לרגל ח"י אלול, יום הולדתו של הבעל שם טוב, מהדורה חדשה ומורחבת של הספר "שמעתי ממורי".

תחילתו של ספר זה ברצון ללמוד בחבורה, מדי שבוע בשבוע, את דבריו של הבעש"ט – ובצורה קרובה למקור ככל שניתן. לשם כך נבחרו ספריו של רבי יעקב יוסף מפולנאה, על מאות השמועות מהבעש"ט הפזורות בהם. רבי יעקב יוסף הקפיד לומר האם שמע ממורו או בשם מורו, האם שמע בלשון זו או רק בקירוב, האם שמע בסוגיה זו או שהוסיף משלו. על ידי קריאת השמועות הללו ברצף מתקבלת תמונה מרהיבה ומפורטת מאוד אודות ראשית החסידות.

במהדורה הנוכחית לוקטו מאות שמועות נוספות מהבעל שם טוב הפזורות בכתבי רבי אפרים מסדיליקוב, רבי דב בער ממעזריטש, רבי יהודה אריה לייב מפולנאה, רבי משה שהם מדולינא, רבי מאיר מרגליות מאוסטרהא ורבי מנחם נחום מצ'רנוביל, וכן כוונות מהבעש"ט.

תלמידים קרובים נוספים היו לבעל שם טוב, ביניהם רבי נחמן מהורודנקה, רבי זאב וולף קיציס, רבי חיים מקרסנה, רבי מאיר מפרמישלן, רפי פנחס מקוריץ, רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב, רבי שמואל מקאמינקא, רבי יצחק מדרוהוביץ', רבי דוד פורקס, ועוד רבים אחרים. אך לא כולם חיברו ספרים, ומבין אלו שחיברו ספרים לא כולם ראו את אור הדפוס, ומבין אלו שראו את אור הדפוס לא כולם הביאו שמועות בשם רבם.

תודה לחבורות המיוחדות בכולל "ארץ חמדה", בבית מדרש "קדם", בכולל "מר"ץ" ובישיבת "מעלה אדומים", שקראו, האזינו, עיינו, דייקו ושכללו את המקורות. עבודתו של חיים אלי מוזסון אודות שמועותיו המקוריות של הבעש"ט, וכן מספר מהדורות מדויקות של ספרי חסידות שהופיעו בשנים האחרונות, עמדו לנגד עינינו וסייעו לנו מאוד.

פרק מתוך הספר "שבטים", שיצא לאור השנה.

בערב ההשקה שנערך לספר ב"בית הרב קוק" שבירושלים התייחס הרב חיים וידל לפרק זה, תוך הוספת מסה ארוכה משלו.

פורסם ב"אסיף", ביטאון איגוד ישיבות ההסדר, כרך ג, תשע"ו

המאמר דן בשתי שאלות חשובות שעדיין מונחות לפתחם של העוסקים במשנת הראי"ה קוק: האחת – כיצד יצר הראי"ה את הגותו? השנייה – כיצד רצה הראי"ה שייצאו בעקבותיו? מתוך שאלות אלו צפה ועולה תורת הכרה חדשה שהראי"ה קרא לאמץ.

הראי"ה מרבה לדבר על הכרה מסוימת של המציאות – "הכרה ברורה", "הכרה עליונה", "הכרה עמוקה", וכיוצא באלו – בה נדרש האדם לאחוז. דיבורים אלו נותרים עמומים, בבחינת "מטי ולא מטי": לרוב הרב אינו מפרט מהי הכרה זו או כיצד אמורים להתוודע אליה.

ניכר מדברי הרב שההכרה המדוברת היא תלוית-רצון, ומושג ה"רצון" שבו משתמש הרב מורה על אימוץ דרך חשיבה חדשה, בחלקה בת-תקופתו.  ב"רצון" זה לא התכוון הרב רק ליכולת שניתנה לאדם לבחור באופן חופשי בין אפשרויות ("מעוניין", "מעדיף"), להרהר או לשקול בדעתו ("כדאי") – אלא לתנועה, לדחף, לפרץ מממוקד של אנרגיה, המצוי במרכז כוחות נפשו של האדם ("משתוקק", "מתאווה", "תאב"). עובדה זו ניכרת לעין כאשר מתבוננים בשורשים השונים בהם עושה הרב שימוש בהקשר המושג רצון, הלקוחים לרוב מעולם התנועה של המים: "שטף", "פרץ", "אשד", "לחץ", ועוד רבים.  השורש "דחף" כשלעצמו משמש מילה מנחה כמעט בכל סוגיית-מפתח במשנת הרב: התשובה העליונה באה מ"דחיפה פנימית"; השאיפה לקרבת אלוהים היא "דחיפה"; השתלמות העולם והתעלותו הן "דחיפה תמידית"; הכפירה נולדת מ"דחיפה גדולה"; תחושת הוודאות היא "דחיפה חזקה"; ואף שיבת ציון נולדת מ"דחיפה סמויה".

בסופו של המאמר, מספר סעיפים פרטיים ופרקטיים בעבודת האלוהים של הרב, ההולכים, סובבים ושבים אל תורת הרצון וההכרה, הכוללים גם המלצות להתנהלות יומיומית.

ספר פירושים לתפילות ראש השנה מקפל בתוכו חשבון נפש נוקב על השפה הדתית השגורה ומזמין את הקורא לבחון מחדש את מילות התפילה וגם את דתיותו

לסיומה של השנה מגיעים בדרך כלל באפיסת כוחות. כביכול, מכל הדלק של השנה החולפת נוצל עד תום, וצריך להתמלא מחדש. אין אפשרות לצבור את החיים המוכתבים משנה לשנה; לפיכך יום הדין – הוא וכוחותיו באים כאחד. הטיסה לאוּמן יכולה לשמש כאן כפרדיגמה: אתה גמור, השנה גמורה, ודרוש מקום אחר, היולי, עם חשמל באוויר. במצב כזה, קשה לחשוב על הכנה. נגיע – נדבר.

ספרו של הרב חיים וידל, "רוח חן", מזמין אותי מזה כחמש עשרה שנה להכנה מסוג אחר, וכעת הוא מופיע בהוצאה שנייה ומחודשת. אין מדובר בספר מאמרים או דרשות העוסקים במהותו של היום, נושאים ונותנים במקורות או באופן העמידה לפני ה'. מדובר ביצירה שעומדת על גבול השירה והפרשנות, ומנסה לדובב מחדש את התפילה בגוף ראשון יחיד: מבט מבפנים על כוונות המוח והלב, בזמן שהגוף עומד נכוחה והפה מדבר.

על פי ההקדמה (עמ' ז-ח), לספר שלושה חלקים מובחנים בצורתם ובאופיים, בשל דרך צמיחתם: הראשון, רוב הפירוש לתפילת שבע ותפלת מוסף, שצמח בעיקר מתוך עבודת התפילה, הועלה על הכתב במוצאי ראש השנה, ועוּבּד רק לאחר מכן. השני, הפירוש לפסוקי "מלכויות זיכרונות ושופרות", שנכתב בעיקר מתוך עיון במפרשי המקרא, ומהווה ניסיון לשזירת הפירושים למהלך אחד. השלישי, הפירוש לברכות "עבודה", "הודאה" ו"שלום", שנכתב ברובו בשלבים האחרונים של העריכה, ולכן הוא רציף ושיטתי יותר מן האחרים.

אקדים ואומר: מעבר לתענוג שהקריאה מייצרת, מקופל בספר גם חשבון נפש נוקב על השפה הדתית השגורה – ומכאן ההכנה המיוחדת שהוא מסוגל לייצר לתפילות ראש השנה. מול הרצון להרפות ולעוף, עומד הרב וידל ומציב תמרור עצור דקדקני: אם אנחנו עומדים לחזור על אותן מילים שוב ושוב, וטעות קטנה בהן עלולה לעכב, בואו לא נרפרף מעליהן אלא ניתן להן להוביל.

להמשיך לקרוא ←

רגע השיא של סיפור יהודה ותמר מתקן התדרדרות קשה של יהודה, שמתוך קנאות לחירותו וייחודו טבע בהתנהלות כנענית המוחקת את הזולת

את שורשי פרשת יהודה ותמר יש לחפש במכירת יוסף. ברגע ההכרעה ניצבו זו מול זו שלוש עמדות שונות: שמעון ולוי רוצים להרוג את יוסף; ראובן מציע להשליך אותו אל הבור, כאשר כוונתו הנסתרת היא להציל אותו; ואילו יהודה מציע למכור אותו לעבד.

על יסוד הפסוק בספר משלי: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" – ניתן לבאר שהעמדה שנוקט כל אחד מהאחים נובעת מהאיום שנושאת כלפיו השקפת העולם של יוסף. יהודה מציע למכור את יוסף לעבד משום שהוא חש שהשקפה זו – עם ההתנשאות ובקשת השלטון שנלוות אליה – מאיימת בעיקר על החירות ועל הייחודיות שבו, וכלשון המדרש: "לכו ונמכרנו לישמעאלים – הוא סבור בחלומותיו שימלוך עלינו ושנהיה לו לעבדים, לכו ונמכרנו לעבד". העבדות איננה שוללת את חייו של הזולת, אלא את חירותו – ובכך היא שוללת את הייחודיות שבהם; העבד הוא אישיות שחסרה את היכולת להביא לידי ביטוי את רצונה הייחודי, משום שהוא מחויב לנהוג על פי רצון אדונו.

יהודה רגיש באופן מיוחד לפגיעה בחירות וברצון  האישי, והוא נחלץ להגן עליהם. אך נקדים ונשאל: מהי, בסופו של דבר, אותה "ייחודיות" שיהודה מגן עליה? ומכיוון אחר: הלא כל אחד מהאחים נושא באישיותו מאפיינים ייחודיים, ואם כן ההתנשאות של יוסף מאיימת על כולם במידה שווה?

להמשיך לקרוא ←

לחובבי הסוּגה: אוסף מקורות מכתבי הרב קוק על הצורך לפתח את תחום לימודי האמונה בישיבות – בעומק, בגדלות, ברוחב דעת, בהתבוננות פנימית ובדיוק מתודי. לפני מעל למאה שנה יצא הרב קוק במספר קריאות לשנות את סדרי הלימוד הנהוגים בעולם התורה, ולהקצות זמן חשוב לעיון ויצירה במרחבי הרוח של היהדות. סדרים אלו, לדבריו, עומדים לרועץ למעמדה של התורה בקרב הדור הצעיר, ואף נקבעו בניגוד לדעתם של גדולי הדורות, ראשונים ואחרונים. בפרט בדור התחייה והשיבה של העם היהודי לארץ-ישראל ולהיסטוריה, לצד הפתיחות למגמות אידאולוגיות כלליות ולחיי טבע, גוף ונפש – מצב זה נעשה בלתי נסבל.

החוברת נערכה בשיתוף עם הרב עזרא היימן, כחלק מחזון בית המדרש "גלי מסכתא" ללימוד אגדה.

לקריאה ולהורדה של הקובץ