שנות השלושים המוקדמות עמדו בסימן תמורות פוליטיות מרחיקות לכת. השפל הכלכלי הגדול שהחל בארצות הברית ערער את היציבות הכלכלית והפוליטית במדינות אירופה. בפולין המצב הכלכלי היה מעורער גם קודם לכן. בכתיבתו באותן שנים נדרש ר' הלל צייטלין להתרחשויות הפוליטיות, שהפכו תכופות וסוערות. החל מסוף שנות העשרים הוא מפרסם סדרות מאמרים וספרונים ובהם מסות ארוכות העוסקות בניתוח מצבו הפוליטי והרוחני של העולם ושל העם היהודי ובהצעת דרכים לשיפורו, ביניהם: "דבר לעמים: חזון על גוים ועל ממלכות, עקרי תורת בני־נוח ושירות־תפילות על שלום העולם ועל שיבת השכינה למקומה (תרפ"ח); "דברי ישעיהו בן אמוץ: מה שאמר פעם ומה שהיה אומר כיום" (תרפ"ט); "מה שיש לי להגיד עכשיו לעם היהודי" (תר"צ); "מה על ישראל לעשות כעת בתקופת חבלי משיח" (תרצ"ד); ו"דממה וקול: הגיונות, תוכחות, גלויי־נשמה וכִסופי משיח" (תרצ"ו). הוא מדבר באצטלה של 'נביא-שליח' מודרני, המוכיח, מזהיר וקורא לתיקון על ספו של חורבן.

סקירות אלו, שהתפרסמו מפעם לפעם בהמשכים מרובים, כרכו ריאליזם וחזון. בהן החל ר' הלל לטוות את 'תכניות ההצלה' השונות שלו.

סדרת מאמרים זו שלפנינו התפרסמה ביידיש מעל דפי ה"מאמענט", כחלק מסדרה מקיפה יותר שכותרתה "איני יכול לשתוק עוד". בסדרה זו, שפורסמה בחודשים הראשונים של שנת 1931, ערך ר' הלל סקירה מקיפה של הליקויים שהוא מוצא בהתנהלותה של החברה היהודית, התנועה הציונית, המפלגות בחו"ל, ההנהגה הדתית, אנשי הרוח, ועוד ועוד. בפרקים הנוגעים לציונות ולישוב היהודי בארץ הוא מקדיש פרקים ארוכים ל"שבע הטעויות הבסיסיות" שהוא מוצא: הוויתור על שיטותיהם של "חובבי ציון"; האידאולוגיה של 'שלילת הגלות'; יחס של ביטול כלפי האורתודוקסיה; הזלזול המתמשך במעמד הביניים ובעלייה הרביעית; עריכת ניסויים סוציאליסטיים; התעלמות מהשאלה הערבית; וביורוקרטיה והוצאות ממשלתיות ללא ממשלה.

הדברים נוקבים, ויותר משהם נוקבים – באופן מתמיה ומעורר מבוכה – הם גם עכשוויים מאוד. שאלת ההתיישבות המעשית לנוכח הציונות המדינית, הוויכוח על אודות מעמדה של הדת ועל אידאל 'היהודי חדש', העול הגובר על מעמד הביניים, הביורוקרטיה, השיטות הסוציאליסטיות והבעיה הערבית – כל אלה עדיין איתנו. עמדותיו של ר' הלל מוסיפות לעורר מחשבה בכל האגפים העוסקים גם כיום בבניינה של ארץ ישראל.

מדובר בסדרת מאמרים ארוכה שדורשת סבלנות; קו-מתאר נוסף בדיוקנו של ר' הלל כפעיל רוחני-חברתי, שיש לקוות שיראה אור בספרים ובקבצי מאמרים.

את התרגום מיידיש התקין וערך עמי ר' שלום (מתן) שלום. זוהי גרסה ראשונה שדורשת עוד ליטוש וליבון, ומתפרסמת לרגל חג הפסח תשפ"ו.

—

הקדמה קצרה

אל המחשבה הרוויזיוניסטית[1] כבר הסכנתם מזמן. אתם מביטים לה בעיניים, מאזינים לכל מילה היוצאת מפיה, שמחים בה ומשתעשעים עמה. הרי היא עתה 'ילד שעשועים' להסתדרות הציונית; ואף חביבה היא על הלא-ציונים. יוצאים אתם כנגדה ואף מטיפים לה מוסר – אך בלבבכם אתם מודים בצדקתה. 

על כן, התאזרו נא בסבלנות והאזינו לרוויזיה שונה בתכלית של בניינה של ארץ-ישראל בעת הזאת; רוויזיה שאין לה שום עסק עם 'לגיונות יהודיים', עם 'קו חריף יותר כלפי אנגליה', עם 'כיבושים', חרבות ומדנים. עניינה רק בהעמדת בניין ארץ-ישראל על יסודות שונים מאלה שעליהם הושתת עד כה; בהצבעה על הטעויות שהובילו את בניין ארץ-ישראל כולה אל המצב הקשה אשר בו הוא נתון כעת; בחיפוש אחר עצות ואמצעים כיצד לתקן את הטעויות הללו.

במאמריי הקודמים הצבעתי על שלוש טעויות-יסוד בפוליטיקת-הגלות הציונית-הרשמית; עתה אצביע על שבע טעויות-יסוד בבניין ארץ-ישראל הציוני-הרשמי.

מה טיבן של טעויות אלו? אמנה אותן בקיצור ובחריפות:

1. הוויתור על שיטותיהם של חובבי-ציון;
2. 'שלילת הגלות';
3. יחס של ביטול כלפי האורתודוקסיה;
4. הזלזול במעמד הביניים היהודי;
5. עריכת ניסויים סוציאליסטיים;
6. התעלמות מהשאלה הערבית;
7. ביורוקרטיה והוצאות ממשלתיות בלא ממשלה.

הוויתור על שיטותיהם של חובבי-ציון

עם התהוותה של הציונות המדינית, ויתרו על שיטותיהם של חובבי-ציון. במה התבטאו אותן שיטות? בעשייה של כל מה שאפשר למען ארץ ישראל; בזריעה של שדה אחר שדה, בנטיעה של עץ אחר עץ, בבנייה של בית אחר בית; באמירה מועטה ובעשייה מרובה; בשקט, ביציבות, ברצינות; באהבה עמוקה, טבעית, לארץ הקודש; בהקרבת קורבנות יום אחר יום; בעשייה תמידית של כל דבר, אפילו הקטן ואפילו הקטן ביותר, מבלי לעמוד בחיבוק ידיים ומבלי להמתין עד שיגיע הדבר הגדול; בסבלנות גדולה שבאה מאהבה עזה, בדיוק כפי שלאֵם יש את הסבלנות הגדולה ביותר לשאת את כל השגעונות של בנה ואת כל צער גידול הבנים.

עם הופעתה של הציונות המדינית ויתרו על כל השיטות הללו. לשם מה אנו זקוקים למנורת שבעת הקנים כאשר הנה-תכף זורחת השמש? הרי בקרוב נקבל בית פומבי, חוקי ובטוח בפלשתינה – לשם מה אפוא יש עוד צורך להתעסק ב'התיישבות (קולוניזציה) זעירה'?…

הרצל בכמה מנאומיו תקף בחריפות את שיטותיהם של חובבי ציון, ואפילו אנשים שהיו בעצמם חובבי ציון, שבעומק ליבם נותרו חובבי ציון, חזרו גם הם על דברי המנהיג הדגול. הרצל האמין באמת ובתמים כי הוא יקבל בתוך זמן קצר את תמיכת כל המעצמות ברעיון הקמתה של מדינה יהודית (א יודישער מלוכה) בארץ ישראל. וכאשר ראה שעם המעצמות הדבר מתנהל בעצלתיים – מיקד את עצמו בעיקר בסולטן הטורקי ובאפשרות להוציא ממנו זיכיון (צ'רטר).

בינתיים חלפה שנה ועוד שנה, וכל העבודה למען היישוב בארץ ישראל נעצרה. השיטות של חובבי ציון תויגו כשיטות של 'התגנבות פנימה'; וכיצד-זה מותר לאנשי-מדינה, אנשים החפצים בהכרת העולם כולו לפועלם, להתגנב אל תוך ארץ כלשהי – ותהא זו אפילו ארץ אבותיהם? אכן, מאוד 'לא יפה', מאוד 'לא הגון'.

ואולם חובבי ציון הוותיקים לא הסתכלו על 'חוסר-היופי' ו'חוסר-הג'נטלמניות' הללו וייסדו מושבה אחר מושבה בארץ ישראל. ודווקא בתקופת החלומות הפוליטיים הגדולים, עם אופקים הרחבים והנסיקה לגובה, עם ה'חירויות' ועם ה'מאבקים', עם הציפיות הגדולות לישועות ולנחמות, שרעיון-המדינה החדש והדיפלומטיה היהודית החדשה הביאו – לא נעשה כמעט דבר בארץ ישראל במשך 10–15 שנה. 'ועד התמיכה' באודסה נהג אמנם מעת לעת להקצות תמיכות עבור כמה יחידים, ולפעמים גם עבור איזושהי התיישבות בארץ ישראל; אך שום התיישבות חדשה, שום יישובים חדשים לא נוסדו בעידן התקוות הפוליטיות הגדולות. הם שקעו כל כך עמוק בפוליטיקה, הקדישו כל כך הרבה זמן ואנרגיה לכל מיני ויכוחים ומאבקים עם יריבים, עד שהזניחו לחלוטין את העבודה ההתיישבותית עצמה.

ודווקא היו אלה שנים נוחות מאוד להתיישבות יהודית בארץ ישראל. על אף גזירת 'הפתק האדום',[2] יכול היה למעשה כל יהודי בעל-אמצעים לנסוע לארץ ישראל, לרכוש שם אדמה ולהתיישב שם. בעזרת מעט 'בקשיש' ניתן היה אז לעשות הכל בטורקיה – בפרט, שלממשלה הטורקית למעשה לא היה שום דבר נגד יהודים, המביאים עמם כוחות רעננים והון לארץ ישראל. כל הגזירה של 'הפתק האדום' לא הייתה יותר מאשר חוסר הבנה; אילו היו משקיעים בה היהודים מאית מן האנרגיה שבזבזו כדי להשיג את הבלתי-ניתן-להשגה [מבחינה מדינית], והיו נאבקים לביטול 'הפתק האדום', היו לבטח משיגים אותו; כך שאפילו לא היו נאלצים כלל 'להתגנב פנימה' ואף לא היו נזקקים לעיתים קרובות כל כך למתן 'בקשיש'…

באותה העת היו ברוסיה יהודים אמידים רבים, אשר השלטון הצארי, הגזרות הצאריות על יהודים, ההגבלות, העלבונות, הפוגרומים, הפחד מצד אחד – והאהבה לארץ-ישראל, זו המוּלדת וזו שניעורה על ידי מטיפים ציוניים שונים מצד שני – ממש דחפו והאיצו בהם לקנות אדמה ולהתיישב בארץ-ישראל. אולם איש לא סייע לאותם יהודים בעצה ובמעשה. בתחילה הלהיבו אותם למען ארץ-ישראל, ומאוחר יותר, כאשר התעמולה (האגיטציה) השפיעה מאוד, כבר לא דרשו מהם כמעט דבר, מלבד רכישת 'שקל' או לקנות מניה של 'הבנק הקולוניאלי'. אלו הספיקו לכל היותר לצרף אותם לאיזה 'חוג' שלא היה ציוני במיוחד. את ההתלהבות למען ארץ ישראל ציננו מיד כאשר הסבירו, לאותו יהודי פשוט, שעליו להמתין עם ארץ-ישראל עד שיושג עבור היהודים בית מובטח עם הכרה ציבורית-חוקית בארץ-ישראל, ובכל מקרה, עד שיקבלו 'זכיון מהוד מלכותו הסולטן'.

אמת, שהחל מהקונגרס הציוני השמיני ואילך מתחילה תפנית חזרה אל 'התיישבות זעירה', או כפי שכינו זאת אז: 'עבודה מעשית בארץ-ישראל'. אולם גם אז, לאחר שתפנית זו החלה לפלס לעצמה דרך, המשיכו רק לצאת ידי חובה בדיבורים על כך ש'צריך' להתחיל לעשות 'עבודה מעשית בארץ-ישראל'. כל הזמן 'צריך' ו'צריך', ודבר לא זז ממקומו.

כך חלפו להן קרוב לחמש-עשרה שנה בחלומות יפים; שנים יפות ביותר לבניינה של ארץ-ישראל ללא שום ניסיון רציני לתת לאותם חלומות מענה פרקטי, ללא שום חוש לעבודה שקטה והדרגתית, וללא שום רצון מוצק לממש רעיונות לכדי מעשים קונקרטיים.

'שלילת הגלות'

שלילת הגלות – אינני יודע מי היה זה הראשון שהביע את הרעיון שלפיו הציונות חייבת דווקא 'לשלול' את ה'גלות', כלומר: להתכחש ולמחוק את כל מה שיהודים יצרו במשך קרוב לאלפיים שנה. אולם דבר אחד אני יודע: שום רעיון לא היה כה הרסני עבור בניין ארץ-ישראל כמו הרעיון האומלל הזה, שבו מחזיקים עד היום ציונים רבים, הן בארץ-ישראל והן בארצות אחרות. שום רעיון לא הרחיק את ההמונים היהודיים מבניין ארץ-ישראל כמו הדילוג על היסטוריה של קרוב לאלפיים שנה; כמו ההתנכרות להמונים היהודיים וההיבדלות מהם, אף שבאים תמיד לאותם המונים ודורשים מהם קורבנות; כמו הבוז לשפה שבה מדברים מיליוני יהודים – יידיש; כמו השאיפה להפוך דווקא ל'עברים', כפי שהיו לפני אלפי שנים, ולא ליהודים, כמו כל היהודים; כמו ההתנשאות וההחשבה העצמית כבני-עלייה, משום שמדברים בלשון-הקודש דווקא, ובהברה ספרדית משובשת; כמו חינוך דורות בשנאה עזה ובבוז לכל ה'גלות', כלומר למעשה לכל היהודים שחיים מחוץ לארץ-ישראל, הגם שדווקא מאותה ה'גלות' שואבים הם את כל יניקתם…

איני יודע אם העבריות (הבראיזם) הקיצונית היא שהולידה את תורת 'שלילת הגלות', או שמא להפך, תורת 'שלילת הגלות' היא שהולידה את העבריות הקיצונית. יודע אני דבר אחד: בתהלוכות החיים שתיהן בבחינת תאומים סיאמיים, שאין האחד יכול ללא משנהו לא לנוע, לא לעמוד, לא לשבת ולא לשכב לישון…

אולם המתינו קמעא, המשל אינו דומה לגמרי לנמשל. אצל תאומים סיאמיים קיימת התאמה גמורה: כשם שאל"ף, למשל, לא יכול לזוז בלא בי"ת, כך גם בי"ת לא יכול לזוז בלא אל"ף. ואילו כאן, בחיבור שבין 'שלילת הגלות' עם העבריות הקיצונית – אך ורק העבריות הקיצונית היא זו שנאמנת; היא אכן אינה זזה ממקומה בלא התורה של 'שלילת הגלות'. אך התורה של 'שלילת הגלות', מצידה, בוגדת לעתים תכופות מדי בגוף השני שצמח עמה יחדיו…

התורה של 'שלילת הגלות' עקבית תמיד אך ורק בהכחשתה, בשלילתה ובלעגה לכל מה שיצרו יהודים ויוצרים הם עתה במה שקרוי 'ארצות הגלות'; ברם אין היא עקבית תמיד באהבתה ובנאמנותה לעבריות. יתרה מזו: לא אחת בוגדת היא בבן-ציון צעיר ויפה למען הקצין הראשון שיזדמן בדרכה באיזושהי 'ארץ גלות'… יש בה ארס ומרה לרוב כנגד שפת העם של היהודים – יידיש; כנגד אורח חייו ומנהגיו של ההמון היהודי הגדול; כנגד כל הלך המחשבה ומצב הרוח של הציבור הרחב; וכנגד כל אוצרות הרוח שיצר העם היהודי בימי עוניו ומרודו, באלפי שנות נדודיו על פני תבל, בהתמדה גדולה, בכנות (אמת'דיגקייט) גדולה, במכאוב וגעגועים אין קץ, בטהרה גדולה, בהארה ועליית נשמה. ובאותה שעה עצמה, מגלה היא מתינות גמורה כלפי שפתם ותרבותם של כל 'תקיפי עלמא הדין', של כל מיני 'שכם בן חמור' אשר עינו ומענים גם עתה את דינה בת יעקב…

היא בושה ביידיש ובמנהגים יהודיים. אולם אין היא מתביישת כלל וכלל לנטוש את העבריות, שבה הייתה אמורה לדבוק בחוזקה וביציבות – למען איזושהי שפה אחרת, ציוויליזציה אחרת ו'כמו-תרבות' אחרת (אני אומר 'כמו-תרבות', שכן החיקוי לא יוכל לעולם לסגל לעצמו את מה שנובע באמת מעומק הלב ומעומק הנשמה בתרבות כלשהי, אלא אך ורק את החיצוני, המזויף והקלוקל שבה). כך למשל, 'שוללי הגלות' בארץ ישראל מנהלים מלחמת חורמה עיקשת ומרה נגד היידיש, ובאותה שעה אינם מכריזים כל מאבק, לא כנגד השפה הרוסית, המהדהדת ברחבי תל אביב ובחלק מהמושבות והקבוצות; לא כנגד השפה הגרמנית ושפות אחרות, הנפוצות לרוב בארץ ישראל; ולא כנגד השפה האנגלית והתרבות האנגלית, אשר מאיימות באמת ובתמים על עצם קיומה של התרבות העברית. אדרבה! הם מסגלים את עצמם לכל השפות הללו, מתרפקים עליהן ומשתעשעים בהן… שהרי הם רק 'שוללי הגלות', שונאים הם רק את כל שנוצר ב'גטאות', את כל שהולידה ה'גלות', את כל מה שקשור – לדבריהם – ב'פסיכולוגיה גלותית'. אך באותה שעה הרי הם גם 'אירופאים'. וכיצד יעלה על הדעת ש'אירופאים' כלשהם יתנגדו לריבונותה של שפה אירופאית?…

ואילו 'שוללי הגלות' ב'ארצות הגלות' עצמן, אחיהם-לדעה של 'שוללי הגלות' שבארץ ישראל, ציונים שונים בגרמניה, בפולין וכיוצא בהן (ואינני מדבר כאן על ההמונים הציוניים, אשר הריהם, כשאר ההמונים היהודיים, לאומיים דיים, אלא על מקצת מאותם מושכי בחוטים, מנהיגיהם ודובריהם בכל עיר ועיירה, אלה המהווים, כביכול, את האריסטוקרטיה של הציונות) – הללו מרחיקים לכת ב'שלילת הגלות' שלהם ומקצינים בה הרבה יותר מחבריהם הארצ-ישראלים. האחרונים מנהלים, חרף כל טעויותיהם, חיים לאומיים-יהודיים; ואולם הראשונים, 'שוללי הגלות' המקומיים, מביאים לפרקים את 'שלילת הגלות' שלהם כמעט עד לידי שלילת היהדות… יידיש אינם דוברים, עברית אינם דוברים גם כן, את ילדיהם שולחים הם לבתי ספר שאינם יהודיים, אל ההמונים היהודיים הם פונים רק כאשר נזקקים הם לקולותיהם בבחירות, או כאשר נזקקים הם לכספם עבור ה'קרנות' השונות, אולם בכל שאר הזמנים מתרחקים הם מהם… ובכל הנהגת הבית הם מתבוללים לחלוטין.

בהקשר זה לא אוכל לעצור ברוחי מלהצביע על קו אחד, החושף את אופיה האנטי-עממי של העבריות הקיצונית המודרנית, קו הכרוך בעבותות בתורת 'שלילת הגלות', הלא הוא ההתכחשות להברה האשכנזית, שבה כולנו דוברים בלשון-הקודש מזה דורות רבים – והנהגתה של הברה ספרדית דווקא, וכתוצאה מכך גם הברה ספרדית משובשת. לשם מה היה צורך בכך אם לא כדי להתרחק ריחוק נפשי מההמון היהודי הרחב, אם לא כדי להיתלש ולהיבדל מהם? אם לא כדי להפגין באוזני ההמונים היהודיים: איננו משלכם, אחרים אנו, בני חורין אנו, ילידים חדשים?

תמיד אומרים שהיה צורך להנהיג את ההברה הספרדית בארץ ישראל בכדי לסגל את עצמנו לספרדים. אולם שואל אני: לשם מה הרוב שלנו, האשכנזים, חייב להתאים את עצמו למיעוט של הספרדים שבארץ ישראל? אחרים אומרים לי: מבחינה מדעית, ההברה הספרדית מבוססת יותר מההברה האשכנזית. אולם אינני יודע כלל וכלל: במה וממתי? המהר"ל מפראג כבר הוכיח בטוב טעם בספרו 'תפארת ישראל' שההברה שלנו, האשכנזית, היא דווקא ההברה הקדומה והעברית השורשית האמיתית; ומבין הפילולוגים המודרניים – לא פחות מיהושע שטיינברג הוכיח ביסודיות בהקדמה לספרו 'מערכי לשון עבר', כי רק ההברה שלנו, ההברה האשכנזית, היא הנכונה. וגם אם נניח שההברה הספרדית אכן נכונה יותר מבחינה מדעית מן ההברה האשכנזית, הרי עדיין: במה דברים אמורים? כאשר הוגים אותה בצורה נכונה, כפי שהוגה אותה היהודי הספרדי מלידה. לא כאשר מקלקלים ומשחיתים אותה, כפי שעושים זאת אנו, האשכנזים.

מעולם לא ירדתי לסוף דעתם: לשם מה וממתי התחלנו כולנו בבת אחת לדבר בלשון-הקודש דווקא בפתח (ובכך לא הותרנו שום הבדל בין קמץ לפתח), ודווקא הכל בתי"ו (מבלי להותיר שום הבדל בין דגש לרפה), וכיוצא באלו? אולם, את היישוב האמיתי לשאלה קיבלתי בהערה לספר 'תורת הקנאות' של הגאון ר' צבי הירש חיות ז"ל: מתברר שהרפורמים הראשונים לא ביטלו בבת אחת את כל התפילות בלשון-הקודש. הם הותירו מקצת מהן; אלא שאת אותן התפילות שנותרו בלשון-קודש, הורו לומר דווקא בהברה הספרדית…

אותה שלילה עצמה, אשר דחפה את הולדהיים[3] ושכמותו להנהיג דווקא את ההברה הספרדית בתפילות שהותירו על כנן, היא הדוחפת באופן אינסטינקטיבי גם את 'שוללי הגלות' שלנו להפוך את 'הדיבור העברי' לרחוק וזר ככל האפשר לאוזנו של 'יהודי הגלות'.

יחס של ביטול כלפי האורתודוקסיה

'חובבי ציון' הראשונים, על כל פנים הטובים שבהם, היה יחסם כלפי האורתודוקסיה חיובי. חלק מ'חובבי ציון' הראשונים היו יראים ושלמים, יהודים אדוקים ואף קדושים, כדוגמת רבי צבי הירש קלישר ורבי אליהו מגריידיץ, המלבי"ם ורבי יהושעל'ה קוטנר, ומאוחר יותר – רבי יצחק אלחנן, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, רבי שמואל מוהליבר ועוד. חלק ניכר מהם היו יהודים אורתודוקסים 'בעלי-בתים' (רבי יחיאל מיכל פינס ואחרים). מקצתם היו, למצער, בעלי הלך רוח אורתודוקסי (שפ"ר[4] ואחרים). ואפילו החופשיים בדעותיהם במובהק בקרב 'חובבי ציון' הראשונים – רחשו יחס חיובי מאוד כלפי האורתודוקסיה ככוח ששימר את 'רוח הלאום' במשך אלפי שנים, ואף כעת משמר הוא אותו ושומר עליו מכל משמר. אפילו הוגה חופשי כמשה לייב לילינבלום (מחבר 'קהל רפאים', 'ארחות התלמוד', 'חטאת נעורים' וכו') מני אז שהפך ל'חובב ציון' שינה את כל גישתו לאורתודוקסיה מן הקצה אל הקצה, בכל לבבו ובכל נפשו. יכול היה אז לומר משפט כגון: 'כשם שאומרים "עמך – עמי", חייבים גם לומר "אלוהייך – אלוהיי"'.[5] יכול היה אז גם לכתוב: 'הדינים קשורים אצלנו בעבותות בנשמת העם, וכאשר מישהו פוגע בדינים, שהם תמצית רוח הלאום, נאבק הוא [העם] כנגדו עד טיפת הדם האחרונה'.[6]

אולם עם התהוותה של הציונות המדינית מתחיל להסתמן יחס שונה לחלוטין כלפי האורתודוקסיה. הציונים המדיניים הגדולים, העמוקים, יחסם כלפי האורתודוקסיה היה חיובי, אף על פי שהם עצמם כלל לא היו אורתודוקסים (הרצל ויחסו ל'מזרחי'; מקס נורדאו והכרזתו המפורשת, שהמדינה היהודית בארץ ישראל תצטרך להיבנות על אדניה המוצקים של המסורת היהודית). ואולם הציונים המדיניים הקטנים והרדודים יותר (והם, כמובן, עולים במספרם על הגדולים והעמוקים) הכריזו בשנותיה הראשונות של הציונות המדינית על מלחמת קודש של ממש כנגד האורתודוקסיה; הדבר נחשב למאבק למען התרבות. על השלכותיו הכלליות, העגומות למדי, של מאבק תרבותי זה כבר כתבתי בפרקים הקודמים. ברם עתה רצוני לדבר על השלכותיו העגומות של מאבק זה על בניינה ארץ ישראל בפרט.

המאבק נגד האורתודוקסיה הרחיק חלק גדול מאוד מן העם – אולי אף את רובו – מן המפעל שהיה בעיניו קדוש ויקר: יישוב ארץ ישראל. בשנים האחרונות, ובייחוד מאז הצהרת בלפור, הפכה השנאה לאורתודוקסיה ליחס של ביטול. המאבק הגלוי נגדה נזנח, שכן ביקשו לגייס את כלל העם למפעל הבנייה בארץ ישראל, אולם יחס הביטול נותר בעינו: מתייחסים אליה 'באופן רשמי' בלבד – היא ממשיכה לתת את הנדרש ממנה, ואז מניחים לה לנפשה.

אבל כאשר האורתודוקסיה דורשת את זכויותיה ומבקשת להטביע את חותם התורה על בניין הארץ, פוטרים אותה בתירוצים ריקים (שה"י פה"י) ומתייחסים אליהן בביטול ואף בלגלוג גלוי – כאשר הדרישות באות מצד אנשים 'משלנו' (המזרחי); וכשהן באות מצד אלו שאינם 'משלנו' (אגודה) – ממש הודפים אותן לאחור.

והתוצאה ניכרת היטב: המון יהודי גדול נותר עומד מן הצד ביחס למפעל של בניין הארץ, וחלק ממנו אף מתייחס אליו בחשד ובמרירות.

הזלזול במעמד הביניים היהודי

על כך איני צריך להרחיב בדיבור. שאל את הטובים שבאנשי 'על המשמר', 'אחדות העבודה' או 'פועלי ציון' – ואפילו את הימנים ביותר – וכל אחד מהם יאמר לך, אם ידבר בכנות, שהמעמד הבינוני בארץ ישראל מתנדנד עדיין ואינו יציב; שאין בו צורך שם כלל; שהוא מסוגל רק לעסקי תיווך ותחבולות: לספסר בקרקע, להעלות מחירים, לבנות בתים בתל-אביב רק כדי לנגוס פיסת קרקע מהשכנים, למכור גזוז, או לחטוף מהזולת את פת הלחם במסחר קטן ובלתי-פורה. ואת מי, אם כן, יש לשלוח לארץ ישראל? רק צעירים, הרשומים בארגון החלוצי, שעברו את ההכשרה ויוכלו להסתגל היטב לחיי הקבוצה. כל השאר אינו אלא הבל הבלים; חבל על כל גרוש שמוצא על כך, ועל כל דקה שמבוזבזת על זה.

האם צריך בכלל להוכיח עד כמה האידאולוגיה הזו היא שטותית, שקרית ומזיקה?

כל מה שנעשה בארץ-ישראל במשך ארבעים וחמישים שנה, כל מה שנבנה ונוצר במשך כל הזמן של חיבת ציון והציונות – מעיד על ההפך הגמור ממה שכל אותם מטיפים ל'כשרות' חצי-פרולטרית, או פרולטרית לגמרי, חושבים ואומרים.

אם בארץ-ישראל ישנן מושבות – עניות, עשירות ואף עשירות מאוד – הן נוצרו על ידי יהודים מן המעמד הבינוני; אם נבנתה העיר תל-אביב, שהיא כיום הכתר של כל היישוב היהודי בארץ-ישראל – היא נבנתה על ידי יהודים מן המעמד הבינוני; אם ניטעו פרדסים רבים בארץ-ישראל, שבהם עובדים ומתפרנסים אלפי פועלים יהודים – הם ניטעו על ידי יהודים מן המעמד הבינוני; אם יש בארץ-ישראל איזושהי תעשייה, המפרנסת חלק נכבד מן היהודים בארץ, וביניהם פועלים רבים – היא נוצרה מההון, מרוח היזמות ומהאנרגיה של המעמד הבינוני היהודי.

משתמשים בתוצאות העגומות של מה שנקרא 'העלייה הרביעית' כהוכחה כנגד המעמד הבינוני היהודי; אולם דווקא 'העלייה הרביעית' היא הוכחה ליכולת הביצוע הגדולה, לנכונות להקרבה ולכוח הגדול להפוך את הבלתי-אפשרי לאפשרי – של המעמד הבינוני היהודי.

העלייה הרביעית אמנם גרמה לאסונות לחלק גדול מן העולים – אך לא לעלייה עצמה, לא ליישוב ולא לבניין ארץ-ישראל. העולים הקריבו קרבנות רבים, לעיתים ממש על-אנושיים; אולם באמצעות הקרבנות הללו ניצל כל היישוב בארץ-ישראל.

מה היה קורה לכל היישוב בארץ-ישראל אילו לאחר המשבר בשנים תרפ"ב, תרפ"ג ו-תרפ"ד, כאשר הכול קרס בארץ-ישראל, כאשר הכול נשבר, כאשר כולם נדחקו אל האוניות המפליגות וחלמו להגר במהירות אל 'ארץ הזהב', אמריקה – אילו לא היה מגיע לארץ-ישראל זרם חדש של חיים, כסף וכוח, תקוות-גאולה וחלומות-תחייה בשנת העלייה – תרפ"ה?

הרבה יהודים, במיוחד מבין עולי פולין, נעשו אז אומללים. הם נעשו אומללים בגלל הבהלה ששלטה אז ברחוב היהודי; הם נעשו אומללים בגלל החברות הרבות, שצמחו אז ללא בקרה כמו פטריות אחרי גשם; הם נעשו אומללים בגלל ספקולציות חסרות-המצפון בקרקעות וכל שאר הספקולציות, שנעשו לעיתים גם על ידי חברות מקורבות להנהגה הציונית; הם נעשו אומללים מפני שאף נציג מהציונות הרשמית – לא בארץ-ישראל ולא בחוץ-לארץ – לא בא לקראתם בעצה ובמעשה; הם נעשו אומללים מפני שהם, אנשים שהקריבו הן את חייהם והן את רכושם למען ארץ-ישראל, לא מצאו בשעת צרה אפילו את התמיכה והקטנה הקטנה ביותר מאיש.

יחד עם זאת יש לקבוע, כי למרות כל הקרבנות והאסונות – חלק נכבד מן העולים הללו בכל זאת הצליח להישאר, להשתקע ולהתבסס בארץ-ישראל, כך שעולים אלה – ובייחוד עולי פולין – מהווים כיום אולי את החלק הבריא ביותר והיצרני ביותר של היישוב היהודי החדש בארץ-ישראל.

ההיסטוריה לעולם לא תסלח לפרופ' ויצמן על יחס הביטול שלו כלפי המעמד הבינוני היהודי בכלל, וכלפי העולים מפולין בפרט. לפרופ' ויצמן יש בוודאי זכויות גדולות במדיניות הציונית, בקרנות הציוניות, ביצירת התנאים ליישוב יהודי בארץ-ישראל, בהרחבת הסוכנות היהודית (אף שהרחבה זו, לצערנו העמוק, לא הביאה את הישועה שציפו ממנה). אולם הבנתו הצרה – אותה 'אחד-העמיות' שלו מצד אחד, וההתמקדות שלו רק ביסודות החלוציים מצד שני – מחשיכה במידה מסוימת את תהילתו כמנהיג של התנועה הציונית כולה.

אני משוכנע לחלוטין שהרצל לעולם לא היה מרשה לעצמו להעליב כך חלק גדול מן העם היהודי, כפי שוייצמן עשה כמה פעמים, כשהוא מתבטא בביטול מיוחד כלפי העולים מ'נָאלֶבְקי' ו'דז'יקה'[7] ו'התעשייה של איישישוק'…

ממש מתמיה, שגם הזרם של 'עת-לבנות' בציונות – הזרם המתכוון (ובצדק) אל המעמד הבינוני – בלע את הגלולות המרות של פרופ' ויצמן ולא הגיב עליהן כמתבקש. הרבי אמר 'חכמה' – וכולם התפעלו. אך היכן כאן החכמה והיכן היושר?

מפני מה זכו האלמנטים הבורגניים של עולי פולין ללעג כזה וליחס כזה של ביטול?

האם משום שמכרו את בתיהם, עזבו את דירותיהם המרווחות, נטשו או חיסלו את עסקיהם, ונסעו לארץ-ישראל כדי לחיות שם בעוני גדול ובדחקות, לעבוד בכוחותיהם האחרונים, להתייסר ולהישחק – רק כדי לראות את השמים היפים והקדושים של ארץ-ישראל, לנשום את האוויר של 'חיי נשמות', וללכת במקום שבו הלכו האבות והנביאים?

האם משום שאותם יהודי נאלבקי פשוטים הראו יותר אידיאליזם ואהבה מושרשת ועמוקה לארץ-ישראל מאשר כל מיני אינטלקטואלים ופרולטרים מאורגנים – האם משום כך מגיע להם להיעשות ללעג, ולהיות מופקרים כדבר-מה חסר ערך?

לא די בכך שהשאירו את העולים הללו ללא כל הגנה; לא די בכך שהפקירו אותם לחברות שונות כדי שינצלו וירמו אותם – עוד מוסיפים מלח על פצעיהם וכמעט שאומרים להם: 'אין לכם חלק ונחלה בארץ!"…

עריכת ניסויים סוציאליסטיים

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב שח פעם למחותנו, הרב מלאדי:

 – אמור לי, זלמן חביבי, מפני מה אין אתה אומר "ושמרו" בערבית של שבת?[8] הייתכן! הרי בשעה שיהודים אומרים 'ושמרו' נעשה 'יריד גדול'[9] בשמיים…

 – לא בכל הירידים מחויב אני להימצא – השיב לו הרב.

בוניה של ארץ ישראל בימינו, לעומת זאת, חפצים להימצא דווקא בכל הירידים. חפצים הם לרקוד בכל החתונות, ובאותו ערב ממש… ישנה כאן שאלה של עם שאין לו ארץ. ישנה כאן שאלה של עם הכמה להיגאל מן הגלות, מן הצרות ומן המגור. וישנה בעולם גם 'שאלת-הפועלים', אשר סביבה ניטש מאבק מר זה משך דורות. ישנן גם שאלות חברתיות נוספות, שרבים ומתקוטטים סביבן בכל בתי-הפרלמנטים שבתבל. ישנן אוטופיות עתידניות למיניהן, שחולמים מסוגים שונים מנסים להגשימן בחייהן הלכה למעשה, ואגב כך שוברים את מפרקתם. ישנם בעולם עוד כהנה וכהנה דברים טובים ויפים מאוד, או למצער, דברים מעוררי-עניין, חידושים וחידושי-חידושים.

אולם כאשר נוטלים את כל הדברים הטובים והיפים והמעניינים הללו, ומבקשים לרתום אותם דווקא לעגלה הציונית; כאשר מבקשים לפתור בהינף אחד גם את שאלת ארץ ישראל הטהורה, גם את שאלת הטריטוריה ליהודים, גם את שאלת העבודה וההון, גם את שאלת המיעוטים הלאומיים, גם את שאלת הנשים, גם את שאלת חופש המצפון, גם את שאלת היחיד והקולקטיב, גם את שאלת מדינת העתיד, ואף את השאלה בדבר מימושם של שלל נסיונות קולקטיביסטיים, מלאים או חלקיים – מוכרח להיווצר סיבוך [פלונטר], שאין איש יכול להתירו, ואף לא לבקעו בגרזן. ואותם אלה אשר טוו את הסבך שומרים עליו כעל בבת עינם, שכן דווקא בתוככי הסבך הזה חשים הם רגועים, בטוחים ומוגנים מכל עבר…

יגון משונה שפוך על פני כל הקבוצות בארץ ישראל – אף על פי שרוקדים שם תדיר 'הורה' וכלפי חוץ מפגינים שמחה רבה. יש צורך להבין את טיבו של יגון זה. שומה על האדם להיות מסוגל להישיר מבט אל תוך עיניהם של הבחורים המבוגרים, אלה שעבדו בפרך וכוחם תש, הממלאים את הקבוצות הללו, כדי לחוש את בדידותם הגדולה ואת כאבם הצורב של האנשים הללו. מה רוצים מהאנשים הללו? מדוע הם חייבים להיות קורבנותיו של איזשהו קולקטיביזם מפוקפק עד מאוד? על שום מה חובה עליהם להעלות על מזבחן של תאוריות מעורפלות מאוד את דחפם הטבעי לחיי משפחה רגילים, את כמיהתם לפינה משלהם, ולאמיתו של דבר – את תשוקתם הבסיסית לנכסים ולרכוש? מדוע צריכים הם להיות בבחינת יוצאים מן הכלל בעולם?

אנשים אלו מסרו את שנותיהם היפות ביותר למען ארץ ישראל. האם משום כך נגזר עליהם להיות כבולים כל ימי חייהם לקבוצה קטנה זו או אחרת, מבלי שירגישו לעולם את טעמה של חירות אינדיבידואלית לאמיתה, ומבלי שתינתן להם אפשרות כלשהי לספק את האינסטינקטים הטבעיים של האדם?

האם לא היה נכון וישר יותר, אילו חלף הקבוצות הקטנטנות השונות היו מקימים כפרים, אשר בהם החלוצים יהיו בעלי רכוש זעירים, בהם ינהלו את חיי משפחתם הטבעיים, וכל איש יעמול למען עצמו ובשביל עצמו, ודווקא מתוך כך שכל אחד ואחד מן החלוצים הללו היה דואג לעצמו ולבני משפחתו, ומשתדל עקב כך להגדיל ולהעשיר את נחלתו – היה היישוב בארץ ישראל הופך לבחינת 'חי נושא את עצמו', ולא היה נזקק לשאת את עיניו יום-יום אל ה'שפע' שמגיע מחוץ לארץ?

אמת, שגם ניסיון זה נעשה. הוקם מושב העובדים – נהלל. דא עקא, שוב תאוריות. תאוריות על גבי תאוריות, אשר חונקות לחלוטין את החירות ואת היצירתיות של החיים. הלוא בנהלל נאסר להשתמש בעבודה נכרית ['שכירות']. בשום פנים ואופן אין לעבור על העיקרון המקודש של 'עבודה עצמית'. ואם תאמר שבעטיה של אותה 'עבודה עצמית', מלאכות נחוצות רבות אינן נעשות, ופועלים רבים מחוץ למושב נותרים מחוסרי עבודה? אין מה לעשות, זה אבוד. תאוריה היא תאוריה. התירוץ על דרך ה'פשט' מקובל הוא מעל לכול…

היישוב הנוכחי בארץ ישראל, ככלל סובל רבות בשל עודף של תאוריות. בהצבת תאוריות, אינטלקטואלים יהודים היוא מאז ומעולם תמיד מומחים גדולים, ומי עוד מחזיק כזה עודף של אינטלקטואלים כמו היישוב הקטן בארץ ישראל? בארצות המכונות 'ארצות הגולה', אין התאוריות הללו גורמות נזק גדול במיוחד: ממילא הן נשארות אך ורק בין דפי החוברות, או רק במוחותיהם של 'יוצריהם'.

בארץ ישראל, לעומת זאת, מתייחסים בכובד ראש רב לכל התאוריות הללו. ניגשים להגשמתן לאלתר. עורכים ניסויים ללא הרף: הלוא בונים אנו איזשהו יישוב חדש, והרי אף אנו בעצמנו 'אנשים חדשים', – אם כן, איך לא ננסה את כל ההמצאות והגחמות האפשריות ביותר של אינטלקטואל כזה או אחר? אכן מנסים הם, ומוסיפים לנסות, עד שהפכו חלק אחד גדול מהיישוב למכון ניסויים, וחלק שני מהיישוב לאולם דיונים רחב-ידיים. לו היה מדובר רק ב"יגדיל תורה ויאדיר" שמא ניתן היה להפיק קורת רוח ממצב כזה. יתרה מזו: במכון ניסויים שכזה, ובבית מדרש שכזה לתאוריות חברתיות, יש אולי אף מידה מסויימת של יופי. אולם שעה שמדובר על קיבוץ אנושי קטן, אשר שומה עליו להקים מתוך החורבות יישוב; קיבוץ, שצריך לייבש ביצות, לסקל אבנים משדות, להשקות שטחים אשר יובשו ונשרפו, ולהחיות ולשפר מקומות שהיו חרבים ושוממים במשך מאות בשנים; קיבוץ, שנצבים כנגדו שונאים גדולים ועצומים כה רבים; קיבוץ, אשר נתון תדיר תחת מרותו של שלטון זר, שרק לעיתים נדירות, עולים האינטרסים שלו בקנה אחד עם האינטרסים של הקיבוץ; קיבוץ, שמוקף על ידי אוכלוסייה, המנצלת כל שעת כושר כדי להחריב אותו, את הקיבוץ הזה, – כאשר קיבוץ כזה, תחת אשר יעסוק במעשים בטוחים ומיוסדים היטב, משקיע את עמלו בניסויים מפוקפקים וביצירת תאוריות לאין קץ וללא הרף, הרי זו עדות לחוסר כישורים, לאוזלת-יד ילדותית, לחוש קהה אל מול האחריות הגדולה שאנו נוטלים על עצמנו – וכן להבנה מועטה בגדולתו של בניין ארץ ישראל.

התעלמות מהשאלה הערבית

הפוליטיקאים הציונים הבחינו עד כה בתוך גן-החיות של העמים בכל החיות הקטנות והקטנטנות, במיני ברואים זעירים וזניחים, אפילו כאלו שרואים רק במיקרוסקופ – אבל את הפיל הם לא ראו…

במשך עשרות שנים חשבו ודיברו על כל דבר שבעולם – רק לא על כך שארץ-ישראל הנוכחית מיושבת על ידי ערבים, הרואים בפלשתינה את מולדתם, והמביטים בפחד ובשנאה על היישוב היהודי החדש הנבנה שם.

קחו נא, בבקשה, וקראו שוב את כל הנאומים שנשא המנהיג הציוני הראשון והדגול – הרצל – בקונגרסים, ונסו למצוא שם ולו דיון כלשה  בשאלה הערבית. עד כמה שאני זוכר, הרצל כלל לא נגע בשאלה הערבית בנאומיו: נראה כי כלל לא החשיב אותה; ואם זכרוני מטעה אותי והרצל כן הזכיר אי-שם את הבעיה הערבית – הרי לכל היותר הזכיר אותה בדרך אגב. האם בכלל כדאי להתעכב על כמה ערבים מוזנחים, כאשר אנו עסוקים בלזכות בתמיכת כל המעצמות הגדולות של העולם?

ב"אלטנוילנד" פתר הרצל את השאלה הערבית באופן אוטופי לגמרי: הערבים, כמו כל שאר התושבים הלא-יהודים של פלשתינה, מרוצים מאוד מכך שהיהודים בנו שם יישוב כה יפה; והיהודים, מצדם, מתייחסים היטב לכל התושבים הלא-יהודים, כפי שמתאים לעם תרבותי עתיק כמו היהודים – והכול בסדר גמור.

ואם עוד אפשר להבין את יחסו הקל של הרצל לשאלה הערבית – משום שהערבים בארץ-ישראל באותה התקופה עדיין לא היו מפותחים מבחינה פוליטית, ואף אחד עדיין לא העז לחשוב ברצינות על עם ערבי חופשי, עצמאי וגדול, שפלשתינה היא חלק ממנו, או על פלשתינה ערבית עצמאית – הרי לגמרי לא מובן היחס הקל בהווה אל הבעיה הערבית.

בשנים האחרונות כבר מדברים הרבה מאוד על השאלה הערבית, אך שוב – רק מדברים. לא ניגשים עם שום תוכניות ממשיות לפתרון השאלה הכאובה במיוחד הזו, לשאלה זו, שהיא למעשה, כפי שאומרים בעברית – 'שאלת השאלות'.

האדם היחיד מבין המנהיגים הציונים הניגש אל פתרון הבעיה הערבית בכל הכנות ובכל הרצינות הוא, לפי דעתי, ז'בוטינסקי. הוא היחיד מבין ההוגים הציונים שמבין כי עם הבעיה הזו אי-אפשר לשחק. יש לנקוט כאן צעדים רציניים מאוד – לכאן או לכאן. אך האם דרכו של ז'בוטינסקי היא אכן הדרך שתוביל אותנו ל'מלכות ישראל'? בכך אני מטיל ספק גדול.

ה'ריאקציונריות' של תוכניותיו של ז'בוטינסקי אינה מפחידה אותי כלל. כבר מזמן הוגדרתי כ'ריאקציונר'. כאשר מישהו כבר נשא על עצמו כל כך הרבה חטאים כלפי 'הקידמה', כפי שנשא על עצמו מחבר השורות הללו – מה כבר יכול להזיק לו עוד מעט 'ריאקציה'…

ואני אומר זאת בגלוי ובבהירות – מה שכבר אמרתי כמה פעמים בהזדמנויות אחרות:

אם מה שמפלגותינו מכנות 'קידמה', 'התקדמות' וכדומה – מחליש את כוחות העם, מפלג אותם ומפורר אותם, מייבש את כל לשד החיים ומעלה כורת על עץ החיים הנצחי שנקרא ישראל; ואם מה שמכנים 'ריאקציה' מאחד את העם, מחזק אותו ומעצים אותו, מכניס בו כוחות חיים חדשים וממלא את הגזע הישן בטל-נעורים – אז תחי 'ריאקציה' שכזו!…

גם האקטיביזם-הלוחמני וה'גסות' כביכול של ז'בוטינסקי ותומכיו אינן מפחידות אותי. אני חולק בזה על ידידיי הרב תמרת והרב חן ואחרים, מן המעמיקים הגדולים של 'מוסר היהדות' בדורנו. אני דבק בכלל 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו' – אף ש'והדרש ידרש'. אני הולך עם הפשט של התורה והנביאים, ורואה לפניי את הדברים הבאים:

מה עשה משה רבנו כאשר ראה מצרי אכזרי שאינו חדל להכות יהודי? – 'ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול'. מה עשה משה כאשר הוא עצמו גֵר בארץ נכר, וראה רועים אכזריים במדין מגרשים נשים חלשות? – 'ויקם משה ויושיען וישק את צאנם'. ומה עשה משה כאשר עמלק השפל תקף עם מותש וחלש ללא כל סיבה? – הוא עצמו עמד אמנם להתפלל ('והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל' וכו'), אך ליהושע אמר: 'בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק'. וכאשר המלחמה כבר הסתיימה – 'ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון… כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים'. ומה פירוש הציווי האלוהי 'לך והיכית את עמלק… והחרמת את כל אשר לו ולא תחמול עליו והמת מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור'? ומה אירע לאחר שהמלך הראשון של ישראל חשב להיות רחמן יותר מן הקב"ה? – 'כי מאסת את דבר ה' וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל'…"

אל תהיו רחמנים וישרים יותר ממי שהוא עצמו מקור כל רחמים וכל יושר. אל תיסחפו אל העיקרון הטולסטויאני של 'לא להתנגד לרע ברע' – עיקרון שהוא אמנם גבוה מאוד ויפה מאוד כאשר האדם מיישם אותו כלפי עצמו, כאשר הוא עצמו אינו מתנגד בכוח לאלה שעושים לו רע, כאשר הוא רוצה להיות 'מעביר על מידותיו', כאשר הוא רוצה להיות מן 'הנעלבים ואינם עולבים' – אך לא כאשר צריך להגן על עם עני וחלש מפני עמלקים ורשעים.

על כך נאמר בוודאי: 'אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה'. אל תהיה 'צדיק' יתר על המידה, במקום שבו הקב"ה אינו דורש 'צדקות' כזו, כי מן הצדקות המוגזמת הזו תגיע בסופו של דבר לכך שיצטרכו להזכיר לך – 'ואל תרשע הרבה'…

בחכמה היהודית העתיקה כבר קיימת על כך אמירה נוקבת: 'כל המרחם על האכזרים סופו להתאכזר על הרחמנים'. מי שמרחם על אכזרים – בסופו של דבר יהפוך בעצמו לאכזר דווקא כלפי הראויים לרחמים; ההוכחה לכך היא שוב המלך היהודי הראשון והטרגי: כלפי עמלק הוא גילה רחמים, ולאחר מכן לא עצר, ותחת השפעת 'רוח רעה' – כפי שהתנ"ך מכנה את מצבו הנפשי המודכא בשנותיו האחרונות – הרג את כל כהני נוב…

לא! לא מתוך 'מוסר היהדות' המופשט אני מתנגד ל'לגיונריות' ולשיטות ההגנה החריפות של ז'בוטינסקי כנגד התקפות הערבים. אני מתנגד לשיטתו משני טעמים אחרים: ראשית – בגלל אופיו ומטרתו הסופית של המאבק; ושנית – בגלל אי-ההיתכנות, חוסר התועלת ולעיתים גם הנזק של שיטות הלחימה שלו.

קודם כול – המטרה הסופית. ז'בוטינסקי רוצה להשיג, בסופו של דבר, 'מלכות ישראל'; גם אנו רוצים להשיג זאת. אך איזו 'מלכות' הוא רוצה להשיג – ואיזו 'מלכות' אנו רוצים להשיג? האידיאל של ז'בוטינסקי הוא: 'נהיה ככל הגויים בית ישראל'. ואילו אנו אומרים להפך: דווקא לא 'ככל הגויים'. ז'בוטינסקי אומר: 'מורנו ורבנו – הגוי'; ואילו אנו אומרים: כבר למדנו די והותר מ'מורנו ורבנו' הזה במשך הלילה הארוך והחשוך של הגלות, וכאשר כבר מתחיל להאיר, וכבר מופיעות קרני הגאולה הראשונות – עלינו לשאוף בראש ובראשונה להשתחרר מן ה'מורנו ורבנו' הזה, ולשוב בכל הלב והנפש אל המקור שלנו, אל מעיין חיינו, אל זה שנגלה בסנה והופיע על הר סיני…

בקיצור: ז'בוטינסקי, כמו שאר הציונים המדיניים, שואף להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל שתהיה דומה לכל מדינה אחרת באירופה או באסיה; ואילו אנו שואפים להקים 'מלכות ישראל' שתהיה כולה – 'מלכות שמים'.

ומכיוון שאנו שואפים לסוג אחר לגמרי של 'מלכות', אין לנו כלל על מה להיאבק ולהתכתש עם הערבים סביב השלטון במובן הפוליטי הצר. אנו בעד הבנה עם הערבים, אף שאיננו משתייכים ל'ברית שלום'. ההבנה שלנו הולכת על קו אחר לגמרי.

אנו אומרים כך לערבים: אנו רוצים ליצור בארץ-ישראל – בארץ שהייתה שייכת לאבות-אבותינו; בארץ שהיא כה קדושה ויקרה לנו עד שאין אנו יכולים כלל להעלות על הדעת את קיומנו בלעדיה; בארץ שבה חיו נביאינו, קדושינו וחכמינו; בארץ הקשורה קשר עמוק באמונת המשיח שלנו ובגאולה לנו ולעולם כולו – בארץ זו אנו רוצים להקים לעצמנו מרכז דתי.

אין אנו רוצים לגרש אתכם ממקומותיכם; אין אנו רוצים לשלוט בכם; אין אנו רוצים לכבוש אצלכם דבר, ואין אנו מבקשים עליכם שום שלטון פוליטי. אך אנו רוצים לבנות בארץ-ישראל יישוב יהודי מבוסס היטב, שבו יחיו יהודים שלמים, החיים באופן המחמיר והטהור ביותר על פי עקרונות התורה, ובכך יהיו מעין אוונגרד לכל השאיפות הטובות והישרות של האנושות.

אין ענייננו תלוי בסעיף כזה או אחר של 'הספר הלבן' או אפילו ב'הצהרת בלפור', אלא במציאות עצמה: אנו עם שנעקר מארצו והתפזר בכל העולם, ואנו זקוקים – למען קיומנו (שלפי אמונתנו קשור גם בקיום עמים אחרים) – למרכז שכזה בארץ שממנה באנו. אין זה חשוב לנו להיות רוב בארץ-ישראל לעומתכם, אלא שתאפשרו לנו להקים בקרבכם יישוב שיביא תועלת גם לכם – לא פחות מאשר לנו. אם תכירו בדרישותינו הצודקות, יהיו היהודים בכל העולם חבריכם הנאמנים ביותר.

על דרישה זו לא נוותר לעולם. איננו יכולים ואיננו רשאים לוותר עליה, גם אם נרצה. אתם יכולים לרדוף אותנו, אתם יכולים להזיק לנו – אך שום עם אינו יכול להסיט את ישראל מן הדרך שנקבעה לו על ידי אבינו שבשמיים…

'מלכות ישראל', שאליה אנו שואפים, שונה לחלוטין מ'מלכות ישראל' שאליה שואפים הציונים המדיניים בכלל, ואנשי טרומפלדור, אנשי 'הגדוד', הרוויזיוניסטים וכיוצא בהם – בפרט. ממילא, אף  הדרכים המובילות אל 'מלכות ישראל' שונות הן לחלוטין מן הדרכים המובילות אל 'מלכות ישראל' שלהם. מצטלבות דרכינו מעת לעת, אנו נפגשים יחד בנקודות מסוימות, אנו מושיטים לרגע יד זה לזה, אך ורק כדי להתרחק לאחר מכן זה מזה מרחק רב יותר, וביתר שאת.

למען נבוא אל 'מלכות ישראל' שלנו, הקשורה בעבותות בל יינתקו למלכות שמיים על הארץ, זקוקים אנו אמנם שיהיו לנו גם תנאים אשר יאפשרו את בניינו של יישוב יהודי גדול בארץ ישראל: עלייה חופשית, ביטחון הנפש והרכוש וכדומה; שומה עלינו גם להתגבר על מהמורות רבות ולסקל אבנים כבדות; חובה עלינו לחגור עוז וגבורה, ולהתגונן מפני מכל התוקפים, מכל רוקחי המזימות הפוליטיים, מפני כל הסנבלטים, המסיתים וצרי-עין, ומפני כל השודדים, הרשעים והאכזרים; לעיתים, מוכרחים אנו אף להגיע לכדי קריאתו של דוד המלך – 'לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת'. ברם, שעה שמשווים אנו לנגד עינינו את התכלית הסופית, ובזוכרנו כל העת, כי בסופו של דבר לא מדובר מבחינתנו בבניית עוד איזושהי מדינונת זעירה שתירק אש, כי אם לכונן פינה לאלוהים עלי אדמות ('מָקוֹם לַה', מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב'), משכן של רוח, של שלום, אהבה, קדושה וטהרה – הרי שמוכרחים אנו להקריב קורבנות רבים למען השלום עם שכנינו מסביב, מוכרחים אנו להצהיר בכל עת ולהבהיר את כוונותינו לשלום, מוכרחים אנו לאחוז ב'קשת' רק במקרים ממש בלתי נמנעים, ורק לאחר שכל דרכי השלום האפשריות שבעולם כבר נוסו, והיריב בכל זאת לא אבה לתת לנו דריסת רגל בארצנו הקדושה…

נבדלים אנו אפוא מן הרוויזיוניסטים, הן בהבנת התכלית הסופית והן בנתיבות המוליכות אל 'מלכות ישראל'. אלא שסבורים אנו עוד, כי גם מנקודת ראות מעשית צרופה – עצותיהם ותחבולותיהם של הרוויזיוניסטים נטולות יסוד. גבורה אינה נקנית בדיבורים, אלא במעשים. מי שחזק לאמיתו של דבר, אינו מכריז על כך; וכשאדם נעמד וצווח בכל רחוב ובכל סמטה: 'אני חזק, אני חזק!' – הרי זה בוודאי לא 'קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה', אלא 'קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה'… בצווחות כגון דא אין עושים דבר ואין יוצרים דבר. ומה בכל זאת פרי עמלן? הן יכולות אך ורק להרגיז את היריב, מעוררים אותו עד שיאחז בנשקו, מחמשים אותו כנגדנו, שעה שאנו עצמנו נותרים מופקרים וחסרי מגן, ממש כפי שהיינו…

נימת קולם של כל 'כובשינו' הציונים לעולם נימה של 'אני חזק מכם!' היא. אין הם אלא מבהילים את האווזים תדיר, מסתערים, מקימים רעש ומחוללים מהומה, שעה שכל 'צבאם' אינו אלא קומץ בחורים צעירים, נחמדים ועדינים; יפים הם לענייני ספורט, לתעמולה, ל'הברחת' היריב הפוליטי, לארגון אסיפות ולפיצוצן, אך בשום פנים ואופן אינם מסוגלים לכיבוש הארץ. לא כל שכן שאין הם ראויים להידמות לאותם מכבים, אשר לא שיחקו בכדורגל, אלא שחררו את העם, טיהרו את הארץ וקוממו מחדש את מקדש ישראל החרב מתוך עוז ה' שהיה טמון בקרבם…

ביורוקרטיה והוצאות ממשלתיות בלא ממשלה

אוי לי אם אומר, ואוי לי אם לא אומר. קשה ומר לי עד מאוד לדבר על כך. ואולם, לא אצא ידי חובתי כלפי דיין האמת וכלפי 'הדיין הפנימי שבלב' אם לא אומר את האמת הפשוטה והברורה: הוצאות גדולות מדי הוציאה עד כה ההסתדרות הציונית; גדול מדי היה עד כה מטה הפקידים הציוניים, בין בארץ ישראל ובין ב'ארצות הגולה'; ופנסיות גדולות מדי קיבלו עד כה הפקידים הבכירים, ובייחוד הבכירים ביותר. פעלו כך ממש כאילו כבר הייתה לנו באמת מדינה, ממש כאילו כבר היו לנו בארץ ישראל, לכל הפחות, שלושה-ארבעה מיליון יהודים, היושבים 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו', ואותם שלושה-ארבעה מיליון יהודים כבר שבעים ומסודרים ומכסים את תקציב המדינה הזאת…

ברם כיום? כיום, כאשר יש ברשותנו – 'עם עני ואביון', הזרוע ומפוזר על פני כל תבל – קומץ זעיר של יהודים עתירי ממון, ולצידם מיליוני יהודים אשר אין להם מחייתם אפילו כדי סיפק יום אחד, אומללים, שרויים במחשכים, נרדפים, מורעבים; כאשר לוקחים מכל היהודים הללו תרומות, לא רק למען בניינה הישיר של ארץ ישראל, אלא גם ובעיקר למען מוסדות תרבות, שלרבים מן התורמים אין כל שייכות אליהם, ולמען החזקת מטות שלמים של פקידים זוטרים, בכירים ובכירים מאוד; כאשר בד בבד מוסיפים כל העת לשלוח שליחים לגולה [שד"רים] ולרגוז על כך ש'העם אינו ממלא את חובתו' – הרי זה הרבה יותר מאשר עוול.

ובסופו של דבר, עושים בכך עוול גדול לא רק להמוני היהודים, אלא גם ובעיקר ליישוב בארץ ישראל עצמו. ההמונים מתעייפים מלתת. הם נותנים ונותנים, ולאחר מכן, כשנמאס להם להיות תמיד בבחינה של 'רבי יעקב משלם',[10] הם מפסיקים לתת גם עבור מה שבאמת מחויבים לתת.

היטב להעיר על כך דוד פרישמן בשעתו, כי ליהודי יש רק רובל אחד ויחיד לתת לזולתו. אם הוא נותנו לדבר אחד, שוב אין לו רובל שני לדבר אחר. פרישמן כינה זאת: 'גלגולו של רובל'. אם משלשל היהודי את הרובל לקופה הציונית, שוב אין בידו מאומה לתת לתלמוד תורה, לישיבה, לקניית ספר. אם הוא משלשל אותו לקופת תלמוד תורה וכדומה, שוב אינו נותן ליישוב ארץ ישראל. 'הצרה היא', כותב פרישמן, 'שאין לו ליהודי יותר מאשר אותו רובל יחיד, שמסתובב מחברה לחברה, מקופה לקופה'…

פרישמן כתב זאת בצורה פיליטוניסטית. אולם התובעים הרבים והשונים שלנו היו צריכים להרהר בכך עמוקות, משום שדבריו של פרישמן מבחינה זו מכילים אמת-חיים גדולה.

לשווא לחלוטין ששים ומתנחמים אצלנו, שעה שמישהו מן השד"רים הציוניים עולה בידו, בזמן זה או אחר, ובייחוד בזמן הקשה והמר הנוכחי, לערוך מגבית גדולה לטובתה של קרן זו או אחרת. אגב כך, שוכחים כי מה שנתווסף כאן, ייגרע במקום אחר, ודווקא היכן שאסור בשום אופן שייגרע…

יודע אני שדבריי יסבו כאב לציונים התמימים, אשר אינם מודעים לכל מה שכבר דובר ונכתב בעניין זה. הללו יסברו כי אני עצמי הוא ה'רשע מרושע', המרשה לעצמו לדרוש את הקטנת ההוצאות הציוניות. אולם ידעו נא אותם ציונים תמימים, כי דרישה זו כבר נאמרה זה מכבר, אם כי לדעתי לא בחריפות המספקת, על ידי ה'סוכנות היהודית'; ובצורה ברורה וחריפה מספיק – על ידי ה'דואר היום'.

ושוב יאמרו לי: 'רשעות'. ה'דואר היום' הוא רוויזיוניסטי, ועל כן הוא מחפש כל מיני עלילות נגד ההסתדרות הציונית הרשמית הנוכחית. אך על כך באמתחתי שתי תשובות: האחת, ה'דואר היום' פרסם מאמרים חריפים נגד הפנסיות הגדולות מדי של הפקידים הבכירים לא רק בשנה זו, אלא גם לפני שנים, עת ההסתדרות הרוויזיוניסטית טרם הייתה קיימת. השנייה, ה'דואר היום' לא הפריח מלים סתם באוויר, אלא ערך חשבון מדוקדק, כמה קיבל עד כה כל אחד ואחד מן הפקידים הציוניים הבכירים כפנסיה, וזה ממש מבהיל ומצער לראות כיצד הרהיבו אנשים בנפשם לקחת לעצמם משכורות חודשיות כה גבוהות, שעה שאותם שעמלים באמת למען ארץ ישראל, אותם המוסרים את כל חייהם למען ארץ ישראל – החלוצים – לא מצאו לעיתים, מקום להשתכר כמה גרושים ליום. מה אם כן שייך לכאן רוויזיוניזם או לא-רוויזיוניזם?

שפת המספרים מדברת אל הכול במידה שווה. חיפשתי תשובה ניצחת לטענותיו של ה'דואר היום' מצידה של ההנהלה הציונית, ולדאבוני העמוק, לא מצאתיה. קראתי אך זאת – בחלוף מספר חודשים – כי באסיפה של הוועד הפועל בלונדון דיברו רבות על קיצוצים. אולם בעיקר הוחלט לקצץ את הסובסידיה לעיתון העברי 'העולם'…

זוהי חוכמתו הישנה של הטוחן של קרילוב – הנהר יבש וטחנת המים אינה יכולה לטחון, והסיבה לכך הי שכמה עופות קרבו אל הנהר ושאבו ממנו כמה טיפות…[11]

—

[1] במקור: הרוויזיוניזם השמאלי. רוויזיה, או בחינה מחדש, היה כינוי לזרמים בתוך תנועות אידאולוגיות שביקשו לבחון מחדש את הנחות היסוד ואת דרכי הפעולה. בתנועות השמאל של אותן שנים הונח כינוי זה לליאון טרוצקי, ואילו בתנועה הציונית לתנועתו של זאב ז'בוטינסקי – אליה נדרש ר' הלל בפיסקה הבאה ובהמשך המאמר.

[2] מדיניות של השלטון העות'מאני בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, שנועדה להגביל עלייה והתיישבות יהודית בארץ ישראל. 'הפתק האדום' היה אישור זמני לכניסה ושהייה בארץ.

[3] שמואל הולדהיים (בגרמנית: Samuel Holdheim; ‏1806-1860) היה מהוגיה הרדיקליים של היהדות הרפורמית.

[4] שאול פנחס רבינוביץ', סופר והיסטוריון, מראשוני חובבי ציון.

[5] ראו כעין זה, משה ליב לילינבלום, 'הלאומיים ומתנגדיהם', בתוך: כל כתבי משה ליב ליליינבלום, קרקא: תרע"ב.

[6] ראו הנ"ל, 'מה הלאומיות דורשת?', בתוך: כל כתבי משה ליב ליליינבלום, קרקא: תרע"ב.

[7] שמות רחובות יהודיים מרכזיים בוורשה.

[8] בסידור של הרב [בעל התניא] אין [אומרים] "ושמרו" לאחר חתימת [הברכה] "הפורש סוכת שלום".

[9] רעש והמולה.

[10] מטבע לשון, על פי התלמוד בבלי בבא קמא לט ע"ב: 'ר' יעקב משלם חצי נזק – ר' יעקב מאי עבידתיה? אימא ר' יעקב אומר'.

[11] משל 'הטוחן' (Мельник), נדפסה ב־1825 ב־Полярная звезда, נכלל בספר השביעי של ספר המשלים של קרילוב. במשל של קרילוב, הסכר של הטוחן התחיל לדלוף, והוא הזניח את הבעיה. המים הלכו ואזלו, אבן הריחיים נעצרה, ורק אז הוא התחיל להתרוצץ. כשהוא ראה את התרנגולות שותות מן הנהר, הוא האשים דווקא אותן כאילו הן גרמו למחסור במים והיכה אותן, ושב לחצרו ללא תרנגולות וללא מים. בסיום כותב קרילוב: 'ראיתי לפעמים שיש אדונים כאלה (והמשלון הזה נעשה להם מתנה), שאין אכפת להם לפזר אלף על הבל, אבל הם סבורים שיסייעו למשק, אם יחסכו בדל של נר'.

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר" ולשלום (מתן) שלום