בערב חג הסוכות של שנת תרצ"ו, י"ד בתשרי, פרסם ר' הלל צייטלין בשבועון הציוני "בדרך" את המאמר "סוכת שלום ומלחמת העמים". זהו אחד ממאמריו מאמצע שנות השלושים, שנכתבו על רקע עלייתם של המשטרים הטוטליטריים באירופה והחרפת האיום שהטילו על חיי האדם והעמים.

מתוך מציאות של מלחמה, אלימות ופחד מבקש צייטלין לשוב אל הסוכה כסמל של שלום, ואל התקווה לעתיד שבו תוחלף מלחמת העמים בסדר אנושי אחר, המונהג מתוך השאיפה לדעת אלוהים.

גם אנחנו שרויים כיום, לרצוננו-בעל-כרחנו, במלחמה ממושכת. טוב לשוב בימי החג אל השאיפה הזו ואל הציפייה לעתיד לבוא. המאמר מתפרסם כאן באדיבות ר' אליחן אמיתי, מתוך ספר המאמרים "בדרך" שבעריכתו.

—

הסוכה היא אצלנו לא רק זכר לימים אשר בהם ישבנו בסוכות במדבר ("כי בסוכות הושבתי", ויקרא כג, מג) ולא רק זכר לימים הטובים שבהם אספנו את תבואת זרענו בארץ אבותינו ("חג האסיף"), כי אם גם סוכת שלום, סמל העתיד הרחוק והמזהיר, סמל לאותו העתיד הנשקף לנו, בני ישראל, כשלום עולמי נצחי, שלום אשר לא תבוא אחריו כל חרב ולא יהיה עוד כל מקום לכל קטטה, לכל גזירה רעה ולכל פורענויות.

"וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו, ונער קטן נוהג בם. ופרה ודוב תרעינה יחדו, ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן. ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה" (ישעיהו יא, ו-ח). והנבואה מבארת לנו את המניע הפנימי של השלום הנצחי ההוא, לבל נחשבהו סתם כנס ופלא – "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (שם, ט).

להמשיך לקרוא ←

בראשית שנת תרע"ה (סתיו 1914), כחודשיים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כתב ר' הלל צייטלין לאנשי עירו – ורשה – טור נרגש בשם "הרהורי תשובה אחדים" ("אייניגע תשובה געדאנקן"). ר' הלל – הוגה, סופר ופובליציסט, בשנות הארבעים לחייו, ששמו נודע ברחבי פולין; הרקע לטור – הפליטים היהודים הרבים שהחלו להציף את רחובות ורשה, כאשר החורף עומד בפתח.

את מוראותיה של תופעת הפליטים תחוש ורשה מיד עם פרוץ המלחמה. במהלך החודשים הראשונים יצטרפו ל330,000 היהודים המתגוררים בה עוד כ80,000 פליטים (עד לכיבוש הגרמני, כעבור שנה, מספרם יגיע לכ120,000) – יהודים מערי השדה, שהוגלו על ידי הצבא הרוסי הנסוג בחשד בגידה. "אלפי יהודים חסרי בית מושלכים בחוץ, בשעה שהקור הופך חזק יותר ויותר, ללא מקום בו יוכלו לחמם את עצמותיהם הקפואות", הוא יכתוב בתחילת חודש נובמבר בטורו הקבוע ב"דער מאמענט", ויחתום – "עשו כל שתוכלו". בנוסף, עקב הפסקת הסחר עם רוסיה, קריסת התעשייה ועזיבתם של רבים מעשירי העיר – יגבר מאוד שיעור המובטלים באוכלוסייה המקומית.

מצב חדש זה העסיק את ר' הלל משך כל תקופת המלחמה. ביומנו הוא תאר בהרחבה את העינויים והסבל שהיו מנת חלקם של אותם מגורשים:

"אכזריותם של הרוסים ונקמתם ביהודים גדלו אז לאין-שיעור […] גירושים כמעט מכל ערי פולין. גולים, נודדים, רעבים, קופאים בקור. המון נודד לערים הגדולות, ילדים וחלשים מתים בדרך. הבאים – לנים ברחוב. עלילות בלי מספר. יהודים נטבחים ככבשים […] פוגרום אחד גדול ונורא תוקף את כל ארץ פולין"

את המלחמה תאר ר' הלל מאז ומעולם כזוועה, אך את מלחמת העולם הוא ראה כ"גזרת כליה על האנושות". הוא לא היה שותף לתחושת הרוממות שאחזה במספר אנשי-רוח, ביניהם יהודים, שראו במלחמה זו הזדמנות לתחייתה של אירופה והאנושות כולה. ביומנו תאר את כל אותו "מחזה נורא […] המהפך את האנושות כולה לגלי-פגרים ולגלי-קברים", ואף תהה בקול רם –"האמנם יצא כל העולם מדעתו?…".

 

* * *

האוטוביוגרפיה הקצרה שכתב ר' הלל בערוב ימיו ("קיצור תולדותיי") גרמה למספר רשמים מוטעים. בין היתר, היו שהסיקו ממנה כי במהלך שנות המלחמה הראשונות הסתגר ר' הלל בד' אמותיו ועסק אך ורק בתפילה ובלימוד קבלה – בהסתמך על דבריו-שלו: "בשנות תרע"ד ותרע"ה שרוי הייתי כמעט באותו המצב של אכסטזה שנמצאתי בו בראשית הכרתי את החב"ד. הגעתי אז כמעט למדרגת 'חוזה חזיונות' […]". ברם רפרוף בעיתונות היומית בוורשה מעלה תמונה כמעט הפוכה. ר' הלל הפך פעיל בשדה החברתי, שהשתתף והביע עמדה בכל נושא שעלה על הפרק. מאמריו המשיכו להופיע בקביעות לאורך כל שנות המלחמה, ואף בקצב מוגבר – כשלוש מאות (!) טורים ומאמרי דעה בתקופה בת כארבע שנים.

כשנה לאחר פרוץ המלחמה, בקיץ של שנת תרע"ה (1915) נפלו לידי הגרמנים חלקים נרחבים של פולין, ובראשם ורשה. הכיבוש הגרמני חולל תפנית במרקם החיים של יהדות פולין, שהייתה נתונה עד אז לאבסולוטיזם הפוליטי של הצאר הרוסי. שחרורה של פולין איפשר לראשונה עריכת בחירות לוועד הקהילה, כמו גם למועצת העיר והמדינה. הוענקו גם רשיונות פעולה לארגונים חברתיים, איגודים מקצועיים ואגודות תרבות.

ר' הלל שקע ראשו ורובו בצרכי ציבור. הייתה זו מערכה רחבת-היקף על זהותה של יהדות פולין, שהתנהלה לצד המערכה על תנאי החיים הפיזיים. הוא נטל חלק בייסוד הסתדרות המורים היהודים בוורשה; בהקמת "אגודת הסופרים והעיתונאים"; בכתיבת תכניות לימוד לבתי ספר ואף בהוראה בסמינרים. הוא מצא די זמן גם לערוך את "המילון האנציקלופדי היהודי הראשון", שכרך ראשון שלו יצא לאור בוורשא בשנת תרע"ז (1917).

מוסדות השלטון (אליהם נבחרו גם נציגים יהודיים) דנו בדבר הסדרת מוסדות החינוך היהודיים ותקצובם, והחלו צצות שאלות רבות בדבר המבנה הרצוי של המוסדות, שפת ההוראה, הפתיחות לתרבות הכללית, שאלת הלאום (גרמניזציה, פולניזציה או חיזוק התרבות היהודית) וכן הלאה. ר' הלל כתב על כך מספר סדרות מאמרים מקיפות, בזו אחר זו. רוב הילדים היהודיים בוורשה לא ביקרו בבית ספר בצורה מסודרת, ודאי לא בבית ספר תיכון. הוא קרא להקמת רשת חינוך יהודית-לאומית משותפת לכלל המפלגות, שלא תיפול לדרישות הקיצוניות של החרדים מכאן והמתבוללים מכאן. תכנית הלימודים שכתב כללה לימודים מסורתיים לצד לימודים כלליים, והקניית השפה העברית לצד שימוש ביידיש כשפת היום-יום.

גולת הכותרת בפעילות חברתית זו היא חלקו החשוב של ר' הלל בייסוד ובהובלת התנועה הפולקיסטית, ה"יידישע פאלקס-פארטיי", בשנת תרע"ו (1916). יושב ראש התנועה היה נח פרילוצקי – מייסדו של ה"מאמענט" וידידו של ר' הלל, ורוב-ככל מנהיגיה היו אינטלקטואלים יידישיסטים שדגלו באוטונימיה לאומית-תרבותית של היהודים בפולין. התנועה נאבקה בתקיפות על זכויותם הלאומיות והאזרחיות של היהודים ברחבי פולין, כאשר ה"מאמענט" משמש לה ביטאון חצי-רשמי, ואף הפכה מאוחר יותר למפלגה שיוצגה ברשויות המקומיות ובבית המחוקקים הפולני.

להמשיך לקרוא ←

בחורף של שנת תרס"ג (1903) רעשה העיתונות היהודית ברחבי העולם. במוקד הדיווחים עמדה הקהילה היהודית במרוקו והסכנה שריחפה מעל ראשה, בפרשה היסטורית שירדה משום-מה לתהום הנשייה.

בראשית אותה שנה דווח על מורד מקומי שמתסיס את שבטים שלמים, בּוּ-חְמַרה שמו, כנגד הסולטן, מולאי עבד-אל-עזיז. העילות הרשמיות היו נטיותיו המופרזות של הסולטן לאופנה ולטכנולוגיה האירופאיות, אופיו האכזרי, ואחיזתן המתרחבת של ספרד וצרפת באוצרות הטבע של המדינה תוך ניצול המקומיים. המרד נשא אופי דתי, "מלחמת קודש". הסולטן שילח כנגד בוּ-חְמַרה את צבאו, אך זה ניגף פעם אחר פעם למרות נשקו המתקדם. בּוּ-חְמַרה לא היסס להשתמש בהרג ועינויים כדי להטיל את חיתתו על ערים וכפרים בכדי שאלו יתמכו בו, ויהודים רבים נפלו קרבן להתעללויותיו.

מצבם של היהודים במרוקו גם קודם לכן לא היה מזהיר. עיתון "הצופה" הוורשאי דווח על למעלה ממאה אלף יהודים הנמצאים במרוקו במצב של רדיפה מתמדת:

"בכל שנה ושנה תבואנה אלינו שמועות מבהילות ומחרידות על אודות המצב האיום של היהודים במרוקו. ובפרט של אלה היושבים בפנים הארץ […] בערים הם כלואים, בתוך חומת הגיטו הצר; הם נושאים אותות של קלון על בגדיהם השחורים והמיוחדים; אסור להם לרכב על סוס, לשים נעלים על רגליהם מחוץ לשער הגיטו […] בתי כלא מיוחדים מוכנים להם, מיני בורות אפלים מתחת לארץ, אשר שם יֵענום בלי רחם"

אולם בשנת תרס"ג החלו להגיע ממרוקו דיווחים בלתי פוסקים על רציחות. ב"הצפירה" נכתב מאמר ארוך בו הלין הכותב על כך שבימי הביניים טרחו לפחות לרשום את שמות כל המומתים בפרעות, ואילו כעת שומעים רק מספרים – "שמונה נרצחו במרוקו", "עשרה נרצחו במרוקו", "שניים נרצחו במרוקו".

באותו חורף הגיע המרד לשיאו, ובּוּ-חְמַרה צר על העיר פֵס, שם שהה הסולטן. חיילים מספרד, צרפת ובריטניה הועמדו בכוננות בנמלי מרוקו. הקהילה בפולין חרדה לגורלם של עשרים אלף יהודי פֵס. "כל המוחות מבולבלים, כל העיניים נטויות כמעט רק למרוקו". הגיעו שמועות סותרות. היו שטענו שהעיר כבר נכבשה ו"יהודים לאלפים התחברו למורדים", בעקבות איום מיידי במוות, היו שטענו שהסולטן חשד ביהודים בשיתוף פעולה, ופנה כנגדם. ב"השקפה" דווח על אלפי יהודים שבורחים לברזיל. י"ל פרץ כתב רשימה-קינה ספרותית בשם "מי ישחוט", אליה התייחס גם הרב צייטלין:

"ישראל ואורייתא חד. לפנים היה הקב"ה מחזיר על כל אומה ולשון עם תורתו ולא קיבלוה; והיום מחזיר הקב"ה על פתחי כל האכסניות המדיניות שבעולם עם בנו יחידו, ואין דורש ואין מבקש […]
ובמרוקו מרד. והמורד ידו בעורף המושל הסולטן, ונס הסולטן לפֵס ויסגור את העיר…
ובעיר וגם בכל המדינה ישנם יהודים, יהודי מרוקו, והיהודים הללו מוטלים בספק, בספק ספקא! […]
מי יודע אם יגאלו או ישחטו?
ואם ישחטו, מי יודע על ידי מי?
על ידי הסולטן המוכה, או המורד במלכות המכה, ואולי על ידי שניהם?"

יהודי פֵס ניצלו באותה שנה (אך לא יהודי תָאזה, דֶבְּדוּ ועיירות אחרות). המרד דוכא סופית רק כעבור שש שנים, בשנת תרס"ט (1909). בּוּ-חְמַרה הושלך לאריות, לוחמיו הוצאו להורג במיתות משונות. פרשה זו הייתה אחד הזרזים הגדולים לאחיזתה של צרפת במרוקו (ואף לעלייה של מספר משפחות חשובות ממרוקו לישראל). בשנים אלו ואף לאחריהן נמשכו הרדיפות לסירוגין, עד לתְריתֵל, סדרת הפרעות שנערכה ביהודי פֵס בתחילת חודש אייר שנת תרע"ב (1912).

להמשיך לקרוא ←

בשנת תרפ"ג (1923) שימש הרב צייטלין למשך תקופה קצרה עורך ביטאון "המזרחי" שיצא לאור בוורשא. לצד עבודת העריכה, פרסם בו הרב צייטלין מספר רשימות קצרות. כאשר החל בעבודה זו, פורסם בעמוד הראשון של הביטאון גילוי דעת אופייני:

"עבודתי ב'המזרחי' היא ספרותית ורק ספרותית. לא נכנסתי בברית ההסתדרות של 'מזרחי' ונשארתי בלתי מפלגתי כבראשונה. אם אביע בשבועון מעת לעת מחשבות ודעות ברוח ה'מזרחי', הרי זה רק משום שהשקפותיי הפרטיות (כגון: ההשקפה על לאומיות ישראל, שאי אפשר לה בלי דת, ועל ארץ ישראל, שהיא לא רק ארץ אבות סתם, אלא גם ארץ קדושה, וכדומה), הן קרובות בבחינה ידועה אל ה'מזרחי', ועד כמה שהן קרובות אביען ב'המזרחי'. הרי זה רק קרוב בדעות, אבל לא התאחדות והתכללות…

ביחוד אני נשאר בלתי-מפלגתי ובלתי תלוי ב'מזרחי' בכל הנוגע לפוליטיקה בגלות ולציונות מדינית. אחריותם של כל הדברים אשר יודפסו בעניינים אלו בשבועון היא על ההסתדרות ולא עלי, העורך הספרותי"

הרשימה "בפתחנו את ספר התנ"ך: שורות אחדות לשבת נחמו" התפרסמה בי"ג באב תרפ"ג (1923), והרב צייטלין הביע בה את יחסו המורכב אל התנועה הציונית, שידע עם השנים מעלות ומורדות. הרב צייטלין לא חדל לכתוב אמנם על הסבל ועל הצורך בהטבת מצבם החומרי והכלכלי של יהודי מזרח אירופה, אך לא פחות מכך ראה את פתרון המצב ככרוך בתחייה רוחנית עמוקה של העם. כשנה לאחר מכן הוא יכתוב לתלמידו משכבר הימים, יצחק שדה: "ואני כאן בתוך הגולה ואתה יושב בירושלים עיר הקודש וסובר כי בחציבת אבנים לבד וכדומה עושים כל מה שצריך לעשות עתה. חציבת אבנים ובנין בתים בארץ ישראל דבר נורא ונפלא הוא, אבל צריך להסיע אבנים גם לבנין אחר לגמרי, לבנין מקדש של מעלה השוכן בתוך הנשמות שצריך לעדן אותו ולטפחו".

בשנת תרצ"ו (1936) יפרסם הרב צייטלין את החוברת "דממה וקול: הגיונות, תוכחות, גלויי-נשמה וכסופי משיח", ובה, במבט לאחור, ביקורת נוקבת על מנהיגי העם – הפוליטיקאים, הרבנים, עסקני המפלגות, הפובליציסטים – שהיו עסוקים במאבקי-כח והבטחות שווא, ולא הצליחו להיטיב במאומה את מצבם של היהודים:

"העמים המנצחים השיבו לעמי את שכרו. נתנו לו פיסת נייר כתוב ביד אחד הדיפלומטים האנגלים, הבטחה לייסוד 'בית לאומי לעם ישראל' […] הציונים צלצלו בכל הפעמונים שבעולם לפרסם את השטר ההוא, שרו שירי תהילה רבים לממשלה הבריטית […] ה'הצהרה' – כפי שקוראים לשטר עם השובר גם יחד – לא הכניסה שמחה בלבי, כי לא זו היא הגאולה אשר אליה אני מתפלל ולה אני מצפה, ואף גם זכר לגאולה ההיא אין בה, כל עוד שתהיה רק הבטחה דיפלומטית תלויה באוויר.

ואולם אחר אשר נגמרה מלחמת העולם, בהיווסד חבר הלאומים אשר אישר וקיים את ההצהרה בסאן-רמו, גבר בי החפץ על ראוּת הבינה הביקורתית, וכאשר קראו אז את ההלל בהרבה בתי כנסיות ובתי מדרשות, שרתי גם אני את שירת 'אתא בוקר' [=הגיע הבוקר, הגאולה] וגם נאמתי נאומים על 'אתחלתא דגאולה'.

אבל לא ארכו ימי שמחתי אלה, כי במהרה ראיתי את טעותי. באו ימי הפרעות הראשונים בארץ ישראל וה'פירוש' הידוע של ה'ספר הלבן'. נראה בעליל התרמית הגדולה של הדיפלומטיה"

הפרעות בארץ ישראל – בהם נהרג בשנת תרפ"א (1921) ידידו יוסף חיים ברנר – התחדשו בשנת תרצ"ו (1936) עם פרוץ "המרד הערבי הגדול". את אזלת היד תלה הרב צייטלין במטריאליזם המודרני שפשה בעם, שהוביל לניוון הרוח. באותה שנה הוא יכתוב באופן אישי וחריף אף יותר אל יעקב יוסף הוז, שישב בארץ ישראל, בנוגע ל"גאולה" ולאופייה:

"הולכים ונעשים דברים נוראים בעולם כולו ובארץ ישראל, ואנחנו, בני ישראל, איננו מוכנים כלל וכלל לזה. כי מורינו המודרניים הורונו תמיד: לך אסוף, לך קבוץ, לך כבוש, ולא שמו לב אף לרגע לכתוב: "אם ה' לא יבנה בית' וגו', ולכתוב הנורא 'המה יבנו ואני' וכו'. כי למה נשלה את עצמנו? כל השירות והזמירות ששרו ל'גאולה' ול'תחיה' בארץ ישראל כל משוררנו החילוניים, ואף גם הגאון והמקובל הרב קוק זצ"ל שר שירה זו ולימד תמיד שזו זו היא הגאולה, וכל הנמצאים בין הבונים בארץ ישראל כולם קדושים וכו' וכו' – הייתה האמת האובייקטיבית אחרת לגמרי […]

ואקצר ואומר: גם אלה גם אלה שגו. היה הייתה פקידה גדולה, ואם היו באים לארץ אלה שצריכים היו לבוא, בוודאי שלא היו נעשים כל אלה המעשים האיומים, שנעשו בשנת תרפ"א ותרפ"ט ועתה בשנת צרו"ת"

ברם ברשימה זו צייטלין אינו מחפש אשמים אלא להתמודד עם הייאוש – באמצעות נבואות הנחמה שבתנ"ך.

 

—

חטאנו בכפליים, ולקינו בכפליים, והנחמה? גם הנחמה באה בכפליים, אבל איֶהָ?

היה היו לנו נחמות גדולות בשנים האחרונות, אף כי הבהלות והייסורים גדלו ורבו עליהן, על הנחמות ההן, אלפי פעמים. יצאה בת קול של הממשלות התקיפות ואמרה: שובו בני ישראל לארצכם!

יצאה בת קול זו ועדיין אנו רחוקים מארצנו ואין אנו יכולים לא "לראות ולהשתחוות" ולא לעשות, לעבוד ולפעול בארצנו כחפצנו.

באשמת מי נעשה הדבר הזה? רבים הם האשמים. רבים לאין קץ הם הסנבלטים של עתה. אשמות הן גם הממשלות התקיפות עצמן, אשר מצד אחד אמרו לנו "שובו לגבולכם", ומהצד השני לא נתנו לנו את הכח ואת היכולת לשוב. אשמים הם שכנינו בארץ ישראל ועוד יותר אשמים הם אותם המגרים אותם בנו ומשסים בנו את האלמנטים היותר רעים שבהם. אשמים גם אנחנו, אשר לא נענינו לקול הקריאה הגדולה הזאת בכל אותה הקדושה ובכל אותו התוקף הדרושים. לא עשינו מה שעשו "שבי הגולה" בימי עזרא ונחמיה. אשמים הם גם העומדים בראשי התנועה, כי היו לישראל רק לפוליטיקאים ולא לעזרא ונחמיה, אף ששמם הם מזכירים תמיד…

אבל לא לבקש אשמות יצאנו הפעם, אף לא לבקש את האשמים, כי אם להגיד את אשר ידוע לכולנו: יאוש נורא מתגנב עתה אל לב רבים אשר רק הצהרתו של בלפור, ובכלל ההצלחות הדיפלומטיות הביאו אותם או השיבו אותם לציון. אנו, אשר תקוותנו קשורה באלפי שנות ההיסטוריה שלנו; אנו הבאים בכח היעודים הקדושים של נביאנו; אנו הבאים בתוקף הבטחתה של התורה "ושב ה' את שבותך" וגו'; אנו היודעים, כי סוף סוף תשובה השכינה ועַמה עִמה לציון – אנו רק מצטערים שעבודתנו בארץ ישראל אינה מתקדמת באותה המידה שצריכה הייתה להתקדם, אבל ליאוש אין כל מקום בלבנו. אם לא חדלנו להאמין ולקוות בעת שישבו בארץ ישראל רק מתי מספר של זקנים ומקבלי חלוקה, על אחת כמה וכמה שלא נחדל מהאמין ולקוות עתה, בהיות לנו בארץ ישראל גם קולוניות [=מושבות] פוריות, גם חלוצים אמיצי כח, גם תעשיה יהודית, גם מסחר יהודי, גם עיריות כ"תל אביב", גם צלה של איזו אוטונומיה יהודית, אף כי מכל אלה עוד רב הדרך אל "הבית הלאומי" המובטח לנו מאת תקיפי עלמא הדין…

להמשיך לקרוא ←