מאמר זה פורסם במספר המשכים בשבועון "בדרך" של ההסתדרות הציונית בפולין, בשנת תרצ"ה (1935). בשבועון זה פרסם הרב צייטלין כמה וכמה מאמרים על גדולי ישראל ועבודת אלוהים, שלא זכו לאחר מכן לאיסוף ולהדפסה מחדש.
חלקו השני של המאמר כאן
—
א.
הספרות על רבי ישראל בעש"ט היא עתה גדולה ורחבה, אבל לא עמוקה. ספרים למאות נכתבו על החסידות בעשרות השנים האחרונות בעברית, באידיש, בגרמנית, ובשפות רבות אחרות, ובכולם ידובר פחות או יותר, על הבעש"ט בתור אבי החסידות.
בספרים המודרניים אשר קראתי אני על החסידות בכלל ועל הבעש"ט בפרט, רק מעטים מאד מאד בהם נכנסו לתוך עומק הענין, והם ספריו של רבי אהרן מארקוס זצ"ל מזה וספריו של מארטין בובר מזה, וביתרם מצאתי רק שטחיות ושטחיות ודברים אין קץ על ה"ריפורמה" של הבעש"ט ועל "דימוקרטיותו" ו"עממיותו", וכדומה, וכדומה.
הספרים על הבעש"ט, שנכתבו ברוח אורטודוקסי-חסידותי טהור גם הם, מלבד ספריו של מארקוס, מחטיאים את המטרה הנכונה. אמנם אין בהם אותם פטפוטי המלים, על הריפורמה ועל הדימוקראטיות ועל העממיות של הבעש"ט שבספרים המודרניים, אבל הם לא ניקו מחד צדדיות, מטשטוש הצורה, מהתגבשות החומר בלי טעם ובלי סדר ובלי רוח, מחסרון הבנה וחדירה בתקופה אשר בה חי, פעל ועשה ר' ישראל בעש"ט ומחסרון התעסקות בעיקר מהותה של הנשמה העליונה אשר בה חונן הבעש"ט ובאופי הגאוני המיוחד שלו.
ואני בבואי לכתוב הפעם על הבעש"ט, אין לי שום כוונה למלאות פה את כל החיסרון הזה, כי לא בשבועון כללי מקום לזה, כי אם לרשום פה רשימות אחדות קטנות על עיקר חידושו החסידותי של הבעש"ט ולציין פה רק שרטוטים אחדים מאופיו המיוחד, לרגלי מלאות שתי מאות שנה מיום שנתגלה.