שיר-תפילה שכתב ר' הלל צייטלין ביידיש, והודפס בגטו ורשה.
כבר בשנת תרצ"ז (1937) כתב ר' הלל לידידו הרב שפטמן כי הוא רואה כיצד כל חלומותיו ותקוותיו הולכים לתהום, והוסיף הערה – "אחרי עם ישראל כולו היה צריך לומר קדיש; אבל קדיש כזה שיזעזע את כל העולמות עם כסא הכבוד. אך מי יכול לומר קדיש שכזה?"
השיר המקורי הגיע לארכיון יד ושם. הוא תורגם לאנגלית בשנת תשל"ה (1975) על ידי נורמן פרימר, ולעברית בידי שרגא בר סלע (שני בתים, בספרו 'בין סער לדממה'), ועשהאל אבלמן (במאמרו המשותף עם פרופ' יונתן מאיר 'געגועים לאין-סוף: תפילות הלל צייטלין').
זהו תרגום נוסף שערכתי אי-אז. מפאת התנאים השוררים נבצר ממני להגיה אותו כעת מול המקור, ועוד חזון למועד.
—
שמע ישראל! זעק יהודי!
זעק לאלוהיך, זעק לעולם
לאלוהים – שהוא קרוב ושלך
לעולם – שהוא רחוק וזר
אלוהים!
נרפה אני ומלא עוון
ואיני ראוי לשאת תפילה
עבור עמך ישראל, הקדוש
אולם לא אוכל לשאת עוד את כאבם –
האינך רואה
כיצד נושאי תורתך
מודיעי שמך –
מעונים מעבר לכל כח-סבל אנושי?
האינך רואה
כיצד תהום ההשמדה
פוערת פיה בפנינו –
השמדת כל הדברים, כל הנבואות וכל התקוות?
אין ביכולתנו להמתין יותר!
אם לא עכשיו – אימתי?
אם לא עכשיו,
היום, לאלתר, מיד –
כשעולמות מתפתלים בחבליהם,
ועמך מתנודד על סף יאוש,
אימתי?
האין די בקהילות שלמות שנשמדו
שנגדעו עד שורשיהן?
הטרם הגיעה עדיך זעקת ילד –
מייבב כגוזל פצוע, מושלך מקן חמים
נרדף בידי כלבי פרא?
זעק יהודי! זעק ישראל!
עורו האבות הקדושים אשר בחברון –
קרעו את השמים, הכו בשערי הרחמים,
הטילו עצמכם לפני הכסא הכבוד!
ממעמקים, מתהומות,
מעמקי-תהומות, משאול-תחתיות,
התרומם קולו של העם הקדוש, הנשחט!
רחמים! רחמים!
זעק יהודי! שמע עולם!
עולם!
דמו של גוזל קטן
שהושלך חיים אל תוך להבות –
לא ינוח!
חטאם של אלו שראו והחרישו –
לא יסולח!
בגדת בעם היהודי
לרוצחיו הסגרתו בשלווה –
תבער חטאתך
במעי בוגדנות העמים!
'מחמס אחיך יעקב תכסך בושה' –
בושה נצחית!
שמע זאת, עולם!