מאמר זה פורסם במספר המשכים בשבועון הציוני "בדרך", בסיוון-תמוז תרצ"ה (1935), לקראת הקונגרס הציוני הי"ט. אריכות דבריו של ר' הלל צייטלין מציגה בפני הקורא כמה מעמדותיו הפוליטיות היסודיות: משמעות היותו לאומי-בלתי-מפלגתי, אי הנכונות של חלק מהפעילים הציונים להתבונן בתנועתם נכחה, שורשיה השונים של התנועה הציונית, הציונות המשיחית (עמדתו בעניין זה מפתיעה, שכן היא כורכת את הציונות עם התקדמות התרבות הכללית, ואת מבשרי המשיחיות כגון הרב קאלישר והרב גוטמכר מגריידיץ עם א. ד. גורדון ו"אחד העם"), תביעותיו מה"מזרחי" ועוד.
לחובבי הזיקות שבין ר' הלל והראי"ה קוק מסתתרת כאן פנינה: דיון בשאלה עד כמה יש לייחס את הראי"ה קוק ל"מזרחי" – דיון ששב ועלה בשנים האחרונות בבמות שונות. כך הוא כותב:
"…מסופק אני מאוד אם יש להגדירו בתור "מזרחי", ואם ה"מזרחי" הולך תמיד בדרכיו. להלכה בוודאי ש"המזרחי" מתיימר בכבודו של הרב קוק וחושבו לרבו ומורו, אבל בחיי יום יום הלא יש סוף כל סוף לכל עסקן פוליטי ב"מזרחי" השפעה יותר גדולה על כל מהלך העניינים אשר ב"מזרחי" מאשר להרב קוק.
ואף גם זאת: הרב קוק הוא סוף כל סוף כלל-ישראלי והוא קרוב אל ה"אגודה", ועוד יותר אל יראים וחרדים סתם ממה שהוא קרוב ל"מזרחי". לדידי – לא הוה מומא. אדרבא, מעלה גדולה הוא. לדידי, לרב שאיננו חפץ ואינו יכול לצמצם עצמו בד' אמות של מפלגה ותהי מה שתהיה. אבל לבעלי-מפלגה – הגיון אחר לגמרי. אין להם קירוב-דעת גמור ומוחלט לאיש בלתי-מפלגתי, ולו יהיה גדול שבגדולים. אין הם מאמינים בו באמונת אומן. אין בטחונם בו חזק למדי. היום הוא נואם וכותב כפי חפצו של ה"מזרחי". אבל מי יודע מה שינאם ויכתוב מחר, כשיראה שה"מזרחי" סר לפי דעתו, באיזה עניין מדרך התורה או מן הציונות הטהורה?…"
על היווצרות הדימוי המפלגתי של הראי"ה קוק כתב חברי הרב איתם הנקין הי"ד, במאמר שהופיע לאחרונה ב"אסיף", ודבריו של ר' הלל עולים עם דבריו בקנה אחד.
—
א.
הירחים שלפני כל קונגרס ציוני הם כערבי ימים טובים להכנה ולחגיגה, וכערב ראש השנה וערב יום הכיפורים – לחשבון הנפש. אינני אוהב ביותר את ההשוואות בין הקודש והחול, והביטוי "נעילה", למשל, לסגירת הקונגרס איננו נעים ביותר לאוזני. אבל יש אשר השוואה כזו מבלטת ביותר מצב-נפש מיוחד, ואנו כמו מוכרחים להשתמש בה בבואנו לתת ציור נכון ושלם למצב-הנפש ההוא. כי על כן הרשיתי לעצמי את ההשוואה בין ערב ראש השנה וערב יום הכיפורים ובין ערב הקונגרס, אעפ"י שה"ערבים" הראשונים קודש הם וה"ערב" האחרון חול. ואם תמצי לומר, שגם ה"ערב" האחרון קודש הוא לרואים בקונגרסים הציוניים חזון כל היקר והקדוש לעם – הנה בכל זאת יש הבדל גדול ביניהם. כי אם ערב הקונגרס בבחינת קודש לציוניים נלהבים הנה ה"ערבים" הראשונים, ערב ראש השנה וערב יום הכיפורים – בבחינת קודש קודשים לכולנו.
כל ציוני וציוני מאיזו מפלגה וסיעה שתהיה מתעורר בהכרח לפני כל קונגרס ציוני לחשוב את כל הנעשה עד עתה בעולם הציוני, מה היא הישועה אשר הביאה הציונות לעם עד עתה, מה הוא המעשה הצפוי לציונים בעתיד הקרוב והרחוק, מה הוא מצב התנועה עתה: העלתה הציונות בכללה אם ירדה, ואם ירדה – מה הן הסיבות אשר גרמו לירידה זו?
רבות מחשבות בלב כל ציוני לפני כל קונגרס ציוני, ורבות מחשבות אז גם בלב כל יהודי לאומי, אף שאינו נחשב כלל על המפלגה הציונית. כל זמן שאין עוד קונגרס כלל יהודי, הנה הקונגרס הציוני משמש לחלק גדול בישראל במובנים ידועים קונגרס כללי יהודי. ולפיכך גם מי שאיננו ציוני מפלגתי, אם הוא יהודי לאומי – חושב את חשבונו של ישראל, וביחד עם זה גם את חשבון עולמו הוא לפני כל קונגרס וקונגרס.
ואם נעמיק יותר בדבר נראה, שהיהודי הלאומי הבלתי מפלגתי מרבה בחקירה ודרישה וממילא גם בחשבון הנפש לפני כל קונגרס ציוני, מן הציוני הרשמי, לפי שזה האחרון יש לו כבר מן המוכן תשובות לכל שאלה ושאלה – תשובות שלימדוהו ראשי המפלגה או הסיעה שהוא נמנה עליה. אין הוא מוכרח כל כך לחשוב מחשבות חדשות, לחטט, לנקר, לבקר, לספור ולמנות ולירא ולפחד תמיד שמא טעה, מאחר שכבר חשבו אחרים בשבילו ועליו למלא רק את אשר נגזר עליו ממרומים.
שונה ממנו היהודי הלאומי שאיננו ציוני רשמי, היהודי שעליו לבקש ולמצוא בעצמו תשובות על כל השאלות המענות אותו ואינן נותנות דומי לו. עליו להתחיל תמיד מחדש ולסלול מסילות מחדש.
גלויה מעוטרת ועליה הרב צייטלין ומקצת תולדותיו (שנת הלידה שגויה), כנראה סביבות תרס"ח (1908). "מכל מה שכותב נושב רגש חם ואהבת האמת".
כותב הטורים האלה הוא יהודי לאומי שאינו נמנה על שום מפלגה וסיעה ציונית. וביחד עם זה מעסיקות אותו כל השאלות המתעוררות בכל קונגרס ציוני, והוא מוכרח בבואו לחשוב חשבון העם וחשבון נפשו הוא לפני הקונגרס הציוני הבא, לבקש ולמצוא את דרכו הוא, את פתרונו שלו המיוחד לו, ולהתוות ביחד עם זה לפני רבים הקרובים אליו ברוח את דרכי הפתרון ההוא.
ובבקשי את דרכי אני ובבואי הפעם בשורת מאמרים על רבות מן השאלות העומדות על הפרק לפני הקונגרס הציוני הבא, אני מקווה להועיל לא רק ליהודים לאומיים בלתי מפלגתיים כמוני, כי אם גם לציונים רשמיים אשר אוזנם ערה להקשיב ולשמוע גם את אשר יהגה איש שאיננו שייך למפלגתם, ומוכשרים הם, במידה מרובה או מועטה, לביקורת עצמם ולביקורת מעשי העומדים בראשם. מוציא אני מכלל זה את אלה הציונים החושבים: הכל טוב ויפה. הכל – כהוגן. הכל – פורח. עולים אנו ועולים בלי הפסק. צומחים אנו ומשגשגים. התנועה מתגברת מיום ליום. הציונות כבשה את כל הלבבות ואת כל העמדות הציבוריות בישראל. עם ישראל חי ומתקיים על ידינו אנו. אומנם יש לנו שונאים רבים, בין מבפנים, בין מבחוץ, אבל למי אין כמו אלה? בכוחנו ובעוצם ידינו נכוף את כל העם היהודי לעשות רצוננו, ומכל שכן שיכול נוכל לכל המפריעים והמבקרים והטוענים – מבפנים.
עם כל אלה "השאננים והבוטחים" אין לי שום עסק. מי שעוצם את עיניו בחוזקה לבלי לראות את המציאות כמו שהיא, מי שרואה הכל לא בעיניו הוא כי אם כפי שמצווים לו לראות, מי שאיננו מוכשר להביט אל תוכם של הדברים והוא רואה רק מספרים וכיבושים מדומים בכל אשר יפנה, ומי שהוא ביחד עם זה גם שמאלי וטוב לו ניצחון אחד של מפלגה ציונית-סוציאלית זו או אחרת מכל תחיית הלאום – איך יוכל לחדור לרוחו של איש כמוני הרואה לפניו מיליוני יהודים הולכים וכלים, הולכים ונמוגים, והיהדות כולה הולכת ומתנוונת מתוקף המגפה האנטישמית מבחוץ וההריסה שאינה פוסקת – מבפנים?
אם מראים לציוני כזה על מיליוני היהודים העומדים על פי התהום, ישיבך: מן הגלות התייאשנו זה כבר. לא לחינם הננו משוללי הגלות. ואם רע המצב מאד, ואם מצב רע זה ימשך וימשך, ואם גם ירע לנו שבעתיים – מה בכך? מה שנהרס שם, בגולה, נבנה אנחנו בארץ.
