מאורעות הדמים שהתחוללו בחודש אב תרפ"ט (אוגוסט 1929) הכו את העם היהודי בכאב ובתדהמה. הרוגים ופצועים, יישובים נטושים, תמונות קשות, תחושות של אימה, עלבון ובגידה. כשבועיים לאחר היוודע הטבח פרסם ר' הלל בכתב העת התל-אביבי "כתובים" את המאמר "אם אשכחך ירושלים… (אגרת מהגולה)" ובו העלה על הכתב מקצת מתחושותיו הקשות: "אי מילים, אשר עוז להן לבטא-כמו את עצמת המכאוב לשמע השואה אשר באה על ארץ ישראל? המרה והעזה בקינות הלא אך דלה היא מהביע… הלא אף שירי ציון אשר ליהודה הלוי דלו מאד… על כך שך שפתך עד דם – ודום! כי מה תאמר ומה תגיד, אח, בימים אלה?". הוא כותב על מכאוב וזעם – על הפורעים, על הבריטים, על מצפונו של העולם.

במאמר זה שלפנינו ("צוויי העכערע קולות פון ירושלים", דער מאמענט, 8/11/1929) שנכתב כחודשיים לאחר מכן, סוקר ר' הלל שני חיבורים שנכתבו בעקבות הפרעות – הספרון של אורי צבי גרינברג (1896-1981), "אזור מגן ונאום בן-הדם" שיצא לאור בהוצאת "סדן", ומאמרו של הראי"ה קוק (1865-1935), "שובו לביצרון!" שהתפרסם מעל דפי "ההד". לדבריו, אלו קולות עמוקים וייחודיים, המעודדים מצד אחד להמשיך ביתר שאת בפעולות הבניין ותקומת האומה, ומצד אחר – מצפים לנבואה, למשיח, לישועה ולטהרה.

א"צ גרינברג והראי"ה קוק – שתי דמויות שונות ורחוקות מר' הלל, ובו בזמן כאלו שהלהיטו את רוחו ואת דמיונו בשנות העשרים והשלושים, בבשורתם ובשירתם הציונית-משיחית. האחד – רוויזיוניסט, מיליטריסט, מלא זעם; השני – רב, חכם רזים, משכין שלום. כלפי שניהם הוא חש אהבה ואף הערצה, מהולה בריחוק מסוים. גם הוא חפץ בתנועה משיחית – אך כזו ש'תקבץ את מבקשי האמת, תיטיב את מצב המוסר, ותתקן את חיי היחיד והחברה ברוח קדושה וטהרה'. את הראשון יבקר על עודף הריאליזם שלו, על משיחיות ארצית וכוחנית מדי; את השני – על מיעוט הריאליזם, על הרוע והכיליון הניצבים לפתחם של מיליוני היהודים באירופה.