו, במלחמה ממושכת. טוב לשוב בימי החג אל השאיפה הזו ואל הציפייה לעתיד לבוא. המאמר מתפרסם כאן באדיבות ר' אליחן אמיתי, מתוך ספר המאמרים "בדרך" שבעריכתו.

—

הסוכה היא אצלנו לא רק זכר לימים אשר בהם ישבנו בסוכות במדבר ("כי בסוכות הושבתי", ויקרא כג, מג) ולא רק זכר לימים הטובים שבהם אספנו את תבואת זרענו בארץ אבותינו ("חג האסיף"), כי אם גם סוכת שלום, סמל העתיד הרחוק והמזהיר, סמל לאותו העתיד הנשקף לנו, בני ישראל, כשלום עולמי נצחי, שלום אשר לא תבוא אחריו כל חרב ולא יהיה עוד כל מקום לכל קטטה, לכל גזירה רעה ולכל פורענויות.

"וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו, ונער קטן נוהג בם. ופרה ודוב תרעינה יחדו, ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן. ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה" (ישעיהו יא, ו-ח). והנבואה מבארת לנו את המניע הפנימי של השלום הנצחי ההוא, לבל נחשבהו סתם כנס ופלא – "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (שם, ט).

כל הרעות שבעולם, ביחוד הרעות שבני אדם גורמים לעצמם ושהם גורמים איש לרעהו, מקורן בחסרון הדעת, כלומר: בחסרון הדעת העליונה, דעת אלהים, דעת המעשה הגדול אשר האלהים עושה בעולמו, דעת המשפט והצדקה אשר האלהים עושה בארץ ("כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידע אותי, כי אני ה' עושה משפט וצדקה בארץ" (ירמיה ט, כג). "דן דין עני ואביון אז טוב – הלא היא הדעת אותי נאום ה'" (ירמיה כב, טז).

מלחמת העולם האיומה, אשר המיתה מיליוני בני אדם, וכל אותה המלחמה היותר נוראה שבה מחרידים ומבהילים אותנו עתה, וכל מיני מלחמות כאלה, מקורן לפי ההשקפה הנבואית שלנו בחסרון הדעת האמיתית. כל הדעת הרבה שבה מתהללים עתה אלה שקוראים לעצמם "עמים נאורים", היא רק שלימות של טכניקה מזה ועורמות ומזימות רבות, העוזרות לחזקים הכובשים ומדכאת את החלשים הנכבשים, אבל לא דעת האמת, לא הכרת האמת, לא דעת המשפט העליון והיושר העליון.

הנביא ראה גם בימיו את התחלתה של דעת זו, דעת כל אותן הציוויליזציות אשר כבשו באמת עמים רבים, אבל לא רק שלא הביאו שום אושר ושמחה לבני אדם, כי גם המיטו צרות ופגעים ואסונות אין קץ על העמים הנכבשים וגם על העמים הכובשים עצמם. וכצופה אמת לאנושיות כולה ולישראל בפרט, הוא עומד על פסגת העולם ומזהיר לעמים וליחידים: "כה אמר ה', אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל העשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וכו'" (ירמיה ט, כג).

סוכה קטנה שאנו מקימים לנו בימים אלה, היא מחאה חשאית נגד כל מעשי העוול של העמים הכובשים, אשר יפרו את חוקי היושר היותר אלמנטריים, את המשפט היותר פשוט ויותר אנושי-כללי, אשר קבעה ברית העמים, אותה הברית אשר הם בעצמם כרתוה וקיימוה ודרשו מאת עמים אחרים שישמרו ברית עמים זו, בכל תוקף ובכל פרט ופרט.

חלשים אנחנו, בני ישראל. מפוזרים ומפורדים ומדוכאים, ואין בידינו שום יכולת לערוך מחאה ממשית, לא נגד כל המדכאים ומשפילים הרומסים וטורפים אותנו, ולא נגד הכובשים ומדכאים עמים אחרים, לא בצדק ולא במשפט. מחאתנו האחת היא רק מחאת הדעת, מחאת הדעת הנבואית אשר הנחילונו אבותינו, מחאת השלום נגד חפץ המלחמה, המביאה שואה על עמים ועל ממלכות.

עלילות נְמִבְזוֹת רבות מפיצים אויבינו הרבים עלינו, אבל אין בכל אלה העלילות הנמבזות עלילת שוא, כזו שמפיצים עלינו אותם אויבים כאילו אנחנו, בני ישראל, גורמים למלחמה זו או אחרת. מלבד שקרנותה וכזבותה של עלילה זו מצד עצמה, הלא היא מופרכת מעיקרה מצד מצבו של ישראל בגויים.

למי הביאה מלחמת העולם יותר רעה מאשר לעם ישראל? מיליוני נפש מבני ישראל נפלו בכל החזיתות של העמים. יהודי נלחם נגד יהודי, יהודי שפך את דמי אחיו אשר עמד בחזית של ה"אויב". ערי ישראל נחרבו ונתערערו. מאות אלפים מבני ישראל עונו ביסורים ומיתות נוראות על ידי פוגרומים אין קץ, בכל ימי מלחמת העולם ואחריה…

ומה הביאה מלחמת עולם זו לבני ישראל? התפרדות העדות הגדולות של בני ישראל, הריסה גמורה בכל עבר ופנה, רעב ועוני ואנטישמיות מבחילה, מכלה ומשמידה בארצות שונות, לרבות גם חורבן גשמי ורוחני גמור ומוחלט של קיבוץ בן שלשה מיליוני נפש ב"גן העדן הרוסי". וכלום משוגעים הם בני ישראל, שיחפצו ב"אושר" שכזה? כלום יצאו מדעתם שדווקא הם, העשוקים והרצוצים בכל ימי חייהם, יחפצו במלחמה אשר תרוצץ ותדכא אותם עוד יותר ויותר?

ואולם לא להתווכח עם מי שהוא חפצנו הפעם, כי אם לברר לנו לעצמנו, כי השלום הוא אצלנו, בני ישראל, לא רק אחד היסודות בהשקפת עולמנו, כי אם גם יסוד היסודות.

"גדול השלום שאין כלי מחזיק ברכה אלא שלום"
"גדול שלום, שאין חותם כל התפלה אלא שלום ואין חותם ברכת כהנים אלא שלום"
"גדול שלום, שניתן לענוים"
"גדול שלום, שהוא שקול כנגד הכל"
"אפילו ישראל עובדים עבודה זרה ושלום ביניהם, כביכול אומר הקב"ה: אין השטן נוגע ביניהם"
"גדול שלום ושנואה מחלוקת"
"גדול הוא השלום, שלא ברא הקב"ה מידה יפה מן השלום, שנתנה לצדיקים" (ויקרא רבה, פרשה יא)

כי על כן, אנו מכנים לדירת ארעי זו, שאנו נכנסים בה ימים אחדים, בין כל השמות גם שם "סוכת שלום" (בהושענות אנו קוראים "סכת שלֵם" – פיוט "אבן שתיה" להושענא רבה – בלמד צרויה ובלא ואו, כלומר סוכה של העיר "שלם" – ירושלים, סמל של כנסת ישראל. אבל בתפילת שבת ויום טוב אנו מברכים את הפורס "סוכת שלום על עמו ישראל", שלום בוא"ו. אנו רואים איפה את השלום כסמל של סוכה).

והיחס שבין סמל זה של השלום ובין הימים הרחוקים-הרחוקים, אותם הימים שאנו מחכים ומצפים להם זה אלפי שנה, "אחרית הימים", ימי השלום והגואל, ימי הופעת הצדק הגמור והמוחלט בעולם, ימי הדעת הגדולה והכרת האמת העמוקה, הימים שבהם תעבור ממשלת הזדון מן העולם ומלכות השמים, מלכות האהבה האמיתית (לא זו של האהבה המזויפת, שבשמה מדברים עתה ראשי עמים וראשי דעות שונות), הקדושה האמיתית והצדק האמיתי, תגלה ותראה בכל הודה ותפארתה, יחס זה נראה לכל הוגה בדברי הנביאים בהסתכלות הלב, בדברים אלה: "וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה, כי על כל כבוד חופה וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר" (ישעיה ד, ה-ו).

"שכינת הכבוד", "כלילת יופי", "ציון המצוינת", ו"סוכת שלם" – הכל עולה למקום אחד.