פרופ' יוסף בן שלמה, מהפרשנים המרכזיים של תורת הראי"ה קוק, שילב בסוף חייו את המחקר, הפוליטיקה והאמונה, הצטרף לגוש אמונים וראה בארץ ישראל את יסוד היהדות. על האינטלקטואל שהפתיע את האקדמיה
באביב שנת תשל"ג (1973), כחצי שנה לפני מלחמת יום כיפור וכשנה לפני העליות הראשונות על הקרקע של תנועת גוש אמונים, פרסם פרופ' יוסף בן שלמה – אז, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית – מאמר בירחון לקציני צה"ל, "סקירה חודשית". כותרת המאמר, "זיקת העם היהודי לארץ ישראל", כבר הסגירה טפח ממה שהתחולל בנפשו באותם ימים: בן שלמה, ששב לקרוא בכתבי הרב קוק לאחר הטלטלה שעוררה בו מלחמת ששת הימים והחלטת ועידת ח'רטום שבאה בעקבותיה, התעורר לחשוב מחדש – כניסוחו – על הקיום היהודי במסגרת התנועה הציונית.
מאמר מוקדם זה הציג, לצד הסקירה ההיסטורית, גם מספר חידושים בתחום ההגות המדינית, שלא זכו לפיתוח שלם (ככלל, הידוק הרמטי של הטיעון לא היה הצד החזק בכתיבתו). אחד המרכזיים שבהם הוא תליית סוד קיומו ההיסטורי של העם היהודי, זהותו הלאומית ואף מאפיינים שונים במשטרו הרצוי על גורם אחד ויחיד: הזיקה לארץ ישראל:
"עקשנותו של העם היהודי להמשיך בייחודו הלאומי גם במחיר הנורא ביותר, סוד קיומו וכוח עמידתו הסותרים כל היגיון היסטורי, שאובים מן היחס המיוחד לארץ ישראל, הנמשך ללא הפסקה לאורך כל ההיסטוריה שלו. במשך כ-1800 שנה חי כל יהודי בתודעה ברורה ומתמדת שהוא נמצא בגלות, ושמקומו הלגיטימי הוא בארץ הנקראת ציון"
הגדרה זו היא היפוך היוצרות. יהדותו של היהודי, כתופעה היסטורית, התקיימה לדידו של בן שלמה לא על יסוד אתניות, תרבות, הלכה או רעיונות משותפים – אלא על בסיס זיקתו לארץ ישראל. היהודי הוא מי שידע והכיר בכך שאינו בן-מקומו, שהוא שייך למקום מסוים אחר ושאותו מקום אחר שייך לו. אל ממד המקום החובק כול הזה נשאב גם ממד הזמן:
"אפשר להגדיר את ייחודה של ההיסטוריה היהודית בגולה כשלילה מתמדת של ההווה: ההווה נתפס כלא אותנטי; המצב ההיסטורי הממשי היה רק בעבר, כאשר ישב העם על אדמתו, ויהיה שוב בעתיד, כאשר יחזור אליה; ואילו ההווה אינו אלא תקופת מעבר מכאיבה מן העבר אל העתיד… מצבה של ההיסטוריה כולה הוא מעוות ומקולקל, ולא יבוא על תיקונו אלא בשובם של היהודים למולדתם"
זיקה זו לארץ ישראל מקבלת כאן בכורה מטפיזית שהיא מבחינתו גם ריאליסטית מאוד: לולא מקומה המרכזי של ארץ ישראל בתודעתו של היהודי בגולה – לא הייתה לו כל אפשרות לשאת את מוראות הקיום. מכאן ממשיך בן שלמה אל טענה נוספת: הצלחתה של התנועה הציונית אף היא תולדתה של זיקה זו. לא הגדרה לאומית מחודשת, לא חזון מדיני ואף לא אנטישמיות הובילו את גלי השיבה וההיאחזות המחודשת בארץ – אלא המושג של "ארץ הקודש" שהוטבע באושיות הקיום היהודי, מושג שכרך דת, היסטוריה ולאומיות משותפות בקרב כל תפוצות ישראל.
