בשנת 1913 פרסם ר' הלל צייטלין את סדרת המאמרים "ווי אזוי זאל ארץ-ישראל ווערען א גייסטיגער צענטער". הכותרת מפנה אל אחד-העם, אך אין מדובר רק בחזרה לפולמוס ישן. בשנים 1911-1913 שבה שאלת דרכה של הציונות אל מרכז הדיון. לאחר הקונגרס הציוני העשירי התחזק המחנה המעשי, הנהגת התנועה התחלפה, והוויכוח בין הציונות המדינית לבין אנשי העבודה בארץ נעשה חריף. בעיני ר' הלל שני הצדדים כאחד נקלעו למבוי סתום: המדיניים עסקו בדיפלומטיה שאין מאחוריה כוח יהודי ממשי, ואילו הציונות המעשית הלכה והתרחקה מן ההמונים היהודיים ומעבודת ההווה בגולה.

לתחושת הקיפאון הזאת הצטרפו אירועים אקטואליים. הבחירות שנערכו באימפריה העות'מאנית בשנים 1912-1913 המחישו לצייטלין את חולשתו הארגונית והפוליטית של היישוב היהודי בארץ. הוא מתאר כיצד החוקים וההסדרים החדשים מצאו את יהודי הארץ בלתי מוכנים. במקביל טלטלו מלחמות הבלקן את האימפריה העות'מאנית והחזירו למרכז הבמה האירופית שאלות של לאומים, טריטוריות ומיעוטים. צייטלין לועג בהקשר זה לפניותיו של מקס נורדאו אל מעצמות אירופה ומנסח את טענתו בפשטות: דיפלומטיה איננה יוצרת כוח; היא יכולה לכל היותר לבטא כוח שכבר קיים. מכאן נובעת אחת מהצעותיו הרדיקליות בסדרה: במקום שקלים, ועדים וקונגרסים, יקומו הציונים בעלי האמצעים ויעברו בעצמם לארץ-ישראל. ארבעים או חמישים אלף מתיישבים בעלי יכולת בתוך שנים אחדות, הוא משער, יוכלו ליצור את הבסיס לקליטתם של רבים נוספים; משייווצר בארץ מרכז גשמי ממשי, תוכל להיווצר בה גם מדיניות ציונית ממשית – ומתוכה, ממילא, גם רוח.

באותן שנים התחדש גם הוויכוח סביב אחד-העם עצמו. לאחר הקונגרס וביקור נוסף בארץ־ישראל פרסם אחד-העם בשנת 1912 את "סך הכל", ובו טען כי ההתפתחות בארץ מאשרת למעשה את חזונו בדבר יצירת "מרכז רוחני" לעם היהודי. המאמר עורר פולמוס נרחב, ובאותה שנה פרסם צייטלין ב"הצפירה" כמה מאמרים נגד תפיסה זו, שאליהם הוא מפנה במפורש בסדרה שלפנינו. בשנת 1913 שב אחד-העם גם אל פרשת "בני משה", ובן-אביגדור פרסם במקביל ביקורת חריפה על האגודה ועל הנהגתו; ר' הלל עצמו מזכיר את "בני משה" כ"ניסיון שלא צלח".

לדיון היה גם הקשר מוסדי. בראשית 1913 קודמה בתנועה הציונית התוכנית להקמת אוניברסיטה עברית בירושלים, ותומכיה תיארו אותה כאחד הכלים ליצירת מרכז תרבותי ורוחני בארץ. ההחלטה הרשמית התקבלה אמנם רק בקונגרס הציוני הי"א, כחודשיים לאחר פרסום סדרת המאמרים של ר' הלל, אך הוויכוח כבר היה בעיצומו. על רקע זה מקבלת קביעתו כאן כי "לא גימנסיות ואוניברסיטאות יהפכו את ארץ ישראל למרכז רוחני" משמעות פולמוסית ברורה: מרכז רוחני אינו נוצר, לדעתו, ממוסדות תרבות כשלעצמם, אלא מתוך ציבור יהודי ממשי ומתוך צורת חיים יהודית מתחדשת.

הסדרה משקפת גם שינוי מסוים בעמדתו של ר' הלל עצמו. הוא אינו חוזר בו מן הטריטוריאליזם: ארץ-ישראל, שבה רוב ערבי גדול, אינה יכולה לדעתו לפתור בזמן הקרוב את מצוקת מיליוני היהודים. אבל דווקא משום כך הוא מבקש לברר מהי משמעותה החיובית של ציון. "אל הרעיון של טריטוריה בשביל היהודים אני מגיע מתוך ניתוח המציאות היהודית", הוא כותב; "אל ציון אני מגיע מתוך מניעים דתיים-לאומיים". את "שאלת היהודים" עשויה לפתור טריטוריה; אולם את שאלת תחייתה של היהדות יכולה לפתור רק ציון. מכאן ניסיונו לקחת מאחד-העם את הביטוי "מרכז רוחני" וליצוק בו תוכן חדש: לא רק מרכז של תרבות עברית, אלא מקום שבו יוכלו להתחדש חיים יהודיים מלאים, יצירה, תורה וקדושה.

סדרה זו היא ביטוי נוסף לסגנונו החריף והמושחז של ר' הלל, יחד עם ראייתו הבהירה והצופה למרחוק – על הציונות, על הפוליטיקה והרחוב היהודי, על העבודה הדרושה בארץ ישראל בגשמיות וברוחניות ועל העובדים הדרושים.

את התרגום מיידיש התקין וערך עמי ר' שלום (מתן) שלום. זוהי גרסה ראשונה שדורשת עוד ליטוש וליבון, ומתפרסמת לרגל היא"צ של ר' הלל, ערב ראש השנה תשפ"ז.

להמשיך לקרוא ←

כחודש לאחר פרסום המאמר "על הזבח", פרסם ר' הלל מעל דפי "הזמן" מאמר תגובה נוסף לפרעות "המאות השחורות". כותרתו – "כתבי מרדכי החוזה" – סתומה במקצת. לעת עתה – יש בידינו את חלקו הראשון, "לשרידים".[1] משמעות הכותרת כפולה – לאלו ששרדו, וליחידי הסגולה (מלשון 'בגדי שרד'). סגנון המאמר – שירי ורוחני, בשונה ממאמרי הפובליציסטיקה המצליפים שלו באותה העת.

המאמר מכיל קינה נוגה וזעקת-ייסורים על הפרעות, אך כבר מתלווה אליו נימה נוספת. צייטלין מבקש להביע בפני קוראיו את 'דבריו האחרונים, רעיונו האחרון, נשמת נשמתו'. לצעד תוגת העולם, הסבל והדמעות – הוא מעוניין לשיר 'על האת ועל המחרשה, על חיים חדשים, על שמים חדשים וארץ חדשה'. אלוהיו – ושירה זו מבליטה את הנימה הדתית המוקדמת שלו – שרוי בבכי ובמספד, בצער ובחמלה, אך גם במלחמה, בשחרור ובחירות. ידידי ד"ר עשהאל אבלמן מציין כי במאמר זה העלה צייטלין לראשונה חזון משיחי של גאולה, תחיה וקיבוץ גלויות.

בסיום היצירה, מפקיד ר' הלל בידיה של שירה גדולה זו – שירה של 'תוגה וחדווה', 'המיית נכאים ועוז יוצרים' – את רוחו, ועוצם את עיניו.

—

עוד רואה אני אתכם, אהוביי, פה ושם.

עוד רואה אני אתכם מעונים בבתי כלא ובבתי חושך, ניגשֹים ונרדפים, גֵרים בארץ, זרים בכל, בודדים ושוממים.

עוד רואה אני את פניכם השדופים והדלים, את עיניכם השחורות הבוערות, את האהבה ואת השנאה, את התשוקה ואת הסער, את השאול ואת האבדון, את הרעיון הגדול ואת המזימה העמוקה.

הַגִישוּ עָדַי!

בואו ואשקכם בלהט שפתי, בכל האהבה שבי, בכל האש שבנשמתי, בכל אומץ צערי, בכל עוז תקוותי, בכל כוח רוחי.

בואו אליי ואביע לכם את הגיוני, כל אשר יבער בקרבי, כל אשר יחפוץ לעקור ולנתוֹש, לבנות ולנטוע.

בואו אלי ואשמיעכם את דבריי האחרונים, את חפצי האחרון, את רעיונִי האחרון.

בואו ואקריבה לפניכם את נשמת נשמתי, את חשקה, את עוזה, את יופייה, את הודה.

בואו ואשמיעה לכם את אנחתי, אסיכה לכם את דמעתי, אשירה לכם את שירתי.

בואו ואשיר לכם על תוגת העולם, על צימאון ההוויה, על חסרון אין קץ.

בואו ואשיר לכם על תבל ומלואה, על הגודל ועל היופי, על החן ועל החסד, על הטוהר והעל התום, על הקודש ועל הנשגב.

בואו ואשיר לכם על ישראל ועל הנצח, על הכוח ועל הרוח, על החפץ ועל הדעת, על השאיפה ועל העריגה, על הגעגועים ועל הכיליון.

בואו ואשיר לכם על המכאובים ועל הייסורים, על ההרג ועל הזבח, על הקרבנות ועל הגיבורים, על ילדים תמימים ועל שפתי שושנים.

להמשיך לקרוא ←

בשנים 1905-1906 ערכו ארגונים ריאקציוניים ברוסיה ("המאות השחורות") פרעות במאות ערים ועיירות בתחום המושב. העילה – זכויות אזרחיות ופוליטיות שהעניק הצאר בעקבות מהפכת 1905. כתוצאה מכך התחזקה ההסתה כנגד היהודים, והם הואשמו בארגון המהפכה. הצבא והשלטונות תמכו בהמון הפורע באופן פעיל. למעלה מ-1000 יהודים נרצחו בפוגרומים ואלפים רבים אחרים נפצעו ואיבדו את רכושם.

מאמר התגובה של צייטלין למאורעות התפרסם בעמוד הראשון של "הזמן" ועורר הדים בקהל הקוראים. באותה התקופה הוא גם מתחיל לכתוב על מצבו של העם היהודי תחת שם העט "עממי". הסופר ר' בנימין כתב על כתיבה זו של צייטלין ("משהו", ספר צייטלין): "עם פרעות אוקטובר בשנת תרס"ה הוא מגיע לשיא בעבודתו הפובליציסטית-אידאולוגית […] ספק בעיניי אם במאמריו שכתב אחר כך עבר על השיא ההוא". הוא מוסיף וקובע שם כי ברנר וצייטלין היו שותפים ל'חרדת-האומה', אך בכוחו הספרותי עלה צייטלין על ברנר לאין ערוך.

גם צייטלין עצמו, לימים, ראה ב"על הזבח" תחנה ראויה לציון ביצירתו. כך הוא כותב לביאליק בראשית שנת תרע"ג (1912):

ישנם עוד דברים משלי שלפי דעתי ראויים הם להיות נדפסים בקובץ מיוחד, כמו "בני רשף", "מלב דוי", "דברים כהויתם", "על הזבח", וכדומה. לפי דעתי אני, יש ב"בני רשף" שלי הרבה יותר יופי, חיים ואמת מאשר בכל דברי השיריים גם יחד. חושב אני להוציא דברים אלו לאחר שאסיר מהם את הפגימות בכבודם של אנשים פרטיים שונים וכדומה, תחת השם "בשנות רעה". סוף סוף דברים אלה הם האספקלריא היותר מאירה של מה שסבלנו, הרינו והגינו מן הפוגרום הקישינובי עד הזבח הגדול של שנת 1905 ועד בכלל.

צייטלין פותח בקושי הגדול לדבר בשעה זו ובכורח לשתוק נוכח הטבח. הוא מתאר את ממדי האסון, את ציפיות השווא מהאידואלוגיות הפוליטיות ומהדיפלומטיה הבינלאומית ואת אזלת ידו של ההמון היהודי; "כי אך שדה בית הקברות גדול ישאר מכל ערי ישראל, מכל ההרג הגדול וההרס הרב". ובכל זאת, הוא קובע, רגש האחריות שולח אותו בעת הזו לדבר. יש צורך לקרוא ולהזהיר, יש הכרח להתעורר. "כי אין עצה ואין תבונה נגד ההמון הגדול ההולך ומכה, הולך ושוחט. כי אך הבל המה כל השיטות וכל ההמצאות נגד הפשט הגדול של המוות". מול כל אותם הפורעים והשוחטים – יש לפתח רגש גאון לאומי, לשוב ולהרגיש את העליבות והעלבון, להפסיק את הפטפטת הריקה ואת שיתוף הפעולה עם כל העומדים מנגד, ולזעוק לכולם בקול גדול – צאו מן הגלות!

—

קשה להביע עתה דבר אמת בהיר ונכון: הלבבות נבוכים, המוחות מבולבלים, הידים רועדות.

קשה להביע עתה את כל אשר ירחש הלב; אין אתה חפץ לפזר מלח על גבי הפצעים ולהטיף מוסר לאובדים.

יש דבר נחמה בפיך – הגידנו; איננו – שב ודום!

האוהב מוכיח לפני בוא עת ההרס; אחרי אשר בוא יבוא הוא יושב ומקונן על הקברים.

דבר ד' בער כאש בלב ירמיה לפני החורבן ופיהו מלא אלות, תוכחות ונאצות; אחר אשר בא ונהיה החורבן הנורא הוא רק בוכה על שבר אחיו. לרגעים הוא רואה איזה תוכן נשגב בכל אלה החורבנות והצרות; ואולם לרוב הוא מלא יאוש. יש אשר מתרומם הוא עד לגובה שחקים, מצדיק את הכל ומקדיש את הכל: "חדשים לבקרים רבה אמונתך", "יתן למכהו לחי", "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים". ואולם לרוב הוא רואה את אשר לפניו ויודע כי אפסה כל תקוה וגם השמים סגורים בעדנו.

כי אמרתי: נפץ תנפץ את עט הסופרים אשר לך בימי הרג ואבדן אלה. שים כעפר פיך! אל מי תדבר ועל מה תדבר? זבח נורא אשר כמוהו לא היה מימי גזרת ת"ח ואין עזר ואין תקוה ואין אל מה לישא עין. כי "זכרונותינו" מלאים רשימות אלה ש"נהרגו על קדוש השם". ועל שום מה ולמה נערך הזבח האחרון? כי אין חפץ עוד להעביר את ישראל על דתו, ואין מת עוד על קדוש השם, והזביחות מתרבות ומתרבות ואין אתה רואה קץ וסוף להן.

להמשיך לקרוא ←

בחודש ניסן של שנת תרס"ו (אפריל 1906) התחוללו בפולין מהומות על רקע דתי. זרם נוצרי חדש, ה"מריהוויטים" (Mariavite), ביקש לקבל הכרה מה"כס הקדוש". שנתיים ושלוש קודם לכן החלו עשרות פרחי כמורה צעירים להטיף לחיים רוחניים אינטנסיביים, הסתפקות במועט ופשטות – תוך ביקורת על הממסד הקתולי. הנחו אותם חזיונותיה של נזירה בשם פליציה קוזולובסקה, ששימשה מנהיגה רוחנית בקומונה של נשים דתיות.

ה"מריהוויטים" עסקו בפעילות תרבותית, חינוכית וחברתית מקיפה: החל מהפעלת מוסדות חינוך ומעונות יום לילדי פועלים, וכלה בבתי תמחוי ותמיכה במבקשי עבודה. עשרות אלפי מאמינים הצטרפו לשורותיהם, והם החלו להתארגן באופן עצמאי מבחינה מוסדית. ה"מריהוויטים" דגלו בחופש ביטוי ובשקיפות, ונהגו שיוויון בין נשים וגברים. בסופו של דבר, בלחץ הבישופים הפולנים, בקשתם נדחתה בידי האינקוויזיציה. הם גורשו באופן רשמי מהכנסייה, ומהומות דמים פרצו ברחבי פולין.

ממקום מושבו בווילנה עקב הרב צייטלין אחר ה"מריהוויטים" בפולין, כמו גם אחר תנועות תחייה דתיות שונות בגרמניה וברוסיה. הוא מצא בהן רוח חדשה ומרעננת, שאיפה לשחרר את הרגש הדתי ממסגר הקביעות: "הרגש הדתי כפי שהוא לעצמו חי חי הוא בלב, ועודנו מקור נובע חזיונות ודמיונות, שאיפות ומעשים". על האינטליגנציה היהודית הוא מותח ביקורת נוקבת בשנים אלו מעל דפי "הזמן", בפרט על עיסוקה המתמיד בכלכלה ובפוליטיקה, "מרקס נהיה למין תנ"ך, שהכל צריכים למצוא בו יסוד לדבריהם […] מה שפיתחו הגרמנים במדעם, בדייקנותם ובהתמדתם וקביעותם – סיימו האברכים היהודים בפלפוליהם המשונים". פלפלנות וספקנות, מטריאליזם וחשיבה כלכלית – אלו הקולות שנשמעים לדבריו באותן שנים ברחוב היהודי, בזמן שהרגש הדתי ברחבי אירופה מתנער לתחייה.

בסופו של אותו חודש הוא מקדיש את אחד מסדרת המאמרים "שיחות קטנות על עניינים גדולים" למהומות אלו, ומייחל לתנועה יהודית דומה של "בקשה וחיפוש, פליאה והשתוממות, יצירה דתית וחזון רוח דתי".

 

—

בשעה שאתה רואה את אלפי הקונטרסים המתפשטים עתה בהמון, בשעה שאזניך תחרשנה מן הוויכוחים והפלפולים על קוצו של יוד של איזו תכנית פוליטית או כלכלית, בשעה שאתה מתבונן בכל זה הבולמוס של הפוליטיקה שאוחז עתה כמעט בכל בני האדם, בשעה שעיניך תחזינה את כל זה השטף, את כל זה הסער, את כל זו ההתלהבות – הרי אתה עלול לחשוב שכבר פסו תמו הצרכים הרוחניים והקניינים הרוחניים מנפשות בני האדם, ובאופן היותר טוב, יצאו מתוך הספירות העולמיות והנצחיות ונצטמצמו כולם בפוליטיקה וכלכלה.

אמת שמרגיש אתה, כי מבעד לכל אלה ישנם דחפים יותר גבוהים, יותר דקים, יותר רוחניים לפי תכונתם. אמת שמרגיש אתה, כי סוף סוף – האדם אדם הוא, כי סוף סוף – אי אפשר להמית בקרב האדם את השאיפה אל מה שהוא גבוה ממנו, את געגועי הנצח ואת כליון הנשמה, את בקשת הסיבות והמטרות, את השאלות העולמיות, את החיפושים והדרישות. אמת שמרגיש אתה, כי בסתר ליבותיהם של כל אלה המאמינים בשלטונו היחיד של ה'גורם הכלכלי' וכל כי האי גוונא ישנם תפונות [=ספיקות], ספיקות, פקפוקים, תמיהות, תיוהות [=סדקים]. יודע אתה שגם בליבות אלה מתעוררת לפעמים בכל עוצמה ותוקפה, קושייה ומרירותה, אותה השאלה הישנה: מה אני? מי אני? מה הם חיי? בשביל מה אני חי? מה כל זאת? בשביל מה כל זאת? מאין ולאן?

ואולם כל זה שהומה ורוחש לפעמים במסתרים שבלב איננו בא לכלל גילוי וביטוי, ומכל שכן שאיננו בא לכלל גלוי גמור וביטוי גמור. הכל מרחף באיזו פינה נסתרת בלא ידיעה עצמית, בלי הכרה עצמית, בלי צורה ובלי תואר. הכל רק בבחינת הרהורים חולפים, בבחינת רושמי רגע, בתור דיסוננס עם כל ההנחשב והמדובר תמיד, בתור פעולה חוזרת, בתור מכשול על הדרך שצריך להסירו, בתור עיכוב שצריך לרחקו, בתור 'סבל ירושה' שצריך להשתחרר ממנו. הכל רק, כמו שהיו אומרים המקובלים, בהעלם, בבחינת מקיף, בבחינת סובב.

להמשיך לקרוא ←