כחודש לאחר פרסום המאמר "על הזבח", פרסם ר' הלל מעל דפי "הזמן" מאמר תגובה נוסף לפרעות "המאות השחורות". כותרתו – "כתבי מרדכי החוזה" – סתומה במקצת. לעת עתה – יש בידינו את חלקו הראשון, "לשרידים".[1] משמעות הכותרת כפולה – לאלו ששרדו, וליחידי הסגולה (מלשון 'בגדי שרד'). סגנון המאמר – שירי ורוחני, בשונה ממאמרי הפובליציסטיקה המצליפים שלו באותה העת.
המאמר מכיל קינה נוגה וזעקת-ייסורים על הפרעות, אך כבר מתלווה אליו נימה נוספת. צייטלין מבקש להביע בפני קוראיו את 'דבריו האחרונים, רעיונו האחרון, נשמת נשמתו'. לצעד תוגת העולם, הסבל והדמעות – הוא מעוניין לשיר 'על האת ועל המחרשה, על חיים חדשים, על שמים חדשים וארץ חדשה'. אלוהיו – ושירה זו מבליטה את הנימה הדתית המוקדמת שלו – שרוי בבכי ובמספד, בצער ובחמלה, אך גם במלחמה, בשחרור ובחירות. ידידי ד"ר עשהאל אבלמן מציין כי במאמר זה העלה צייטלין לראשונה חזון משיחי של גאולה, תחיה וקיבוץ גלויות.
בסיום היצירה, מפקיד ר' הלל בידיה של שירה גדולה זו – שירה של 'תוגה וחדווה', 'המיית נכאים ועוז יוצרים' – את רוחו, ועוצם את עיניו.
—
עוד רואה אני אתכם, אהוביי, פה ושם.
עוד רואה אני אתכם מעונים בבתי כלא ובבתי חושך, ניגשֹים ונרדפים, גֵרים בארץ, זרים בכל, בודדים ושוממים.
עוד רואה אני את פניכם השדופים והדלים, את עיניכם השחורות הבוערות, את האהבה ואת השנאה, את התשוקה ואת הסער, את השאול ואת האבדון, את הרעיון הגדול ואת המזימה העמוקה.
הַגִישוּ עָדַי!
בואו ואשקכם בלהט שפתי, בכל האהבה שבי, בכל האש שבנשמתי, בכל אומץ צערי, בכל עוז תקוותי, בכל כוח רוחי.
בואו אליי ואביע לכם את הגיוני, כל אשר יבער בקרבי, כל אשר יחפוץ לעקור ולנתוֹש, לבנות ולנטוע.
בואו אלי ואשמיעכם את דבריי האחרונים, את חפצי האחרון, את רעיונִי האחרון.
בואו ואקריבה לפניכם את נשמת נשמתי, את חשקה, את עוזה, את יופייה, את הודה.
בואו ואשמיעה לכם את אנחתי, אסיכה לכם את דמעתי, אשירה לכם את שירתי.
בואו ואשיר לכם על תוגת העולם, על צימאון ההוויה, על חסרון אין קץ.
בואו ואשיר לכם על תבל ומלואה, על הגודל ועל היופי, על החן ועל החסד, על הטוהר והעל התום, על הקודש ועל הנשגב.
בואו ואשיר לכם על ישראל ועל הנצח, על הכוח ועל הרוח, על החפץ ועל הדעת, על השאיפה ועל העריגה, על הגעגועים ועל הכיליון.
בואו ואשיר לכם על המכאובים ועל הייסורים, על ההרג ועל הזבח, על הקרבנות ועל הגיבורים, על ילדים תמימים ועל שפתי שושנים.
להמשיך לקרוא