בפורים של שנת תרס"ט (1909) פרסם ר' הלל ב"היינט" מאמר חג: "אמאל און היינט: פורים געדאנקען". מדובר בנוהג שאימץ לעצמו עוד מראשית כתיבתו ביידיש – לכתוב בעיתון מספר רעיונות, הערות ואנקדוטות לקראת כל חג ומועד.

מבעד לכתיבה השנונה והעוקצנית מצטיירת ורשה היהודית, על כל ריבי מפלגותיה וחיי היום יום שלה. באותה שנה מנהל ר' הלל לא מעט מאבקים סוערים מעל דפי העיתון – במתבוללים, שכוחם ברחוב היהודי החל לעלות; ביידישיסטים, ששנה קודם לכן כינסו את "ועידת טשרנוביץ'" ולחמו בשפה העברית; בסוציאליסטים היהודיים, שהתרחקו, לדידו, מהסולידריות ומהשותפות בגורל היהודי; בהנהגה הרבנית, שלא הייתה קשובה בעיניו להמון; בתנועה הציונית; בסופרים היהודיים; בהפקרות המשתוללת ברחוב; בניצני הפמיניזם; בתרבות הפנאי המחודשת… במה לא.

שנת תרס"ט (1909) היא גם השנה שבה נכתבות מסותיו החשובות, בעלות הגוון הסימבוליסטי – "יופי של מעלה", "שכינה", "הצימאון", ועוד. זו השנה של ה"מכתבים לנוער היהודי" ו"מכתבים למבוגרים היהודיים", ושל המסות ב"רשפים". כל אלו נכתבו לצד מאבקים פובליציסטיים מרים על כל צעד ושעל.

בסופו של דבר, במאמר זה מזהה ר' הלל בתוך כל האידאולוגיות, הנהנתנות והסטיות שברחוב, מפניהן הוא מתריע – את הבריחה הכואבת מהגורל היהודי, ששב ורודף את כולם בשווה.

—

א.

'והשתיה כדת' –

לעיתים עולה בי המחשבה שאנחנו חיים בתקופת אחשורוש. מעולם זה לא היה מחוור לי יותר מכפי שהיה בתקופה האחרונה: אנשים להוטים ליהנות, לבלות, להרגיש. להתחמק מכל המחוייבויות שהחיים מטילים עליהם. בעידן זה של 'הסער והפרץ' עוסקים בהכל, ורק דבר אחד נשכח – החיים. כביכול היו רוצים כעת להיפטר מהם.

אולם בכל זאת קיים הבדל גדול בין ה'שתיה' בעבר ובין ה'שתיה' כיום. בעבר הייתה זו אמנם פרימיטיביות, אך היא נשאה בחובה גם גדולה ויופי.

אחשורוש עורך נשף לאנשיו במשך מאה ושמונים יום, ולשושן הבירה – במשך שבעה ימים. שותים מכוסות של זהב, שוכבים על מיטות של זהב, פוסעים על שיש. כוסות של זהב עוברות מיד ליד, הארץ כולה רוקדת ריקוד שכורים. המלך ציווה לשמוח!

וכאשר הזהב הבריק, היהלומים נצצו, היין המלכותי העלה קצף, עמודי הכסף בהקו מבעד לצעיפים של תכלת וארגמן, הרקיע העמיק בכחול מלמעלה, העצים שוחחו בשקט בגינת המלך, הפרחים שזרו את כל היופי של פרס ומדי, המלך והעם התאחדו בשמחת החיים ובתשוקת החיים – עלה גם זכרון יופיה של המלכה.

הם מבקשים להביאה, אך היא אינה רוצה לרדת אל העם, אינה רוצה שהמלך יעשה זאת. השמחה הגדולה נעכרת, המלך נזעף, המלכה נענשת, המלך נזכר בחייה ומתגעגע…

אך כעת זה שונה מאוד. אנשים חלשים, שבורים, מלאי יאוש. אנשים שביקשו בעבר אלילים, אנשים שקברו אלילים – מבקשים כעת את החיים שלהם ואת העצמי שלהם כשהם חצי מתים. מנסים למצות את הטיפות האחרונות של החיים, מה שעוד נשאר מהם. בידיים כחושות ושדופות הם מנסים להוריד אליהם את עץ החיים. אולם העץ הוא גבוה ומופלא, שוכן הרחק בשמיים, הרחק מהישג ידיהם.

אנשים רוצים לשכוח את הצרות, למחוק את העצב החרישי, לאטום את האזניים, לגרש את חלום הבלהות. אנשים אוגרים את שאריות כוחם כדי לבזבז אותן – מי במיניות, מי בריקוד ושירה, מי בהצגה ובתחרות, מי בשכרות ובהפקרות.

בורחים מהצללים הכהים – אך אלו עדיין אופפים אותם; מנסים לשכוח את הסיוט – אך הוא עדיין מעורר מחנק; מאחורי הנשפים, החטאים והזימה ניצב הגרדום, הגרדום…

ב.

אנשים אומרים שאחשורוש הוא מלך טיפש – אין בכך כלום. אמנם אדם אשר הֵגֶא ושַׁעַשְׁגַז ושאר סריסים עסוקים בלקחת לו אישה, הוא כנראה לא חכם גדול, אבל חייבים להודות שהאגרת הראשונה שלו אינה כה מטופשת. אדרבה, הוא מצטייר בה כאדם פיקח ומעשי.

מה כתוב בה באגרת הראשונה? 'להיות כל איש שורר בביתו ומדבר בלשון עמו'. טיפש, טיפש, אבל מבין שלכל עם יש את שפתו ואת מנהגיו, ושכל אדם נדרש להיות בן נאמן לעמו.

אחשורוש הוא מלך טיפש, והיהודים הם 'עם חכם ונבון'. אך אפילו מי שהוא מלך טיפש מסוגל להבין לאשורו את מה שלא מבין העם החכם והנבון. ליהודים כבר לא חשובה שפתם, היא בעיניהם קלת ערך. שפתם העתיקה, בת אלפי השנים, חדלה להיות מדוברת. שפת הגלות החליפה אותה ברגע. עכשיו רוצים הם להיפטר לגמרי משפתם העצמית; זה קורה לעיתים קרובות עם שפות זרות.

האם לא צדק אחשורוש כאשר התעקש באגרתו להכריח כל אדם לדבר בלשון עמו?

יהיו יהודים-של-עכשיו שיעשו כזו אגרת, ויחייבו את כולם לדבר רק בלשון יידיש, ולא להוציא מילה בכל יתר השפות…

ומה עוד נאמר שם? הרעיון המרכזי של האגרת הוא 'להיות כל איש שורר בביתו'. לדרוש מהאשה לכבד את בעלה, גם זה נחשב כיום טיפשות חמורה…

אני רואה את הפילוסופיה החדשה של האישה, את כינוסי הנשים החדשים, את תנועת 'שחרור האישה' החדשה – וסבורני ששלטון האישה על הגבר הוא לא חכם יותר, ולעיתים גם נדמה לי שהשחרור הזה יביא עלינו לא מעט עריצות…

ג.

אלפי שנים כבר חלפו מהזמן בו התרחש 'נס פורים'. בזמן הזה מצב היהודים השתנה, הפסיכולוגיה היהודית השתנתה. אולם פרט אחד, רכיב קטן, לשמחתי, חוזר אלינו, מאותה פסיכולוגיה ישנה-נושנה.

'ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה' –

כריעת הברך להמן, לשלטון הגס והחשוך, ליהירות הטיפשית, לגאווה המפותחת. מרדכי לא מרכין את ראשו בפני אלו. היהודי אינו מקבל כלל את שלטונו של המן.

אך במאות השנים האחרונות היהודי השתנה מאוד: הוא החל לסגוד לפריץ שלו. בלבו הוא באמת ביטל את הפריץ, בלבו הוא שלח אותו לכל הרוחות – אולם לפני הפריץ הוא נהג להתכופף. כאשר הפריץ התבונן בו, חוט השדרה שלו כמו נכפף מאליו…

היהודי כרע, השתחווה, שר 'מה יפית' לפריץ – כדי להרוויח את האגורה שלו. לסתם פריץ – ציית על פי פקודה. להמן, לשלטון חשוך – נעשה בטל ומבוטל לגמרי.

אולם בהדרגה, בהדרגה, היהודים מהתקופה האחרונה מחיים מחדש את מרדכי: יש כבר כאלה שכבר אינם משתחווים לכלום, מפני שכבר אינם מקשיבים לכלום…

זעיר, זעיר מאוד אמנם הוא השינוי האחרון (מצד האמת, מה שההמון היהודי מחשיב כחופש וככבוד, אין בו לא חופש ולא כבוד) – אבל הוא בכל זאת שם. אלו אמנם אנשים מעטים מכדי להתעכב עליהם, אך הם מביאים אלינו רוח של חירות ושל אומץ.

ד.

כיצד נעשית אגדה מוכרת ואהובה? כאשר היא מכילה ניסים על גבי ניסים, כפי שמופיע בסיפורי התנ"ך. לכל נס ראשי נלווים תמיד ניסים קטנים, צדדיים, רבים.

אילו הייתי אני כותב את האגדה, הייתי מבליט את הפסוק 'לך כנוס את כל היהודים'. גם הוא נס. שימו לב! אסתר אומרת למרדכי לכנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן, ומרדכי עושה זאת…

היהודים של היום לא היו מתכנסים יחד, משום סיבה, אפילו עבור המטרה הנעלה והצודקת ביותר.

'לך כנוס את כל היהודים' – לך כנוס את כל הגרגרים המפוזרים, את כל העלים הנושרים, את כל הפרטים הבודדים ברחבי העולם הגדול… לך כנוס את כל היהודים, אחד אותם, לך עשה מהם עם. הם פזורים בכל העולם, ובכל ארץ הם נידחים אל הפינות הרחוקות והזרות ביותר. שום אדם, שום כח שבעולם, לא יוכל לעשות זאת.

אסתר ציוותה על מרדכי לכנוס את כל היהודים של שושן – נסו כעת, למשל, לכנוס את כל היהודים של ורשה… נסו לכנוס אותם כאשר הם דוברים שפות שונות, מקיימים מסורות שונות, חולקים רגשות שונים, אינסטינקטים שונים. נסו למצוא שני יהודים ששוררת ביניהם הבנה, שאין ביניהם מחלוקת, שאינם רחוקים אחד מהשני כרחוק מזרח ממערב.

ובכל זאת, הגאולה מתחילה מ'לך כנוס את כל היהודים'. רק מהתכנסות, מהצטרפות, מאיחוד כוחות, רק מקבוצה גדולה של יהודים, שמרגישים יחד, שחושבים יחד, שמשתוקקים יחד.

האם זה יקרה, מתי זה יקרה – רק אלוהים יודע.

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"