בשנת 1922 פרסם הסופר, העיתונאי וההוגה הוורשאי הלל צייטלין מסה ארוכה ביידיש על יהדות ובודהיזם, "אין הויכע דרכים" (בדרכים גבוהות). עילת הפרסום – הופעתו של הספר "תורת בודהה" של גצל זליקוביץ' בניו יורק, ובו תרגום לעברית מתוך הטריפִּיטָקָה (או הטיפיטקה, בפאלית), מהקנון הבודהיסטי. לאחר השבחים שחלק לספר הוא ניגש לבאר בהרחבה את הדומה והשונה בין הדתות, ובפרט תקף את מה שנראה בעיניו כעמדה שטחית ורווחת – היהדות כאופטימיזם, שמחה ואהבת החיים מול הבודהיזם כפסימיזם, עצב ושלילת החיים. לדבריו המכנה המשותף גדול יותר משמקובל לחשוב – שאיפה מוסרית, טהרה, הכרה פנימית, רחמנות וצדק – ואת ההבדל המהותי יש לבקש במקום אחר.
המסה ייחודית: מובע בה יחס מעניין ומקורי לבודהיזם. מדובר גם ביחס מפתיע: צייטלין של אותן שנים הוצג בסקירות ובביוגרפיות השונות כ"חוזר בתשובה", כזה שעבר במחצית השנייה של חייו מפנה דתי ושב אל חיק היהדות; בפרט לאחר שנות מלחמת העולם הראשונה, שבה החלה תקופת יצירתו ה"משיחית".
יתר על כן: לאורך שנות יצירתו, וכפי שיתואר להלן, היה יחסו של צייטלין לבודהיזם מסויג מאוד, והוא ראה בו השקפה פסימיסטית קיצונית הספוגה בייאוש; ואת האמונה היהודית הוא תיאר כהשקפה מרוחקת, שלא לומר מנוגדת, להשקפה זו. מה היו הסיבות למפנה זה ביחסו אל הבודהיזם, ובכיוון הפוך מהמצופה?
בשנת תרפ"ב נוסדה בברלין הוצאת "עינות", בידי שמעון רבידוביץ. מטרת ההוצאה הייתה, בלשונו, "להחזיר את הקורא העברי למקורות ספרותנו ותרבותנו". תרגום הזוהר לעברית היה ממטרותיה הראשונות, והיא פנתה לר' הלל צייטלין כדי שייטול על שכמו משימה זו, ונעתה בחיוב. כעבור שנה הייתה מוכנה ההקדמה להתקנה לדפוס, אך השעה נטרפה: בגרמניה השתוללה היפר-אינפלציה שלא אפשרה את המשך פעילות ההוצאה, ור' הלל שקע ראשו ורובו בענייני ציבור שעל הפרק.
במהלך מלחמת העולם השנייה, בשנת תש"ג (1943) פרסם רבידוביץ את תרגומו של ר' הלל להקדמה במאסף הלונדוני "המצודה", וראה בו "אוד מוצל מאש – אף על פי שהאש טרם כבתה". הוא מצרף לתרגום גם ייחול: "ולוואי ו'מצודה' זו תגיע ביום מן הימים לידי המתרגם, אם במצודתו בה הוא יושב, דרך נס, או לאחר עבור מלכות היטלר מן הארץ – ופרסום ההקדמה יעוררו להמשיך במפעלו ולמלא אחר החסר בתרגום זה, ויזכה לברך על המוגמר".
כפי שעולה ממספר עדויות, ר' הלל המשיך בתרגום הזוהר גם לאחר מכן. הייתה זו עבורו מעין 'גולת כותרת' לחיפושיו הרוחניים. פרופ' יונתן מאיר מצטט ממאמרו של הסופר לייב רוכמן, שעמד בקשר מכתבים עם צייטלין, כי "מספר סופרים הטמינו את יצירותיהם באדמה עם פרוץ המלחמה, ביניהם הלל צייטלין שהטמין את תרגומו לספר הזוהר". אחרים ראו אותו עוסק במלאכת התרגום גם תחת אימי הגטו. מי יתן ואבדה זו עוד תשוב ותימצא.
תרגומו של ר' הלל כפי שפורסם לראשונה ב"מצודה" בצירוף שני מכתבים על אודותיו. מכתב נוסף נדפס ב"מצודה" לאחר מכן. התרגום נערך לאחר מכן בידי בנו ויצא לאור בספר "בפרדס החסידות והקבלה"; נוסח אחרון זה הוקלד ל"פרויקט בן יהודה". מאמרו של פרופ' מאיר "התהוותו וגלגוליו של מפעל תרגום וביאור ספר הזוהר להלל צייטלין" כאן. ומאמרו של ר' הלל, מראשית שנות העשרים, "מפתח לספר הזוהר", כאן.
לקראת חג הפסח של שנת תרפ"א (1921) פרסם ר' הלל כמנהגו רשימה, עם כותרת המשנה "כמה מילים לקראת חג הפסח הנוכחי". במזרח אירופה עוד לא שככו אדי המלחמות והמהפכות הקודמות, ומלחמות חדשות פרצו. לצד שאלת הגלות המרה, ר' הלל מתמקד ב'טיפוסים' השונים המאכלסים את הרחוב היהודי, ומאתר בקרבם זן בעייתי של 'המון' – שאין בו רוע וזדון מצד עצמו, אבל גם אין לו רגשות עצמיים, והוא מושפע בקלות מהלכי רוח. כך, לדבריו, נוצרים סכסוכים ומהומות בקרב היהודים, ושנאת החינם משתוללת מבלי שניתן יהיה לכבות אותה.
תרגום חפוז בפרוס עלינו חג הפסח תשפ"ה, מאה וקצת שנים לאחר מכן, ונדמה שצרות וה'טיפוסים' עדיין איתנו – וגם ההפצרה של ר' הלל: תלמדו לשאול.
אחד הרבנים הזקנים, אשר סבל בעצמו מרדיפות השווא כלפי היהודים, היה מבאר את "מה נשתנה הלילה הזה" לא על ליל פסח, אלא על ליל הגלות הארוך…
"שומר מה מלילה? שומר מה מליל?" שואלים אנו את השומר הגדול והנצחי של העם היהודי. איזה דבר אפשר לשמוע מהלילה? מתי יגיע הקץ לחושך הסמיך? האם הלילה השומם יימשך לנצח?
"אמר שומר: אתא בקר וגם לילה…". משיב השומר: יבוא זמן שהוא גם יום וגם לילה. אור וחושך משמשים בערבוביה. והאדם לא ידע אם כבר עלה השחר אם שמא עדיין שורר ליל הגלות הנורא.
אבל האם כך זה יהיה לנצח? מנחם אותנו נביא אחר: "והיה יום אחד הוא ייוודע לה', לא יום ולא לילה, והיה לעת ערב יהיה אור". יבוא זמן שהוא לא יום ולא לילה. האדם לא ידע כלל היכן הוא בעולם. ודווקא כאשר תגיע האפלה העמוקה ביותר, בעומק הלילה שבו אנשים יאבדו כל תקווה לגאולה, יבקע אור ראשון.
בינתיים אנחנו חיים עדיין בחושך הגדול של כל הצרות מסביב. בינתיים עוד לא ראינו את האור הראשון הבוקע. בינתיים אנחנו רק רואים כיצד מיליוני יהודים באוקראינה ובמקומות רבים אחרים הם "כצאן לטבח יובל" ועדיין לא רואים כל מוצא.
בינתיים אנחנו צריכים להמשיך ולשאול יחד עם אותו רב זקן את אותה הקושיה שלימדה אותנו הגלות: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות"? מה נשתנה הלילה הזה, של הגלות הרביעית, מכל הלילות של הגלויות שקדמו לו? מדוע לגלות מצרים היה סוף, מדוע לגלות בבל היה סוף, ומדוע לגלות אדום אין קצה ואין סוף?
פורסם במוסף ספרים של "הארץ", ערב יום כיפור התשפ"ג, 3/10/22
בערב ראש השנה מלאו 80 שנה להירצחו של הסופר, הפובליציסט והמיסטיקאי ר' הלל צייטלין (תרל"א–תש"ב; 1871–1942) בידי הנאצים. צייטלין היה מעמודי התווך הרוחניים של יהדות פולין בעשורים שקדמו להכחדתה. טוריו הופיעו פעמיים ושלוש בשבוע בעיתונות היומית המרכזית בוורשה – תחילה ב'הײַנט' ולאחר מכן ב'דער מאָמענט' – במשך שלושים וחמש שנה; מסותיו ומאמריו פורסמו בעברית וביידיש בכחמישים במות ספרותיות שונות; ביתו היה סלון ספרותי פופולרי ובית-ועד לצעירים ולזקנים; הרצאותיו משכו קהל רב; והליכתו ברחוב לוותה בשובל של מעריצים.
חזותו הייתה ייחודית – גבה קומה, בעל זקן מתבדר ושער שופע, עטוף במעיל ארוך ועבה – וכמוה גם תחנות חייו. בשנותיו המוקדמות קיבל חינוך דתי, ולדבריו, בהיותו כבן אחת עשרה אף נתפרסם כעילוי. בתקופת הנערות גברו עליו 'תאוות נוער ותסיסות שונות, ביניהן תסיסת ההשכלה'. בהיותו בן חמש עשרה התדרדר מצבה הכלכלי של משפחתו ועל כתפיו נפל עול הפרנסה הוא החל בנדודים כמורה פרטי בעיירות שונות. בנדודיו, שנמשכו שבע שנים, רכש את השכלתו הכללית בתחומי הפילוסופיה, המדעים והספרות. את מצבו באותן שנים תיאר כ'כף הקלע של עינויי גשם ורוח גם יחד'. אמונתו הפכה מסופקת והתגלו בה סדקים.
בשנות העשרים לחייו נשא אישה והתיישב בעיירה הומל, שם התוודע לקבוצה של צעירים יהודיים שפנו עורף לאורח החיים הדתי, ביניהם מי שיהיו לימים סופרים עבריים ידועים דוגמת יוסף חיים ברנר ואורי ניסן גנסין. בניגוד אליהם, התחולל בו מפנה בשלב מאוחר יותר של חייו, והוא החל לכתוב בצורה נלהבת על חיי הדת הפנימיים, החסידות והקבלה. בערב ראש השנה תש"ג (1942) נרצח בגטו ורשה, עטור בטלית ובתפילין, כשספר 'הזוהר' בידו.
מפנה אחרון זה טבע את חותם ה'חוזר בתשובה' בדמותו של צייטלין: מצעיר יהודי 'תלוש' להוגה דתי, ומיוצר נאו-רומנטי לפרשן ספרי קבלה. המחקר על אודותיו התרבה והעמיק בשנים האחרונות, וניתן לשרטט כיום באופן מדויק יותר את התקופות בחייו ואת השינויים הרוחניים שעבר. בין היתר, ניתן לומר כיום בבירור כי חותם ה'חוזר בתשובה' בטעות יסודו; מדובר במונח אנכרוניסטי שאינו מצליח ללכוד את חיפושיו ואת השינויים בהשקפת עולמו.
עם זאת, נדמה עדיין כי חלק מרכזי ב'פאזל' של אישיותו וכתביו המרובים נותר עלום; כוונתי היא לכל אותן צורות התנהגות מהתקופה שבין מלחמות העולם שנותרו ייחודיות מאוד ואף 'מוזרות', ללא הקשר תרבותי או הסבר מתקבל על הדעת. אם לנקוב במרכזיות שבהן: פרסום יומן אישי־מיסטי ושירי תפילה בכתבי עת הגותיים; הפקת כתבי עת ובהם קריאות לתשובה לצד מאמרים אזוטריים; ניסיונות לייסד 'אגודות של יחידים' שיעסקו בתפילה וקריאה בכתבים מיסטיים; פרסום קריאות נבואיות־פוליטיות, הכורכות נימה משיחית עם ייאוש ממצבה המוסרי של אירופה; וסבבי הרצאות ברחבי פולין על אודות הגאולה הקרבה והתשובה הנדרשת.
עד כה נסקרו צורות התנהגות אלו במחקר במסגרת 'המפנה הדתי' בהגותו או מפעל 'החייאת החסידות' שלו והן נבחנו לאור מפעלי התחדשות יהודית ותנועות משיחיות שקמו בין שתי מלחמות העולם. ועדיין נראה שאין בכך די וכי התנהגותו של צייטלין ייחודית וחריגה על רקע התנועות החברתיות והרוחניות שרחשו ברחוב היהודי של ורשה באותן שנים – גם אם מביאים בחשבון מפעלים 'ניאו־חסידיים' אחרים.
בסופו של חודש אלול השנה ימלאו 80 שנה להירצחו של ר' הלל צייטלין בגטו ורשה. עוד יגיע תורם של מאמרים והרצאות כבדי ראש, בינתיים אתנחתא קומית, שהיא גם חלון לתקופה.
בארכיונו של אברהם כהנא בספריה הלאומית, באחד התיקים הכלליים בנושא יהדות, נחה לה הקריקטורה הבאה, הנושאת את הכותרת (בכתב יד) "צייטלין און זיין 'בליץ' לאבארטוריום" (הקרדיט והתודות לר' משה נחמני ולר' אבי טאוב).
הקריקטורה מונה את ה'חומרים' השונים מהם מכין ר' הלל את מאמריו – '90% צדקות', '100% אמת-שבאמת', 'מי מקווה ובודהיזם', 'תמצית פשקווילים', ועוד. על המדף מונחים הספרים – 'אני ור' לוי יצחק' 'שייקספיר ואהרן שלי' (הרמז הוא לבנו אהרן, המשורר), ו'גיאורג ברנדס ומטטרון'. אך היא בעיקר מתמקדת במהירות הרבה שבה צייטלין מכין אותם. ואכן, ר' הלל פרסם לאורך השנים שלושה-ארבעה מאמרים בשבוע, ושמר על הקצב הזה עד לשלהי שנות השלושים.
מתחתיה, בדף נפרד שהודבק לה, נמצא שיר היתולי קצר (גם הוא בכתב יד), בסופו חתום "חגי". חגי – הוא חיים גולדברג – היה יהודי ורשאי מוכשר, שעסק בצילום, כתיבה, איור, שירה הוצאה לאור ועוד ועוד (בספריה הפולנית ניתן לראות כמה עשרות גלויות "שנה טובה" נהדרות שלו). חוברות היתוליות שלו, מלוות בעיטורים משלו ומשל אחרים, יצאו לאור מדי פעם בפעם. גם שמו של ר' הלל ותמונתו לא נפקד מהן.
בחודש כסלו שנת תרפ"ג (1922) מפרסם ר' הלל צייטלין סקירה ספרותית לרגל הוצאה מחודשת של היצירה "תָּפְתֶּה עָרוּךְ" לרבי משה זַכּוּת (שפ"ה-תנ"ח;1625-1697) בעריכת דוד אריה פרידמן.[1] סקירה זו, לצד היותה מבוא קצר ליצירה, היא גם חרך-הצצה לחייו הרוחניים של ר' הלל באותה התקופה.
רבי משה זכות (הרמ"ז) היה אחד מגדולי חכמי הקבלה בדורו, ומהישיבה שייסד בעירו מנטובה שבאיטליה הועתקו כתבי האר"י והופצו בכל רחבי אירופה.[2] לעשרות חיבוריו, שנכתבו בכל מקצועות התורה, נהג להוסיף שירים פרי עטו. העברית שכתב הייתה עשירה ומדויקת, והרמח"ל מכנה אותו בספרו "לשון לימודים" – "ראש המשוררים המקובל האלוקי".
כתיבת מחזה בידי תלמיד חכם, פוסק ומקובל, עלולה להיתפס היום כעניין מתמיה, אך לא כן בדורות קודמים.[3] "תפתה ערוך" הודפס והופץ בקרב קהילות יהודיות, תורגם לשפות נוספות, ואף זכה להסכמותיהם הנלהבות של תלמידי חכמים (בין היתר, בעל ה"שאגת אריה", הרב אריה לייב גינצבורג). הוא נקרא כספר מוסר – אך גם כשירה נשגבה, וייתכן שאף בוצע כמחזה.
ר' הלל מכנה את יצירתו של רבי משה זכות ביידיש "מיסטעריע". כוונתו איננה לתיאור דבר-מה כמסתורי באופן כללי, אלא ל'מִיסְטֶרְיָה' (Mystery play; מחזה-מסתורין) – מחזה דתי-עממי שהיה נפוץ באירופה של ימי הביניים.[4] מחזות אלו הציגו דרמה דתית, מסיפורי המקרא ומתקופות מאוחרות יותר, ושילבו יסודות טרגיים וקומיים, עד שדעכו. לפני מעט יותר ממאה שנה החלו תנועות רוחניות שונות לחדש את המיסטריות מתוך תפיסה שהאנושות עומדת בפתחו של 'עידן חדש', שבו האדם יתעלה מעל רדיפת הממון, השררה, המדע השטחי והטכנולוגיה. רודולף שטיינר, מייסד האנתרופוסופיה, כתב במינכן ערב מלחמת העולם הראשונה כמה מיסטריות מודרניות שעוסקות במסעותיהן של דמויות לעבר התפתחות רוחנית. ר' הלל ראה בהתעוררות רוחנית זו תנועה רחבה של תשובה ותיקון.
הסופר אליעזר שטיינמן, יליד פודוליה, הגיע לוורשה לראשונה בשנת תרע"א (1911) במטרה לפתוח שם בפעילות ספרותית ועיתונאית. שטיינמן, צעיר בכעשרים שנה מר' הלל צייטלין, העריץ את כתיבתו של זה מרחוק, וכאשר הגיע לוורשה סר לבקרו. היה זה בוקרו של שמיני עצרת. את רשמיו מתקופה זו העלה על הכתב בסדרת מאמרים בעיתון "דבר", בשנת ת"ש (1940). מאמרים אלו כונסו לאחר מכן בספרו "במעגל הדורות" שעסק בסופרים ואנשי רוח בני זמנו.
מאוחר יותר שב שטיינמן לוורשה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ואף כתב ב"דער מאמענט". הוא חלק עם צייטלין את הרצון בחידוש פניה של המסורת החסידית (על פי עדותו, ייתכן שהיה זה ר' הלל עצמו שדחק בו לכתוב על כך), את בקשת הדעת (והדת) מחוץ לגבול ישראל, את חוש הביקורת ואת השילוב שבין הגות ופיוט.
בין שני אישים אלו שררה קרבה רבה. שטיינמן עזב את ורשה בשנת תרפ"ד (1924), והגיע ארצה. הם שבו ונפגשו כאשר ר' הלל הגיע בשנת תרפ"ה (1925) לחנוכת האוניברסיטה העברית. לימים ספד לר' הלל במילים "קברניטה של יהדות פולין".
מומלץ לקרוא את סדרת המאמרים כולה, ואף את הספר כולו. בעמודים אלו מוסר שטיינמן גם תיאור גרפי ארוך, יחיד במינו, בדבר חזותו של ר' הלל, שחלקו הארי הושמט כאן.
—
מנהגו של עולם, שכל מי שהולך לשחר בפעם ראשונה פני אדם נערץ עליו, נוחל אכזבה קלה או חמורה, מאחר שאינו מוצא במראה עיניו סמוכים להרהורי דמיונו, שיִחסוּ למושא הערצתו גם סגולות גופניות נעלות לאין שיעור. הלה זימן מלאך ממרומים, ומצא לפניו בסך הכל בשר ודם – והרי לך שורש למפח נפש. וכמה גדלה נחת רוחי בהסתכלי בקלסתר דיוקנו של צייטלין החי. אפשר לומר, כי זה היה הסופר הראשון, ואולי היחידי, שפרצופו הגשמי לא מיעט בעיניי בפגישה ראשונה אף כחוט השערה את דמותו הרוחנית, אלא, להיפך, עוד שימש פירוש רש"י, מאיר ומחיה, מעדן ומרומם, לפְּנים הספרותי שלו.
הוא מחונן בלי ספק בהדרת פנים. ראשית כל מזדקר לעיניים ראש כעין החורשה, ואף פניו נשקפים כאי גרמי בתוך ים של שיער. הרושם הראשון: איש מן היער. פרוש ונזיר, אם כי לא זעום עפעפיים ורב גבות. הראש-היער והזקן הרחב, היורד על מדיו, הולמים אותו […]
צמרת השיער, המשתפכת לו בשפע פראי מעל הראש, מקנה לו מראה כהן הדת, מעין דוּכּוֹבּוֹר רוסי, המשוטט בעלמא הדין לחפש את בורא העולם, בן דמותם של טולסטוי וסולוביוב. וכך נראית מיד לטביעת עין ראשונה גם בחיצוניותו של האיש מזיגת הניגודים שבפרצופו: צלם ישראל סבא, שנתרכב עליו בהצלחה גוון סלאבי גזעי, היונק מתוך ערבות רוסיה הנוטפות געגועים ודבקות ליוצר המרחבים […]
לאמיתו של דבר קשה לייצב את הרושם לגבי הפנים המהלכים האלה, הנתונים בתנועה מתמדת. מדי רגע ברגע הם מפליגים ממך והלאה. ואף הגוף שלו מתנועע בלי הרף כדרך הלומדים על הגמרא. כל עצמותיו המתנועעות תאמרנה, ופיו דווקא שותק. אלא ששפתיו מפזמות קטעי ניגון, מבוללים בטירופי גניחות. מפני הנימוס הוא רוטן לאחר אתנחתא ממושכה משהו שבשאלה או מעיר איזו הערה. ועל הרוב בעניין חילוני ועסקי ביותר, כגון כמה מעות עלתה הנסיעה מאודסה לוורשה, או שההבדל במחירים על החליפה גדול ביותר בין אודסה לוורשה וכיוצא בזה מצרכי גוף; והפסקאות של חולין נמלטות בין זמזום ניגוני מתוך דבקות לבין משנהו. ואופן הדיבור – ביתי. משל לא טרחתי עצמי בנסיעה לכאן מהלך מאות פרסאות ולא הייתי איש צעיר לא נודע לבעל הבית מתמול שלשום, אלא שכן קרוב שלו, שבגמר סעודת החג (הביקור חל בחג הסוכות) נכנסתי אצלו לומר לו ברכת יום-טוב, וכעת שני השכנים מסובים בצוותא ושותקים בחברותא כנהוג אצלם משכבר.
בכך התחיל ונסתיים ביקורי אצל צייטלין בשמיני עצרת תרע"א. בעל הבית הנעים זמר מתוך נענועים שבדביקות ואורחו הפליג עמו יחד מתוך ריכוז לעולם הניגון. ובוודאי היינו שוהים כך עוד שעה מרובה אילולא הופיעה בעלת הבית והורידתנו לעולם התחתון, בהצהירה בריטוּן פייסני, שבו נוזפות נשי תלמידי חכמים בבעליהן, הנוהגים להפליג לעולמות העליונים:
