פורסם באסיף כרך ו (תשע"ט)
שתי סקירות ספרות על כתבי הראי"ה קוק שכתב הרב הלל צייטלין. הסקירות נכתבו ביידיש, והתפרסמו מעל דפי העיתון היומי "דער מאמענט" בשנים תרפ"ד (1923) ותרפ"ה (1924), כחלק מסדרת מאמרים על אודות ספרים חדשים שיצאו לאור.
הסקירות דנות בקצרה בשתי סוגיות עקרוניות במשנת הראי"ה – סוגיות בעלות זיקה מיוחדת לרב צייטלין.
הראשונה דנה בתפיסת הציונות והגאולה של הראי"ה, ונערכת סביב הופעת "אגרות הראי"ה". יחסו של הרב צייטלין לתנועה הציונית ידע עם השנים מעלות ומורדות. הוא לא חדל לכתוב על אודות סבלם של מיליוני היהודים שבמזרח אירופה והצורך הבהול בהטבת מצבם החומרי והרוחני, ובד בבד ראה בכמיהה הפוליטית ל"ארץ ישראל" אוטופיה או אשליה מסוכנת, שכן במתכונת דאז ארץ ישראל לא יכלה לשמש מקלט בעבור מיליוני בני אדם. הוא ראה את התקופה באספקלריא של "ימות המשיח", ועם זאת היה רחוק מלנסח משנת גאולה ציונית דתית. הוא חרד לגורלו של היישוב, ולגורלו של העם היהודי בכללו. מבטו היה פסימי. יש לזכור גם כי הפסימיזם הפוליטי והאישי של הרב צייטלין קיבל – עוד מראשית דרכו ההגותית – גם ביטוי פילוסופי, ובשנות העשרים הוא זוקק, גובש והותך אל תוך משנתו הדתית, בפרט במסותיו הארוכות על שסטוב ועל ברנר. דווקא על רקע פרסום המסות הללו מפליא לקרוא את יחסו אל הראי"ה קוק, שהוא, לפי הגדרתו בסקירה זו, "האופטימיסט הגדול ביותר של זמננו".
השנייה דנה בזיקתו של הראי"ה לקבלה, ונערכת סביב הופעת "אורות התשובה". היה זה הרב צייטלין שהציע – כבר בשלב מוקדם מאוד – לקרוא את כתבי הראי"ה באינטרפרטציה קבלית. ברם בסקירה זו, שנכתבה בשלב מוקדם אף יותר, הוא מוסיף להצעה זו חשש, ואף נימה קלה של ביקורת. לדידו, אותו "תרגום" של שפת הקבלה לשפה העכשווית מחסיר ממנה ממדים עקרוניים – כאלו שהיו מצויים בשפע, בעיניו, בדמותו של הראי"ה עצמו.
מחשבה אחת על “ניצוץ העומד מעל לזמן”