לשרידים

כחודש לאחר פרסום המאמר "על הזבח", פרסם ר' הלל מעל דפי "הזמן" מאמר תגובה נוסף לפרעות "המאות השחורות". כותרתו – "כתבי מרדכי החוזה" – סתומה במקצת. לעת עתה – יש בידינו את חלקו הראשון, "לשרידים".[1] משמעות הכותרת כפולה – לאלו ששרדו, וליחידי הסגולה (מלשון 'בגדי שרד'). סגנון המאמר – שירי ורוחני, בשונה ממאמרי הפובליציסטיקה המצליפים שלו באותה העת.

המאמר מכיל קינה נוגה וזעקת-ייסורים על הפרעות, אך כבר מתלווה אליו נימה נוספת. צייטלין מבקש להביע בפני קוראיו את 'דבריו האחרונים, רעיונו האחרון, נשמת נשמתו'. לצעד תוגת העולם, הסבל והדמעות – הוא מעוניין לשיר 'על האת ועל המחרשה, על חיים חדשים, על שמים חדשים וארץ חדשה'. אלוהיו – ושירה זו מבליטה את הנימה הדתית המוקדמת שלו – שרוי בבכי ובמספד, בצער ובחמלה, אך גם במלחמה, בשחרור ובחירות. ידידי ד"ר עשהאל אבלמן מציין כי במאמר זה העלה צייטלין לראשונה חזון משיחי של גאולה, תחיה וקיבוץ גלויות.

בסיום היצירה, מפקיד ר' הלל בידיה של שירה גדולה זו – שירה של 'תוגה וחדווה', 'המיית נכאים ועוז יוצרים' – את רוחו, ועוצם את עיניו.

עוד רואה אני אתכם, אהוביי, פה ושם.

עוד רואה אני אתכם מעונים בבתי כלא ובבתי חושך, ניגשֹים ונרדפים, גֵרים בארץ, זרים בכל, בודדים ושוממים.

עוד רואה אני את פניכם השדופים והדלים, את עיניכם השחורות הבוערות, את האהבה ואת השנאה, את התשוקה ואת הסער, את השאול ואת האבדון, את הרעיון הגדול ואת המזימה העמוקה.

הַגִישוּ עָדַי!

בואו ואשקכם בלהט שפתי, בכל האהבה שבי, בכל האש שבנשמתי, בכל אומץ צערי, בכל עוז תקוותי, בכל כוח רוחי.

בואו אליי ואביע לכם את הגיוני, כל אשר יבער בקרבי, כל אשר יחפוץ לעקור ולנתוֹש, לבנות ולנטוע.

בואו אלי ואשמיעכם את דבריי האחרונים, את חפצי האחרון, את רעיונִי האחרון.

בואו ואקריבה לפניכם את נשמת נשמתי, את חשקה, את עוזה, את יופייה, את הודה.

בואו ואשמיעה לכם את אנחתי, אסיכה לכם את דמעתי, אשירה לכם את שירתי.

בואו ואשיר לכם על תוגת העולם, על צימאון ההוויה, על חסרון אין קץ.

בואו ואשיר לכם על תבל ומלואה, על הגודל ועל היופי, על החן ועל החסד, על הטוהר והעל התום, על הקודש ועל הנשגב.

בואו ואשיר לכם על ישראל ועל הנצח, על הכוח ועל הרוח, על החפץ ועל הדעת, על השאיפה ועל העריגה, על הגעגועים ועל הכיליון.

בואו ואשיר לכם על המכאובים ועל הייסורים, על ההרג ועל הזבח, על הקרבנות ועל הגיבורים, על ילדים תמימים ועל שפתי שושנים.

להמשיך לקרוא

על הזבח

בשנים 1905-1906 ערכו ארגונים ריאקציוניים ברוסיה ("המאות השחורות") פרעות במאות ערים ועיירות בתחום המושב. העילה – זכויות אזרחיות ופוליטיות שהעניק הצאר בעקבות מהפכת 1905. כתוצאה מכך התחזקה ההסתה כנגד היהודים, והם הואשמו בארגון המהפכה. הצבא והשלטונות תמכו בהמון הפורע באופן פעיל. למעלה מ-1000 יהודים נרצחו בפוגרומים ואלפים רבים אחרים נפצעו ואיבדו את רכושם.

מאמר התגובה של צייטלין למאורעות התפרסם בעמוד הראשון של "הזמן" ועורר הדים בקהל הקוראים. באותה התקופה הוא גם מתחיל לכתוב על מצבו של העם היהודי תחת שם העט "עממי". הסופר ר' בנימין כתב על כתיבה זו של צייטלין ("משהו", ספר צייטלין): "עם פרעות אוקטובר בשנת תרס"ה הוא מגיע לשיא בעבודתו הפובליציסטית-אידאולוגית […] ספק בעיניי אם במאמריו שכתב אחר כך עבר על השיא ההוא". הוא מוסיף וקובע שם כי ברנר וצייטלין היו שותפים ל'חרדת-האומה', אך בכוחו הספרותי עלה צייטלין על ברנר לאין ערוך.

גם צייטלין עצמו, לימים, ראה ב"על הזבח" תחנה ראויה לציון ביצירתו. כך הוא כותב לביאליק בראשית שנת תרע"ג (1912):

ישנם עוד דברים משלי שלפי דעתי ראויים הם להיות נדפסים בקובץ מיוחד, כמו "בני רשף", "מלב דוי", "דברים כהויתם", "על הזבח", וכדומה. לפי דעתי אני, יש ב"בני רשף" שלי הרבה יותר יופי, חיים ואמת מאשר בכל דברי השיריים גם יחד. חושב אני להוציא דברים אלו לאחר שאסיר מהם את הפגימות בכבודם של אנשים פרטיים שונים וכדומה, תחת השם "בשנות רעה". סוף סוף דברים אלה הם האספקלריא היותר מאירה של מה שסבלנו, הרינו והגינו מן הפוגרום הקישינובי עד הזבח הגדול של שנת 1905 ועד בכלל.

צייטלין פותח בקושי הגדול לדבר בשעה זו ובכורח לשתוק נוכח הטבח. הוא מתאר את ממדי האסון, את ציפיות השווא מהאידואלוגיות הפוליטיות ומהדיפלומטיה הבינלאומית ואת אזלת ידו של ההמון היהודי; "כי אך שדה בית הקברות גדול ישאר מכל ערי ישראל, מכל ההרג הגדול וההרס הרב". ובכל זאת, הוא קובע, רגש האחריות שולח אותו בעת הזו לדבר. יש צורך לקרוא ולהזהיר, יש הכרח להתעורר. "כי אין עצה ואין תבונה נגד ההמון הגדול ההולך ומכה, הולך ושוחט. כי אך הבל המה כל השיטות וכל ההמצאות נגד הפשט הגדול של המוות". מול כל אותם הפורעים והשוחטים – יש לפתח רגש גאון לאומי, לשוב ולהרגיש את העליבות והעלבון, להפסיק את הפטפטת הריקה ואת שיתוף הפעולה עם כל העומדים מנגד, ולזעוק לכולם בקול גדול – צאו מן הגלות!

קשה להביע עתה דבר אמת בהיר ונכון: הלבבות נבוכים, המוחות מבולבלים, הידים רועדות.

קשה להביע עתה את כל אשר ירחש הלב; אין אתה חפץ לפזר מלח על גבי הפצעים ולהטיף מוסר לאובדים.

יש דבר נחמה בפיך – הגידנו; איננו – שב ודום!

האוהב מוכיח לפני בוא עת ההרס; אחרי אשר בוא יבוא הוא יושב ומקונן על הקברים.

דבר ד' בער כאש בלב ירמיה לפני החורבן ופיהו מלא אלות, תוכחות ונאצות; אחר אשר בא ונהיה החורבן הנורא הוא רק בוכה על שבר אחיו. לרגעים הוא רואה איזה תוכן נשגב בכל אלה החורבנות והצרות; ואולם לרוב הוא מלא יאוש. יש אשר מתרומם הוא עד לגובה שחקים, מצדיק את הכל ומקדיש את הכל: "חדשים לבקרים רבה אמונתך", "יתן למכהו לחי", "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים". ואולם לרוב הוא רואה את אשר לפניו ויודע כי אפסה כל תקוה וגם השמים סגורים בעדנו.

כי אמרתי: נפץ תנפץ את עט הסופרים אשר לך בימי הרג ואבדן אלה. שים כעפר פיך! אל מי תדבר ועל מה תדבר? זבח נורא אשר כמוהו לא היה מימי גזרת ת"ח ואין עזר ואין תקוה ואין אל מה לישא עין. כי "זכרונותינו" מלאים רשימות אלה ש"נהרגו על קדוש השם". ועל שום מה ולמה נערך הזבח האחרון? כי אין חפץ עוד להעביר את ישראל על דתו, ואין מת עוד על קדוש השם, והזביחות מתרבות ומתרבות ואין אתה רואה קץ וסוף להן.

להמשיך לקרוא