ב-18 לאוגוסט 1939, פחות משבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, פרסם ר' הלל צייטלין פואמה-קינה ביידיש: "ובלבד ששמך לא יחולל! בעקבות הפרעות בברטיסלאבה – על פי מוטיב מהשקפתו של המהר״ל מפראג". לאחר פירוקה של צ'כוסלובקיה באוקטובר 1938 החלו בה פרעות ביהודים, שהתגברו בשנת 1939 עם הכרזתה של ברטיסלאבה לבירתה של סלובקיה העצמאית.

הפואמה עוסקת בפרעות, בנדודים, במיתות המשונות ואף בגזֵרת ה"טלאי הצהוב" – ומנגד בגדולתו של העם, בשורשיו העתיקיו ובנחמה שלעתיד לבוא, "השמים החדשים והארץ החדשה". לדברי ר' הלל, כל שנותר הוא לעמוד לפני ריבונו של עולם בתחינה ובזעקה: שימתן את הסבל ויעצור את חילול השם.

פואמה-קינה זו הייתה גם אחד ממאמריו האחרונים שפורסמו ב"דער מאמענט". בשבועות הראשונים למלחמה עוד התאמצו חברי המערכת להוציא לאור את העיתון, בצל ההפגזות הכבדות והמחסור הגובר בנייר. אולם בערב יום הכיפורים שנת ת"ש, 22 לספטמבר 1939, הופגזה מערכת ה"מאמענט" ונחרבה כליל.

את התפילה והזעקה המשיך צייטלין לשאת אל תוך הגטו. "במלחמה כתב צייטלין הרבה", תאר עמנואל רינגלבלום, "בין היתר תרגם ליידיש את ספר תהילים". בשיר־תפילה אחר שהוא מחבר בגטו ורשה הוא ממשיך וזועק לאלוהים על תהום ההשמדה שהולכת ובולעת את ישראל, ותובע מהעם היהודי להמשיך ולזעוק עד שיתעוררו הרחמים.

עוד על ר' הלל בגטו כאן; עוד על קריאתו לזעקה בטיוטת המחזה "כינוסם של נסתרים", ובתיאורו של הסופר אליעזר שטיינמן.