ר' לייבל'ה וייספיש (תרפ"ב-תשנ"ח; 1921-1997) היה ללא ספק אחת הדמויות המיוחדות והתימהוניות ביותר שעיטרו את רחובות ירושלים בדורות האחרונים. סופר סת"ם, ממנהיגי נטורי קרתא, שנהג להסתובב עם תיק ובו כתבי ניטשה. "אי אפשר להבין את היהדות", נהג לומר, "בלי לקרוא ניטשה". כך גם נחתמה דמותו בזיכרון – כאחד מתוך "ניטשיאנים יהודים" של המאה העשרים; דוד אוחנה הקדיש את ספרו "זרתוסטרא בירושלים" לישראל אלדד ולייבל'ה וייספיש. "אני חב חוב של כבוד לאריה לייב וויספיש", הוא מציין בפתיחת הספר, "בעקבותיו, התחלתי לחקור את הדמויות היהודיות, העבריות והישראליות הניטשיאניות" (עמ' 10).

מכתבו של וייספיש המציע לערוך "כינוס בין לאומי לתורתו של ניטשה שיתקיים בזעיר אנפין ע"י מכון ברגמן ירושלים" הודפס בספרו של יעקב גולומב "ניטשה בתרבות העברית" (עמ' 313-315). "כל אחד וניטשה שלו", הוא קובע, "וסיבת הדבר, הקושי בהבנתו, בעומקו, בהיקפו". ברם בסופו של דבר על היהודים להכיר טובה לניטשה על ביאוריו העמוקים את היהדות, המקפלים גם מענה לבעיית האתיקה המודרנית:

מוטל עלינו החובה להוציא אמיתו של ניטשה לעולם, עבורנו, ועבור הדורות הבאים של היהדות… ובחלל הריק של פשיטת רגל תרבות האנושית האירופית, שכל האיזמים נמחצים אל הקיר, ודתות ולאומים מאירופה ומאסיה יחד יורדים מעל האופק, מנסרת השאלה בחלל העולם – מהו קנה המידה החברתי המחייב יחסי זולת?

ברם עם כל הפופולריות שלה זכה, זיקתו של וייספיש לניטשה לא הובררה דיה מבחינה פילוסופית-עיונית; היא נתפסה לרוב כקוריוז. הוא ראה בעצמו אחד המומחים העולמיים למשנתו, התכתב עם שועי עולם על כך, ולא אחת תואר כמי שאחזו 'טרנס' של ציטוטי ניטשה, רובם ככולם סביב הערצתו של ניטשה ליהודים. ניטשה שלו היה פילושמי דגול. הוא אף ניסה להקים ישיבה על שם ניטשה ולהעלות את עצמותיו ארצה. באחד הראיונות התבטא: "קחו ממשה רבינו את הניסים ואת עשרת המכות, כל שיישאר הוא חוקים וחוקים. אבל בלתי אפשרי לנצח את שפינוזה, קאנט, היגל, מרקס וכל הרפורמים של ארצות הברית או וול סטריט, ללא ניטשה".

מה שפחות ידוע הוא שלפני פריצתו לתודעה הציבורית עם ניטשה הייתה לוויספיש תקופה אינטנסיבית של פרנץ רוזנצווייג. כבר בשנת תשי"ד (1954) התפרסמה ידיעה קצרה בעיתון בדבר הגעתו של וייספיש לבית ספר בחיפה, בדרישה לפגוש את ברוך קורצווייל. עם הלה רצה "להחליף דעות על ספריו של פרנץ רוזנצווייג". בראיון משנת תשט"ז (1956) הוא קובע כי פרנץ רוזנצוייג הוא "פילוסוף כביר, כוח עצום". לדבריו, יש אשה אחת בפרדס חנה, ד"ר פרוינד, שהוא מעוניין שתתרגם את הספר יחד עם דב סדן. ממספר מקורות עולה זיקתו לחוגו הקרוב של רוזנצווייג בישראל, וכדלהלן.

להמשיך לקרוא ←

פורסם ב"אסיף", ביטאון איגוד ישיבות ההסדר, כרך ג, תשע"ו

המאמר דן בשתי שאלות חשובות שעדיין מונחות לפתחם של העוסקים במשנת הראי"ה קוק: האחת – כיצד יצר הראי"ה את הגותו? השנייה – כיצד רצה הראי"ה שייצאו בעקבותיו? מתוך שאלות אלו צפה ועולה תורת הכרה חדשה שהראי"ה קרא לאמץ.

 

הראי"ה מרבה לדבר על הכרה מסוימת של המציאות – "הכרה ברורה", "הכרה עליונה", "הכרה עמוקה", וכיוצא באלו – בה נדרש האדם לאחוז. דיבורים אלו נותרים עמומים, בבחינת "מטי ולא מטי": לרוב הרב אינו מפרט מהי הכרה זו או כיצד אמורים להתוודע אליה.

ניכר מדברי הרב שההכרה המדוברת היא תלוית-רצון, ומושג ה"רצון" שבו משתמש הרב מורה על אימוץ דרך חשיבה חדשה, בחלקה בת-תקופתו.  ב"רצון" זה לא התכוון הרב רק ליכולת שניתנה לאדם לבחור באופן חופשי בין אפשרויות ("מעוניין", "מעדיף"), להרהר או לשקול בדעתו ("כדאי") – אלא לתנועה, לדחף, לפרץ מממוקד של אנרגיה, המצוי במרכז כוחות נפשו של האדם ("משתוקק", "מתאווה", "תאב"). עובדה זו ניכרת לעין כאשר מתבוננים בשורשים השונים בהם עושה הרב שימוש בהקשר המושג רצון, הלקוחים לרוב מעולם התנועה של המים: "שטף", "פרץ", "אשד", "לחץ", ועוד רבים.  השורש "דחף" כשלעצמו משמש מילה מנחה כמעט בכל סוגיית-מפתח במשנת הרב: התשובה העליונה באה מ"דחיפה פנימית"; השאיפה לקרבת אלוהים היא "דחיפה"; השתלמות העולם והתעלותו הן "דחיפה תמידית"; הכפירה נולדת מ"דחיפה גדולה"; תחושת הוודאות היא "דחיפה חזקה"; ואף שיבת ציון נולדת מ"דחיפה סמויה".

בסופו של המאמר, מספר סעיפים פרטיים ופרקטיים בעבודת האלוהים של הרב, ההולכים, סובבים ושבים אל תורת הרצון וההכרה, הכוללים גם המלצות להתנהלות יומיומית.

שתי עבודות ייחודיות אך אלמוניות-יחסית עוסקות בניתוח משנת הרב קוק על פי הדימויים בהם היא משתמשת. האחד, הרע וצידוקו במשנת הרב קוק, שכתב פרופ' יהודה גלמן בשנת תשמ"ז (1987), ובו הוא מציג שני מודלים של התמודדות עם בעיית הרע, באמצעות שני דימויים מרכזיים: תפיסה דואליסיטית, לפיה קיים רע בעולם (הרס, קלקול, סבל) אך הוא נדרש כדי להוביל לטוב גדול יותר; ותפיסה מוניסטית, לפיה לא קיים כלל רע, אלא לכל אירוע בהיסטוריה יש ערך עצמי, והוא אינו רק שלב בדרך לאירוע אחר:

"שתי התפיסות הללו – התפיסה הדואליסטית לגבי טוב ורע והתפיסה המוניסטית – משמשות בערבוביה בכתבי הראי"ה […] סימן לכך שמדובר בשתי תפיסות שונות הוא זה, שהרב משתמש בשתי קבוצות שונות של ביטויים לגבי כל אחת מהתפיסות. קבוצה אחת של ביטויים הלקוחים מתחומי המוסיקה והשירה, כגון: 'מוסיקה', 'זמרה', 'הרמוניה', 'אקורדים' ו'שירה'. קבוצה שנייה לקוחה מתחום האדריכלות, כגון: 'בניה', 'קומה', 'תיקון', וכנגדם: 'שבירה', 'הרס'"

וכאן גם באה ההבחנה בדבר משמעותו של הדימוי:

"איננו דנים את ערכה של יצירה מוסיקלית או שירה על שם סופה. אין זה מצב הסיום המעניק רטרואקטיבית את הערך האסתטי ליצירות אלו: ערכה של יצירה מוסיקלית טמון בה עצמה תוך כדי ביצועה. אין זה נכון לומר שתכלית השירה היא בסופה, אלא התכלית היא השירה כולה עצמה.

מה שאין כן באדריכלות. שם התכלית היא בשלב הסיום – בנין או גשר העומד לשימוש – ולא בביצוע עצמו. ביצוע הבניה מקבל את ערכו על שם סופו דווקא. שלבי הבניה הם אמצעיים לשלב סיום המצדיקם למפרע. לכן, בתחום הזה קיים מושג ההרס והשבירה, הנוגדים את התכלית ומבטלים את ערך שלבי ההכנה. מושגים מקבילים אינם קיימים בתחום המוסיקה והשירה"

עבודה נוספת שנכתבה על פי מתודה זו היא של יונינה דיסון, ארבעה מוטיבים ב'אורות הקודש' כבסיס לעריכה חדשה, בשנת תש"ן (1990), שמציגה פרויקט שאפתני יותר, לפיו ניתן לחלק את הפסקאות השונות ב'אורות הקודש' בהתאם לדימוי משותף. לדבריה, לרב היו דימויים – כמראה נבואה – בזמן כתיבת הפסקאות, וכל פיסקה ופיסקה מרוכזת סביב דימוי אחד:

"קיימת צורה יסודית החוזרת ועולה בפסקאות רבות באורות הקודש. לצורה יסודית זו, נוכל לקרוא 'צורה מושלמת' של פסקה. צורה זו בנויה מפתיחה, תוכן פנימי וסיום. הפתיחה של פסקה כזאת, נבנית ממשפט מסוים, או רצף של משפטים פותחים, אשר בהם הביטוי מעט נוקשה […] [אך] מהווה מעין גרעין יסוד, או מצב התחלתי, שממנו מתפתחת הפסקה […] לאחר הפתיחה או בהמשכה, מתחיל הביטוי להיות פיוטי מאוד, והוא ממשיך וזורם כך לאורך הפסקה כולה, עד שהוא מגיע לסיום המתבטא בפסוק או בסדרה של פסוקים […]

התוך הפנימי, הפיוטי, מהווה את עיקרה של הפיסקה, ואת ה'בשר' או ה'לשד הפנימי' שלה. מבנהו הפנימי של ה'תוך' התיאורי הזה, מושתת סביב דימוי מסוים […]"

בהתאם לכך, היא מבחינה בין ארבעה דימויים שונים: שבירה ותיקון (התהפכות); עלייה מתמדת ממצב נמוך למצב גבוה (קו עולה); אור הגנוז או העלם וגילוי (מעגל ומרכז); שני הפכים המתקיימים זה בצד זה (כפות מאזניים).

להמשיך לקרוא ←

מאמרו של פרופ' שלום רוזנברג, "הראי"ה והתנין העיוור: 'אורות הקודש' ומשנתו של שופנהאואר" הוא אחד הדיונים הראשונים והשיטתיים בנוכחות שיש למשנתו של שופנהאואר בכלל ולמושג הרצון שלו בפרט במשנתו של הראי"ה. פרופ' רוזנברג נוגע כאן בסוגיות יסוד דוגמת פנאנתאיזם, תורת הכרה, מובניו השונים של הצמצום, היחס בין הרצון והתבונה, פסימיזם, ועוד – נגיעות נקודתיות ומתומצתות, שיש עוד להרחיב על כל אחת ואחת מהן.

החידוש במאמר – כפי שפרופ' רוזנברג עצמו מציין במבוא – הוא במתודה: קריאת כתבי הראי"ה על רקע המגמות הפילוסופיות שהתחדשו בדורו.

לקריאה ולהורדה של הקובץ