פורסם במוסף ספרים של "הארץ", 7/4/2023

א.

"הייתי ילדה כבת שלוש או ארבע, והייתי חולה תקופה מאוד ארוכה. אבי, שהיה יהודי אדוק, התפלל ליד מיטתי וגם צם עבורי. באותו בוקר החליפו לי את הבגדים, ובפינת החדר עמדה מיטה ועליה כיסוי, היה שם גוף מכוסה. ומישהו אמר – מתה אישה בלילה. זה הזיכרון הראשון שלי. הזיכרון הזה נחקק בי ורדף אותי כל הזמן, על זה שדברים נגמרים. שהחיים קצובים. לא שיתפתי אף אחד בדברי האפיקורסות שלי, אבל זה מה שאני חשבתי. ואם אתה רוצה לדעת, זה היה מה שגם דחף אותי כל השנים. זו הייתה הטראומה".

במילים אישיות וטעונות אלו פותחת רבקה שכטר (1929) את השיחה תוך כדי המתנה לרתיחת המים בקומקום. אנחנו נפגשים כדי לדון בספרה החדש "תורת הבריתות", שמתווסף לכמות נכבדה של ספרים שהוציאה לאור בעבר. בשנים האחרונות היא עוסקת בפענוח המשמעות של השפה בתרבויות ובפילוסופיות שונות. כתיבתה – שנפרשת בספר זה על פני 482 עמודים – דחוסה ומקודדת מחד, ועמוסה בחזרות על נושאים מזוויות שונות מאידך. שכטר, שהחלה לחקור ולכתוב בשנות החמישים של המאה הקודמת, רואה בכל ספר שלה נדבך נוסף הבנוי על גבי הנדבכים הקודמים, מה שמקשה לעיתים על הקריאה, אך יוצר בסופו של דבר מפעל הגותי מרשים שכמעט ולא זכה להכרה מצד הממסד האקדמי. ומפעל זה, כך מתברר, כרוך בהשלמה של אדם עם גבולותיו, עם חוקי היקום, עם המוות.

לאורך השיחה היא שבה ומדגישה כי "האדם אף פעם לא מרוצה מאפשרויותיו המוגבלות". הוא תמיד שואף ליותר, לנצחיות, לרצף בינו ובין האלים. בפרט כאשר הוא נעשה מודע למוות שנראה בעיניו כאי-צדק מוחלט. אי-הנחת, התהייה והערעור על המוות מוליכים אותו שוב ושוב אל הרצון לכפות את רצונו על חוקי היקום. הוא מעוניין בביצור קיומו האישי, ולשם כך הוא ייסוג מהיצירה התרבותית של השפה אל השימוש בכוח.

לדבריה, שבאים בספר בצורה מפורטת, החידוש הגדול של המקרא איננו המונותאיזם או הזיקה בין דת ובין מוסר, אלא ההבנה העמוקה של הברית השוכנת בשפה. השפה מכילה רובד נסתר – היא מבוססת על הסכמה קודמת בין אנשים. האדם מסוגל לבודד צלילים באמצעות הדעת שניחן בה; אבל כדי שתיווצר מהם שפה הוא זקוק להגיע עם הזולת להסכמה על המשמעות שלהם, להסכמה לזכור אותם יחד, להסכמה על שיתוף פעולה. והסכמה זו נולדה – כך שכטר – מהפנמה הדדית של אופיו השברירי של הקיום.

בשל כך הקוסמולוגיה המקראית מתארת כי העולם נברא בדיבור. בשל כך היא מתארת בריאה של עולם ללא מאבקים קוסמיים, בשונה מאוד מקוסמולוגיות אחרות. בשל כך היא מתארת את האדם כמי שאוכל מעץ הדעת ולא מעץ החיים – דעת שמעניקה לו יכולת הבחנה בינו ובין הטבע ובינו ובין הזולת; דעת שמכריחה אותו להשלים עם המוות, עם הסופיות; דעת שמסוגלת ליצור שפה; ודעת שמבחינה בין טוב ורע מבחינה מוסרית. מדובר בפירוש מקורי של שכטר לפרשיות בראשית ולחטא הקדמון; פירוש שנשכח, לטענתה, על ידי צאצאי העברים, אם כי הם שימרו את ההשלכות התרבותיות שלו.

כאשר האדם מקבל את עובדת המוות ומשלים איתה הוא מסוגל להושיט את ידו לעבר הזולת, שכן אלמלא הזולת הוא לא יוכל לשאת את האובדן. הברית נובעת מההזדקקות הזו לזולת, והיא זו שמאפשרת את השמירה הקהילתית על סימני השפה. תרבויות אחרות העדיפו את עץ החיים, את החתירה אל חיי הנצח. בשל כך הן תרו שוב ושוב אחר האפשרות להתאחד עם כוחות קוסמיים גדולים מהם באמצעות פולחן-כוח וקרבנות, ספקולציות-תיאולוגיות ומיסטיקה; לתת הכול כדי שהחיים יימשכו, שהרצף לא ייקטע. אבל, מזהירה שכטר, מי ששולל את סופיות האדם – שולל בצורה עמוקה את מושג החוק, וממילא את הזולת, את הקהילה ואת המוסר.

להמשיך לקרוא ←

פורסם במוסף ספרים של "הארץ", 15/2/2023

בימים אלו חל יום הולדתו ה-200 של אחד ההוגים החסידיים המקוריים, הפוריים והרדיקליים, ר' צדוק רבינוביץ'-רובינשטיין הכהן מלובלין (1823-1900). ר' צדוק נולד למשפחה הנמנית על הזרם המתנגד לחסידות, אך כאוטודידקט שאב ללא אבחנה מכל הספרות היהודית הרבנית. בשנות העשרים לחייו יצא למסע להחתמת מאה רבנים שיתירו לו להינשא לאשה נוספת עקב סיבוכים בנישואיו הראשונים; גם כאן פנה לגדולי המתנגדים והחסידים. כך נפגש עם ר' מרדכי יוסף ליינער מאיזביצה, הפך לתלמידו והצטרף לחסידות.

ר' מרדכי יוסף נודע בקביעתו הרדיקלית ש"הכל בידי שמים ואפילו יראת שמים" – כלומר, שלילה של הבחירה החופשית. שלילה זו מתירה ואף תובעת מהאדם במקרים מסוימים לחרוג מכללי ההלכה ולפעול על פי תשוקותיו; להתבונן עליהן כעל רצון אלוהי הנתבע ממנו באופן אישי ובסיטואציה מסוימת, מעין "הוראת שעה". עמדה פטליסטית שכזו מעלה מגוון שאלות יסוד, שהקריטית שבהן היא שאלת מעמד המוסר והחוק, או אחריותו המוסרית של הסוכן-הפועל בעולם שכולו רצון האל הכל-יכול. מן העבר השני מתייצבת השאלה הקיומית בדבר משמעות מעמדו המוסרי של האדם – האם משמעות זו נגזרת מהכרעותיו האישיות, כפי שנהוג להדגיש בעולם המודרני, או דווקא, מאחר והאדם מכיר ביחסיות ובארעיות של קיומו ובחירותיו – מעמדו המוסרי, והמשמעות הנלווית אליו, נגזרים מהיותו חלק מתכנית אלוהית כללית, מוכתבת וקבועה מראש כזו או אחרת (או למצער: תוצר חוקי הטבע והחברה, הפסיכולוגיה והשפה).

את תורתו התמציתית של ר' מרדכי יוסף הפך ר' צדוק למשנה רחבה הפרושה על מאות עמודים של דרשות דחוסות ואסוציאטיביות, הכוללות מקורות ממכלול ההגות והלמדנות היהודיות. יש שראו בעצם הדרשנות הזו, כמו גם בטענות ספציפיות של ר' צדוק כגון הצורך בכפרה ועונש על "עבירה לשמה", ביטוי למיתון הרדיקליות של ר' מרדכי יוסף. לפני כשנה יצאה לאור מונוגרפיה רחבה, המחזיקה למעלה מ-1500 (!) עמודים, על משנת ר' צדוק, המעמידה במרכזה וכמפתח להבנת דרשותיו הסבוכות את הפרדוקס בין הבחירה האנושית לבין הידיעה האלוהית – הווי אומר ידיעתו המוקדמת והחודרת-כל של האל, רצונו המוחלט והשגחתו הפרטית. ה'פרדוקס' בהקשר זה משמעו אחיזה בשני הקצוות הסותרים מבלי לנסות לפתור את הסתירה או למתן אותה, אלא דווקא להיפך: לבקש את המתח שהסתירה יוצרת בשל הפוטנציאל המפרה הטמון בו. מחבר הספר, אביחי צור, מבקש לטעון שלא זו בלבד שלפי ר' צדוק התפיסה הפטאלית אינה מבטלת את הבחירה האנושית, אלא שהיא זו המעניקה לה את עוצמתה היצירתית והרדיקלית.

בתמצית, הפרדוקס הוא כזה: מחד, האדם הוא סך בחירותיו החופשיות והחולפות הנטולות כל סיבה או מקור (אפשר לחשוב על ניטשה או סארטר), מאידך, מקורן של בחירות אלו במכלול גורמים טבעיים, חברתיים, ופסיכולוגים, ומבחינה דתית – ההשגחה האלוהית ו'שורש הנשמה' (קיבעון הסובייקט) שניתן לאדם בהיוולדו. בפרשנותו של צור ר' צדוק אוחז בשני הקצוות: לאדם אמנם יש 'שורש נשמה' קבוע ומוחלט הקובע את אופיו ומעשיו, ועם זאת, הוא נתון בבחירה מוחלטת; 'הכל צפוי והרשות נתונה'. הידיעה האלוהית אינה מבטלת את הבחירה האנושית; אדרבה: דווקא היא מעניקה לה רשות ואף ממשות (ככזו, כאנושית וקונטינגנטית), ומשניתנה לה ממשות זו היא יכולה להוסיף דינאמיות והתחדשות על המוחלט האלוהי הקבוע במהותו – במעשיו ובבחירתו האדם יכול לגבור על 'שורש נשמתו', לחרוג ממנו ולהגיע ל'שורש נעלם', גבוה ממנו. הקצוות מגבירים ומפרים זה את זה.

להמשיך לקרוא ←

ההגות של רבקה שכטר, העוסקת בתיאולוגיה ובשפה, בשורשי האידיאולוגיה הנאצית ובאנטישמיות, לא זכתה לחיבוק מצד האקדמיה בישראל, מה שלא מנע ממנה להיות יוצרת יחידאית, פורה ונועזת. דין וחשבון על התיאולוגיות של הרוע, עם הגעתה לשנתה התשעים

בשלהי קיץ תשל"ז (1977) פרסמה הפילוסופית הפורה רבקה שכטר מאמר במוסף הנשים "את". המאמר עסק בספרה של חנה ארנדט "אייכמן בירושלים", ויותר מכך בתופעת ארנדט עצמה. שכטר לא דילגה על הצדדים המגדריים (מכאן הבחירה ב"את"), על החד-ממדיות של הממסד האקדמי בישראל, על ההגמוניה האינטלקטואלית השלטת ובעיקר על שורשיה הגרמניים. את כל אלה חוותה במשך השנים גם על בשרה שלה. אך לצד ניתוחים אינטלקטואליים ואינטואיציות קולעות, הפצירה שכטר בקוראות לשוב אל השאלה החשובה, היחידה לדידה, ביחס לשואה: כיצד צמחה האידאולוגיה הנאצית. הרצון להבין, לרדת לשורשי הדברים, חורז את כתיבתה; ואת הרצון הזה לא מצאה במשפט אייכמן, ועוד פחות מכך בתגובה ההיסטרית והלא-רציונלית לספרה של ארנדט (שבאופן אישי לא קיבלה את טענותיו).

המשפט, לדבריה, נועד מלכתחילה להיות סמל מיתי עבור החברה בישראל, ובכך החמיצו היהודים הזדמנות חד פעמית להבנת האנטישמיות הגרמנית:

"עד היום 'יד ושם' עוסק רק באיסוף תעודות; שום מחקר ממשי באידיאולוגיה הגרמנית לא פורסם […] בנידון בעיית השואה היהדות פתרה את הבעיה בצורה ארכיטיפית, כפי שעמים אחרים או האנושות כולה נוהגת: דבר שאין מבינים עושים ממנו אקט פולחני"

ארנדט, טענה שכטר, פעלה בניגוד למשמעות סמלית-חברתית זו של המשפט, ועל כן הפכה למנודה. אך הפיכת השואה לסמל משמרת את העיוורון היהודי ביחס למחולליה. כדי להבין, כך כתבה, יש להפליג אל מעבר לארנדט ולחשוף את היסודות הלותרניים של גרמניה המודרנית.

כנער דתי, המפגש הראשון שלי עם יצירתה של שכטר ("שורשיו התיאולוגיים של הרייך השלישי") היה מטלטל. יחסי אלוהים-אדם הפכו לפתע לעניין שבריאליה, שכן באבחת שינוי תיאולוגי נחרצו גורלותיהם של עמים ותרבויות. מאוחר יותר נוכחתי לדעת כי מפעלה זכה להערכה מהוססת מאוד בשדה האינטלקטואלי בישראל; תיאולוגיה, בפרט כזו הנוגעת לאירופה ועוד נכתבת בצורה נוקבת, היא עניין מעורר מבוכה.

סקירה זו נכתבת מתוך הכרת תודה ומתוך ניסיון להשלים במעט את החסר.

להמשיך לקרוא ←

לפני שנה הלך לעולמו בגיל יחסית צעיר בעז נוימן, חוקר ומרצה להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. השורות הבאות לא נכתבות מתוך היכרות אישית, אלא מתוך מעקב מרחוק אחר מחקריו השונים.

בתמצית ניתן לומר שהאיש היה אמן בתיאור מרחבים. בעבודת הגמר שלו לתואר שני – "כיצד מתו באושוויץ? המוות באושוויץ כמוות מכוער", הציף נוימן את השאלה המורכבת – ההייתה השואה אירוע ייחודי בהיסטוריה, "פלנטה אחרת", או שמא רוע רצחני שכבר ידעה ההיסטוריה דוגמתו. נוימן בוחן תחילה את מושג המוות עצמו: מבחינה פיזיולוגית, כל סוגי המוות זהים זה לזה; מוות הוא בסופו של דבר סיום החיים. אולם מבחינות אחרות יש הבדל בין מוות למוות, בין "מוות יפה" ל"מוות מכוער". כאשר האדם כלל אינו מודע לכך שהוא הולך לקראת מוות, כאשר אין לו זהות ברגע המוות, כאשר המוות כלל אינו ממוקם בסביבת חייו של הקרבן או כהמשך אליהם, כאשר האדם כלל אינו לוקח חלק בנסיבות מותו – מדובר ב"מוות מכוער".

אך יתירה מכך. נוימן מתעכב על המוות, שוהה בתיאוריו השונים, ומסיק שאושוויץ הייתה מרחב שבו המוות היה מצב הקיום, ואילו החיים היו אנומליה. זו הייתה נקודת המבט וההתייחסות הן של הקרבנות והן של הרוצחים. משום כך האלימות שהופעלה באושוויץ לא הייתה ברוטלית, אלא מנטלית: האדם היה מת מראש, המוות היה מצב הקיום אליו הוא הושלך ברדתו מן הרכבת. טיעונים אלו פותחו לאחר מכן בספרו "ראיית העולם הנאצית: מרחב, גוף, שפה".

בספרו "תשוקת החלוצים" שיצא לאור בשנת תשס"ט (2009) פנה נוימן לחקור את המרחב הישראלי של ראשית הציונות. כך הוא פותח את ספרו:

"במהלך השנים למדנו, ישראלים ופלסטינים כאחד, כי מקורות הסכסוך בינינו בגורמים פוליטיים, כלכליים, אידאולוגיים והיסטוריים-דתיים: העליות היהודיות לארץ ישראל, ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, גירוש הפלסטינים והנכבה, ניצול כח העבודה הערבי הזול על ידי היהודים/הישראלים, ציונות מול ערביות, יהדות מול אסלאם, סילוקה של הגר מבית אברהם… במהלך השנים הציעו חוקרים ויוצרים מתחומים שונים – סופרים, אנשי רוח, היסטוריונים ואחרים – הסברים המשלבים כך או אחרת את הגורמים הללו […]

מקורו של ספר זה ב'תחושת בטן', ולפיה אם אנו מבקשים להסביר הפגזות ממטוסים ואוטובוסים מתפוצצים, הדיונים הפוליטיים, הכלכליים, האידאולוגיים, ההיסטוריים-הדתיים אינם מספקים. יש כאן עוד 'משהו' שלא קיבל עדיין את ביטויו במחקר. אותו 'משהו' אכנה 'תשוקה'. תשוקתו של כל צד אל המקום הזה. תשוקות אשר ההתנגשות ביניהן היא שהובילה ועדיין מובילה אותנו אל האבדון. להופעותיה ההיסטוריות של התשוקה לארץ ישראל אני מבקש לייחד ספר זה"

את ראשיתה של התשוקה מאתר נוימן בתקופת החלוצים. העליות הראשונות לארץ היו "עליות מעצבות" – למרות היותן מיעוט זניח – משום שהן עיצבו את החוויה הקיומית ששמה "להיות בארץ ישראל". הסוציאליזם של ראשית היישוב – כך נוימן – הושפע בסופו של דבר השפעה מכרעת דווקא מחוויה קיומית זו (עמ' 19):

"הם שקבעו את המסגרות השונות שלתוכן נוצק ה'קוד' לכל מה שאנו מזהים כיום כ'ציונות': אדמה עברית, עבודה עברית, שמירה עברית, שפה עברית ועוד. החלוצים היו למעשה הראשונים שעיצבו את החוויה הציונית הארץ ישראלית בכל הקשור למרחב, לגוף ולשפה העבריים. במידה רבה מהווה העולם החלוצי את הרגע המכונן של הציונות הארץ ישראלית […]

כשאנו, היהודים/הישראלים, מביטים בארץ ישראל אנו מתבוננים בה במידה רבה בעיני החלוצים. כשאנו חשים אותה בגופנו וברוחנו אנו חשים אותה במידה רבה דרך תחושותיהם. אנו מחוברים אל האדמה ומתקשים לוותר עליה בגלל החיבור שלהם לאדמה. הזמן הארץ ישראלי שעל פיו אנו חיים הוא במידה רבה הזמן המיתי שאותו הגדירו במעשיהם. כשאנו מדברים עברית אנו מדברים את שפתם. כשאנו אוהבים את ארץ ישראל אנו אוהבים אותה במידה רבה דרך אהבתם. וגם כשאנו מוכנים למות בשבילה אנו מתים במידה רבה את 'המוות היפה' שהם מתו או למצער היו מוכנים למות למענה. תשוקת החלוצים לארץ ישראל היא השכבה ה'ארכיאולוגית' של תשוקתנו אליה"

אותה "תשוקה" חומקת שוב ושוב מהמחקר, שרואה בציונות תופעה חברתית-כלכליות או אידאולוגית-דתית. על פי התיאור החברתי-כלכלי, הטקסטים מלאי הלהט של החלוצים היו רק כיסוי לאינטרסים ולמאבקים שעמדו בבסיסם. על פי התיאור האידאולוגי-דתי, אותם טקסטים באו לענות על צרכים רעיוניים ופסיכולוגיים קודמים, כגון הרצון להחליף את דמות היהודי הגלותי. נוימן מציע להתעכב על התשוקה עצמה, ולהבין אותה כדבר-מה העומד לעצמו. תוך שלילת האופציה הפסיכואנליטית לניתוח הציונות, הוא קובע (עמ' 82):

"התשוקה יודעת רק דבר אחד – להשתוקק, לייצר. וכך אני מבקש להבין את תשוקת החלוצים לארץ ישראל. כך, לדעתי, ראוי לתאר אותה, כתשוקה משתוקקת הנעדרת כל סיבה או תכלית, כתשוקה משתוקקת שאינה 'צורך' ביולוגי או 'רצון' חברתי"

סתמיות זו של התשוקה היא מקור חוזקה של הטענה המובעת בספר – החוליה החסרה בהבנת הסכסוך היהודי-ערבי – אך גם הנעלם הגדול שלא בא על פתרונו. נוימן מפטיר אמנם בחצי משפט כי אל הגדרת החלוציות "יפעפעו ברבות הימים מושגים דתיים רבים בגלגוליהם החילוניים" אך לא מתעכב כלל על שאלות היסוד של אותה "תיאולוגיה פוליטית" שלו: כיצד נוצרה אותה תשוקה, באיזו מידה היא נשמרת כיום, והאם ניתן יהיה להסתדר בלעדיה?

אפשר לתלות נעלם זה בצניעותו של האיש, שהעדיף לשהות במרחב במקום לקפוץ למסקנות.

לראיון בעקבות הספר

פרק מתוך הספר "שבטים", שיצא לאור השנה.

בערב ההשקה שנערך לספר ב"בית הרב קוק" שבירושלים התייחס הרב חיים וידל לפרק זה, תוך הוספת מסה ארוכה משלו.