בערב חג הסוכות של שנת תרצ"ו, י"ד בתשרי, פרסם ר' הלל צייטלין בשבועון הציוני "בדרך" את המאמר "סוכת שלום ומלחמת העמים". זהו אחד ממאמריו מאמצע שנות השלושים, שנכתבו על רקע עלייתם של המשטרים הטוטליטריים באירופה והחרפת האיום שהטילו על חיי האדם והעמים.

מתוך מציאות של מלחמה, אלימות ופחד מבקש צייטלין לשוב אל הסוכה כסמל של שלום, ואל התקווה לעתיד שבו תוחלף מלחמת העמים בסדר אנושי אחר, המונהג מתוך השאיפה לדעת אלוהים.

גם אנחנו שרויים כיום, לרצוננו-בעל-כרחנו, במלחמה ממושכת. טוב לשוב בימי החג אל השאיפה הזו ואל הציפייה לעתיד לבוא. המאמר מתפרסם כאן באדיבות ר' אליחן אמיתי, מתוך ספר המאמרים "בדרך" שבעריכתו.

—

הסוכה היא אצלנו לא רק זכר לימים אשר בהם ישבנו בסוכות במדבר ("כי בסוכות הושבתי", ויקרא כג, מג) ולא רק זכר לימים הטובים שבהם אספנו את תבואת זרענו בארץ אבותינו ("חג האסיף"), כי אם גם סוכת שלום, סמל העתיד הרחוק והמזהיר, סמל לאותו העתיד הנשקף לנו, בני ישראל, כשלום עולמי נצחי, שלום אשר לא תבוא אחריו כל חרב ולא יהיה עוד כל מקום לכל קטטה, לכל גזירה רעה ולכל פורענויות.

"וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו, ונער קטן נוהג בם. ופרה ודוב תרעינה יחדו, ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן. ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה" (ישעיהו יא, ו-ח). והנבואה מבארת לנו את המניע הפנימי של השלום הנצחי ההוא, לבל נחשבהו סתם כנס ופלא – "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (שם, ט).

ב-18 לאוגוסט 1939, פחות משבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, פרסם ר' הלל צייטלין פואמה-קינה ביידיש: "ובלבד ששמך לא יחולל! בעקבות הפרעות בברטיסלאבה – על פי מוטיב מהשקפתו של המהר״ל מפראג". לאחר פירוקה של צ'כוסלובקיה באוקטובר 1938 החלו בה פרעות ביהודים, שהתגברו בשנת 1939 עם הכרזתה של ברטיסלאבה לבירתה של סלובקיה העצמאית.

הפואמה עוסקת בפרעות, בנדודים, במיתות המשונות ואף בגזֵרת ה"טלאי הצהוב" – ומנגד בגדולתו של העם, בשורשיו העתיקיו ובנחמה שלעתיד לבוא, "השמים החדשים והארץ החדשה". לדברי ר' הלל, כל שנותר הוא לעמוד לפני ריבונו של עולם בתחינה ובזעקה: שימתן את הסבל ויעצור את חילול השם.

פואמה-קינה זו הייתה גם אחד ממאמריו האחרונים שפורסמו ב"דער מאמענט". בשבועות הראשונים למלחמה עוד התאמצו חברי המערכת להוציא לאור את העיתון, בצל ההפגזות הכבדות והמחסור הגובר בנייר. אולם בערב יום הכיפורים שנת ת"ש, 22 לספטמבר 1939, הופגזה מערכת ה"מאמענט" ונחרבה כליל.

את התפילה והזעקה המשיך צייטלין לשאת אל תוך הגטו. "במלחמה כתב צייטלין הרבה", תאר עמנואל רינגלבלום, "בין היתר תרגם ליידיש את ספר תהילים". בשיר־תפילה אחר שהוא מחבר בגטו ורשה הוא ממשיך וזועק לאלוהים על תהום ההשמדה שהולכת ובולעת את ישראל, ותובע מהעם היהודי להמשיך ולזעוק עד שיתעוררו הרחמים.

עוד על ר' הלל בגטו כאן; עוד על קריאתו לזעקה בטיוטת המחזה "כינוסם של נסתרים", ובתיאורו של הסופר אליעזר שטיינמן.

שנות השלושים המוקדמות עמדו בסימן תמורות פוליטיות מרחיקות לכת. השפל הכלכלי הגדול שהחל בארצות הברית ערער את היציבות הכלכלית והפוליטית במדינות אירופה. בפולין המצב הכלכלי היה מעורער גם קודם לכן. בכתיבתו באותן שנים נדרש ר' הלל צייטלין להתרחשויות הפוליטיות, שהפכו תכופות וסוערות. החל מסוף שנות העשרים הוא מפרסם סדרות מאמרים וספרונים ובהם מסות ארוכות העוסקות בניתוח מצבו הפוליטי והרוחני של העולם ושל העם היהודי ובהצעת דרכים לשיפורו, ביניהם: "דבר לעמים: חזון על גוים ועל ממלכות, עקרי תורת בני־נוח ושירות־תפילות על שלום העולם ועל שיבת השכינה למקומה (תרפ"ח); "דברי ישעיהו בן אמוץ: מה שאמר פעם ומה שהיה אומר כיום" (תרפ"ט); "מה שיש לי להגיד עכשיו לעם היהודי" (תר"צ); "מה על ישראל לעשות כעת בתקופת חבלי משיח" (תרצ"ד); ו"דממה וקול: הגיונות, תוכחות, גלויי־נשמה וכִסופי משיח" (תרצ"ו). הוא מדבר באצטלה של 'נביא-שליח' מודרני, המוכיח, מזהיר וקורא לתיקון על ספו של חורבן.

סקירות אלו, שהתפרסמו מפעם לפעם בהמשכים מרובים, כרכו ריאליזם וחזון. בהן החל ר' הלל לטוות את 'תכניות ההצלה' השונות שלו.

סדרת מאמרים זו שלפנינו התפרסמה ביידיש מעל דפי ה"מאמענט", כחלק מסדרה מקיפה יותר שכותרתה "איני יכול לשתוק עוד". בסדרה זו, שפורסמה בחודשים הראשונים של שנת 1931, ערך ר' הלל סקירה מקיפה של הליקויים שהוא מוצא בהתנהלותה של החברה היהודית, התנועה הציונית, המפלגות בחו"ל, ההנהגה הדתית, אנשי הרוח, ועוד ועוד. בפרקים הנוגעים לציונות ולישוב היהודי בארץ הוא מקדיש פרקים ארוכים ל"שבע הטעויות הבסיסיות" שהוא מוצא: הוויתור על שיטותיהם של "חובבי ציון"; האידאולוגיה של 'שלילת הגלות'; יחס של ביטול כלפי האורתודוקסיה; הזלזול המתמשך במעמד הביניים ובעלייה הרביעית; עריכת ניסויים סוציאליסטיים; התעלמות מהשאלה הערבית; וביורוקרטיה והוצאות ממשלתיות ללא ממשלה.

הדברים נוקבים, ויותר משהם נוקבים – באופן מתמיה ומעורר מבוכה – הם גם עכשוויים מאוד. שאלת ההתיישבות המעשית לנוכח הציונות המדינית, הוויכוח על אודות מעמדה של הדת ועל אידאל 'היהודי חדש', העול הגובר על מעמד הביניים, הביורוקרטיה, השיטות הסוציאליסטיות והבעיה הערבית – כל אלה עדיין איתנו. עמדותיו של ר' הלל מוסיפות לעורר מחשבה בכל האגפים העוסקים גם כיום בבניינה של ארץ ישראל.

מדובר בסדרת מאמרים ארוכה שדורשת סבלנות; קו-מתאר נוסף בדיוקנו של ר' הלל כפעיל רוחני-חברתי, שיש לקוות שיראה אור בספרים ובקבצי מאמרים.

את התרגום מיידיש התקין וערך עמי ר' שלום (מתן) שלום. זוהי גרסה ראשונה שדורשת עוד ליטוש וליבון, ומתפרסמת לרגל חג הפסח תשפ"ו.

מאורעות הדמים שהתחוללו בחודש אב תרפ"ט (אוגוסט 1929) הכו את העם היהודי בכאב ובתדהמה. הרוגים ופצועים, יישובים נטושים, תמונות קשות, תחושות של אימה, עלבון ובגידה. כשבועיים לאחר היוודע הטבח פרסם ר' הלל בכתב העת התל-אביבי "כתובים" את המאמר "אם אשכחך ירושלים… (אגרת מהגולה)" ובו העלה על הכתב מקצת מתחושותיו הקשות: "אי מילים, אשר עוז להן לבטא-כמו את עצמת המכאוב לשמע השואה אשר באה על ארץ ישראל? המרה והעזה בקינות הלא אך דלה היא מהביע… הלא אף שירי ציון אשר ליהודה הלוי דלו מאד… על כך שך שפתך עד דם – ודום! כי מה תאמר ומה תגיד, אח, בימים אלה?". הוא כותב על מכאוב וזעם – על הפורעים, על הבריטים, על מצפונו של העולם.

במאמר זה שלפנינו ("צוויי העכערע קולות פון ירושלים", דער מאמענט, 8/11/1929) שנכתב כחודשיים לאחר מכן, סוקר ר' הלל שני חיבורים שנכתבו בעקבות הפרעות – הספרון של אורי צבי גרינברג (1896-1981), "אזור מגן ונאום בן-הדם" שיצא לאור בהוצאת "סדן", ומאמרו של הראי"ה קוק (1865-1935), "שובו לביצרון!" שהתפרסם מעל דפי "ההד". לדבריו, אלו קולות עמוקים וייחודיים, המעודדים מצד אחד להמשיך ביתר שאת בפעולות הבניין ותקומת האומה, ומצד אחר – מצפים לנבואה, למשיח, לישועה ולטהרה.

א"צ גרינברג והראי"ה קוק – שתי דמויות שונות ורחוקות מר' הלל, ובו בזמן כאלו שהלהיטו את רוחו ואת דמיונו בשנות העשרים והשלושים, בבשורתם ובשירתם הציונית-משיחית. האחד – רוויזיוניסט, מיליטריסט, מלא זעם; השני – רב, חכם רזים, משכין שלום. כלפי שניהם הוא חש אהבה ואף הערצה, מהולה בריחוק מסוים. גם הוא חפץ בתנועה משיחית – אך כזו ש'תקבץ את מבקשי האמת, תיטיב את מצב המוסר, ותתקן את חיי היחיד והחברה ברוח קדושה וטהרה'. את הראשון יבקר על עודף הריאליזם שלו, על משיחיות ארצית וכוחנית מדי; את השני – על מיעוט הריאליזם, על הרוע והכיליון הניצבים לפתחם של מיליוני היהודים באירופה.