בפורים של שנת תרס"ט (1909) פרסם ר' הלל ב"היינט" מאמר חג: "אמאל און היינט: פורים געדאנקען". מדובר בנוהג שאימץ לעצמו עוד מראשית כתיבתו ביידיש – לכתוב בעיתון מספר רעיונות, הערות ואנקדוטות לקראת כל חג ומועד.
מבעד לכתיבה השנונה והעוקצנית מצטיירת ורשה היהודית, על כל ריבי מפלגותיה וחיי היום יום שלה. באותה שנה מנהל ר' הלל לא מעט מאבקים סוערים מעל דפי העיתון – במתבוללים, שכוחם ברחוב היהודי החל לעלות; ביידישיסטים, ששנה קודם לכן כינסו את "ועידת טשרנוביץ'" ולחמו בשפה העברית; בסוציאליסטים היהודיים, שהתרחקו, לדידו, מהסולידריות ומהשותפות בגורל היהודי; בהנהגה הרבנית, שלא הייתה קשובה בעיניו להמון; בתנועה הציונית; בסופרים היהודיים; בהפקרות המשתוללת ברחוב; בניצני הפמיניזם; בתרבות הפנאי המחודשת… במה לא.
שנת תרס"ט (1909) היא גם השנה שבה נכתבות מסותיו החשובות, בעלות הגוון הסימבוליסטי – "יופי של מעלה", "שכינה", "הצימאון", ועוד. זו השנה של ה"מכתבים לנוער היהודי" ו"מכתבים למבוגרים היהודיים", ושל המסות ב"רשפים". כל אלו נכתבו לצד מאבקים פובליציסטיים מרים על כל צעד ושעל.
בסופו של דבר, במאמר זה מזהה ר' הלל בתוך כל האידאולוגיות, הנהנתנות והסטיות שברחוב, מפניהן הוא מתריע – את הבריחה הכואבת מהגורל היהודי, ששב ורודף את כולם בשווה.
—
א.
'והשתיה כדת' –
לעיתים עולה בי המחשבה שאנחנו חיים בתקופת אחשורוש. מעולם זה לא היה מחוור לי יותר מכפי שהיה בתקופה האחרונה: אנשים להוטים ליהנות, לבלות, להרגיש. להתחמק מכל המחוייבויות שהחיים מטילים עליהם. בעידן זה של 'הסער והפרץ' עוסקים בהכל, ורק דבר אחד נשכח – החיים. כביכול היו רוצים כעת להיפטר מהם.
אולם בכל זאת קיים הבדל גדול בין ה'שתיה' בעבר ובין ה'שתיה' כיום. בעבר הייתה זו אמנם פרימיטיביות, אך היא נשאה בחובה גם גדולה ויופי.
אחשורוש עורך נשף לאנשיו במשך מאה ושמונים יום, ולשושן הבירה – במשך שבעה ימים. שותים מכוסות של זהב, שוכבים על מיטות של זהב, פוסעים על שיש. כוסות של זהב עוברות מיד ליד, הארץ כולה רוקדת ריקוד שכורים. המלך ציווה לשמוח!
וכאשר הזהב הבריק, היהלומים נצצו, היין המלכותי העלה קצף, עמודי הכסף בהקו מבעד לצעיפים של תכלת וארגמן, הרקיע העמיק בכחול מלמעלה, העצים שוחחו בשקט בגינת המלך, הפרחים שזרו את כל היופי של פרס ומדי, המלך והעם התאחדו בשמחת החיים ובתשוקת החיים – עלה גם זכרון יופיה של המלכה.
הם מבקשים להביאה, אך היא אינה רוצה לרדת אל העם, אינה רוצה שהמלך יעשה זאת. השמחה הגדולה נעכרת, המלך נזעף, המלכה נענשת, המלך נזכר בחייה ומתגעגע…
אך כעת זה שונה מאוד. אנשים חלשים, שבורים, מלאי יאוש. אנשים שביקשו בעבר אלילים, אנשים שקברו אלילים – מבקשים כעת את החיים שלהם ואת העצמי שלהם כשהם חצי מתים. מנסים למצות את הטיפות האחרונות של החיים, מה שעוד נשאר מהם. בידיים כחושות ושדופות הם מנסים להוריד אליהם את עץ החיים. אולם העץ הוא גבוה ומופלא, שוכן הרחק בשמיים, הרחק מהישג ידיהם.
אנשים רוצים לשכוח את הצרות, למחוק את העצב החרישי, לאטום את האזניים, לגרש את חלום הבלהות. אנשים אוגרים את שאריות כוחם כדי לבזבז אותן – מי במיניות, מי בריקוד ושירה, מי בהצגה ובתחרות, מי בשכרות ובהפקרות.
בורחים מהצללים הכהים – אך אלו עדיין אופפים אותם; מנסים לשכוח את הסיוט – אך הוא עדיין מעורר מחנק; מאחורי הנשפים, החטאים והזימה ניצב הגרדום, הגרדום…
