פורסם במוסף ספרים של "הארץ", ערב יום כיפור התשפ"ג, 3/10/22

בערב ראש השנה מלאו 80 שנה להירצחו של הסופר, הפובליציסט והמיסטיקאי ר' הלל צייטלין (תרל"א–תש"ב; 1871–1942) בידי הנאצים. צייטלין היה מעמודי התווך הרוחניים של יהדות פולין בעשורים שקדמו להכחדתה. טוריו הופיעו פעמיים ושלוש בשבוע בעיתונות היומית המרכזית בוורשה – תחילה ב'הײַנט' ולאחר מכן ב'דער מאָמענט' – במשך שלושים וחמש שנה; מסותיו ומאמריו פורסמו בעברית וביידיש בכחמישים במות ספרותיות שונות; ביתו היה סלון ספרותי פופולרי ובית-ועד לצעירים ולזקנים; הרצאותיו משכו קהל רב; והליכתו ברחוב לוותה בשובל של מעריצים.

חזותו הייתה ייחודית – גבה קומה, בעל זקן מתבדר ושער שופע, עטוף במעיל ארוך ועבה – וכמוה גם תחנות חייו. בשנותיו המוקדמות קיבל חינוך דתי, ולדבריו, בהיותו כבן אחת עשרה אף נתפרסם כעילוי. בתקופת הנערות גברו עליו 'תאוות נוער ותסיסות שונות, ביניהן תסיסת ההשכלה'. בהיותו בן חמש עשרה התדרדר מצבה הכלכלי של משפחתו ועל כתפיו נפל עול הפרנסה הוא החל בנדודים כמורה פרטי בעיירות שונות. בנדודיו, שנמשכו שבע שנים, רכש את השכלתו הכללית בתחומי הפילוסופיה, המדעים והספרות. את מצבו באותן שנים תיאר כ'כף הקלע של עינויי גשם ורוח גם יחד'. אמונתו הפכה מסופקת והתגלו בה סדקים.

בשנות העשרים לחייו נשא אישה והתיישב בעיירה הומל, שם התוודע לקבוצה של צעירים יהודיים שפנו עורף לאורח החיים הדתי, ביניהם מי שיהיו לימים סופרים עבריים ידועים דוגמת יוסף חיים ברנר ואורי ניסן גנסין. בניגוד אליהם, התחולל בו מפנה בשלב מאוחר יותר של חייו, והוא החל לכתוב בצורה נלהבת על חיי הדת הפנימיים, החסידות והקבלה. בערב ראש השנה תש"ג (1942) נרצח בגטו ורשה, עטור בטלית ובתפילין, כשספר 'הזוהר' בידו.

מפנה אחרון זה טבע את חותם ה'חוזר בתשובה' בדמותו של צייטלין: מצעיר יהודי 'תלוש' להוגה דתי, ומיוצר נאו-רומנטי לפרשן ספרי קבלה. המחקר על אודותיו התרבה והעמיק בשנים האחרונות, וניתן לשרטט כיום באופן מדויק יותר את התקופות בחייו ואת השינויים הרוחניים שעבר. בין היתר, ניתן לומר כיום בבירור כי חותם ה'חוזר בתשובה' בטעות יסודו; מדובר במונח אנכרוניסטי שאינו מצליח ללכוד את חיפושיו ואת השינויים בהשקפת עולמו.

עם זאת, נדמה עדיין כי חלק מרכזי ב'פאזל' של אישיותו וכתביו המרובים נותר עלום; כוונתי היא לכל אותן צורות התנהגות מהתקופה שבין מלחמות העולם שנותרו ייחודיות מאוד ואף 'מוזרות', ללא הקשר תרבותי או הסבר מתקבל על הדעת. אם לנקוב במרכזיות שבהן: פרסום יומן אישי־מיסטי ושירי תפילה בכתבי עת הגותיים; הפקת כתבי עת ובהם קריאות לתשובה לצד מאמרים אזוטריים; ניסיונות לייסד 'אגודות של יחידים' שיעסקו בתפילה וקריאה בכתבים מיסטיים; פרסום קריאות נבואיות־פוליטיות, הכורכות נימה משיחית עם ייאוש ממצבה המוסרי של אירופה; וסבבי הרצאות ברחבי פולין על אודות הגאולה הקרבה והתשובה הנדרשת.

עד כה נסקרו צורות התנהגות אלו במחקר במסגרת 'המפנה הדתי' בהגותו או מפעל 'החייאת החסידות' שלו והן נבחנו לאור מפעלי התחדשות יהודית ותנועות משיחיות שקמו בין שתי מלחמות העולם. ועדיין נראה שאין בכך די וכי התנהגותו של צייטלין ייחודית וחריגה על רקע התנועות החברתיות והרוחניות שרחשו ברחוב היהודי של ורשה באותן שנים – גם אם מביאים בחשבון מפעלים 'ניאו־חסידיים' אחרים.

סופרים בני דורו, בכללם חבריו וידידיו, ראו בצורות התנהגות אלו עניין מוזר, ומבקרי התרבות הגיבו אליהם בביקורת ואף בלעג. בפרסום יומנו האישי מצאו דבר משונה ואף מגוחך. "נאומי התשובה" שלו זכו לקיתונות בוז ולעיתים גם להתנגדות פיזית. הביקורת, התמיהה, הבוז והלעג שלהם זכה צייטלין ניכרים גם מתגובותיו למבקרים.

אלא שפרסום יומן אישי־מיסטי, הפקת כתבי עת וחוברות, סבבי הרצאות, ייסוד אגודות לתפילה ולעבודה רוחנית וקריאות נבואיות־פוליטיות היו פרקטיקות מוכרות, נפוצות ומקובלות מאוד בקרב תנועות רוחניות ואזוטריות שונות שפרחו בראשית המאה העשרים בפולין, ברוסיה ובגרמניה, ובפרט בקרב התנועה התיאוסופיות בוורשה בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

מאמר זה יסקור בקצרה את פעילותן של התנועות השונות ואת הזיקות, הישירות והעקיפות, של צייטלין אליהן. יש שימצאו בהשוואות ובזיקות ממין אלו טעם לפגם; כביכול, הדבר מפחית ממידת מקוריותם ועמקותם של  הרעיונות שהציג. סקירה מעין זו אכן מפקיעה את משנתו מלהיות הבלחה חד-פעמית העומדת לעצמה, ברם היא משבצת וממקמת אותה בניסיון רב־שנים ורחב־היקף לגבש אלטרנטיבה רוחנית־חברתית־מוסרית לתרבות המודרנית, ובאופן זה גם מגלה בה טיעונים ותובנות עקרוניים יותר.

התעוררות רוחנית

בתקופת מפנה המאות (Fin de siècle) חוותה אירופה – לצד שינויים תרבותיים ואמנותיים – גם גל של תופעות רוחניות והתחדשות דתית. אגודות ויחידים החלו להציע פרקטיקות שונות, מספיריטואליזם, אסטרולוגיה, ניחוש, גרפולוגיה, טלקניזיס וקריאת מחשבות – ועד רפואה טבעית, תזונה, התעמלות ומדיטציה. פרקטיקות אלו לגווניהן השונים הקיפו מיליוני אנשים־צרכנים.

אליטות מעין מדעיות תרו אחר מדע חדש וחקרו את קיומם של "ממד רביעי", "גוף אסטרלי", "השפעות מגנטיות" ותופעות פרפסיכולוגיות שונות. הוגים, פילוסופים ואומנים מודרניסטיים קראו להתחדשות דתית וחברתית, ולעיתים קרובות היו גם מעורבים־פוליטית.

לאותה התעוררות רוחנית היו שותפות תנועות שונות שנבדלו זו מזו מבחינה ארגונית, חברתית ודתית, כמו גם במטרת עיסוקן וצורת עיסוקן: ספיריטואליזם ובונים חופשיים, "המחשבה החדשה" ו"השחר הזהוב", תיאוסופיה והרמטיזם. עם זאת, הן לא היו מובחנות מבחינת מקורות ההשראה והרעיונות; הללו זלגו בחופשיות ובאופן תדיר מתנועה לתנועה. רשימות הקריאה שהומלצו בכל תנועה היו אקלקטיות, והוא הדין לדמויות, מחקרים וטיעונים שיש ללכת בעקבותיהם. לכולן הייתה מטרה דומה: לשמש ריאקציה לפוזיטיביזם ולשיח הכלכלי המטריאליסטי, לפוליטיקה הצינית והאינדיבידואליזם הקיצוני, שהלכו ודלדלו – לדידם – את החברה האירופית. על מקורות ההשראה הפילוסופיים שלהן נמנו שופנהאואר, שהחדיר את הבודהיזם אל תוך הפילוסופיה הגרמנית, וניטשה, ששימש להן מעין נביא אפוקליפטי של "עידן חדש".

תחום ההוצאה לאור פרח, ואלפי כותרים – החל מהינדואיזם ודרכים להארה וכלה במדע אלטרנטיבי ומאגיה – הודפסו בכמה שפות אירופיות. ספריות וחנויות ספרים ייעודיות נפתחו. ברוסיה ובגרמניה הופיעו מאות כותרים שכאלו. תחום חשוב נוסף היה העיתונים וכתבי העת של התנועות השונות, שהיו בעלי תפוצה רחבה ועשרות אלפי מנויים. לצד גיוס חברים רשמיים, בסניפים ובמועדונים השונים התקיימו גם הרצאות לציבור הרחב. מדובר בחלק חשוב בקורותיה של אירופה שנודעו לו השלכות בתחומים רבים – מאומנות ועד פוליטיקה.

נתונים אלה שופכים אור חדש על הזדקקותו של צייטלין – בשנות מלחמת העולם הראשונה ולאחריה – לספרות אזוטרית ואוקולטיסטית על אודות חלומות, אינטואיציות, ידיעת העתיד, חושים נסתרים והחיים שלאחר המוות (ספרות זו זוכה למחקר בידי ידידי, סאם גלאובר-זימרה). כך מתייחס צייטלין לסופר והמשורר האמריקני ראלף וולדו אמרסון (1803–1882), שעסק בהתנסויות טרנסצנדנטליות; לסופר וההוגה ראלף וולדו טריין (1866–1958), מתנועת "המחשבה החדשה", שהייתה בעלת השפעה מכרעת על ההגות והיצירה בארצות הברית; לרופא הגרמני יוסטינוס קרנר (1786–1862) שעסק ב"מגנטיזם"; למיסטיקאי הגרמני אלפרד קרל דו־פרל (1839–1899), ממובילי המחקר הפסיכולוגי והפאראפסיכולוגי בגרמניה, ותקופה מסוימת נמנה על שורותיה של התנועה התיאוסופית; למאסטר סוואמי וִיוֵוקָאנַנְדַה (1863–1902), ממפיצי היוגה בעולם המערבי; ועוד רבים. את ספריהם קרא צייטלין בגרמנית או ברוסית ועיבד לאחר מכן לעברית וליידיש. באמרסון, לדוגמה, הוא ראה את "אחד מגדולי הפילוסופים של אמריקה", ובטריין – הוגה חשוב שיש לתרגם את כתביו. כל זאת – בתקופה שהייתה מקובלת עד היום כתקופת ה"חזרה בתשובה" שלו.

ניכר כי אין מדובר בכתיבה 'דתית' גרידא אלא בתופעה תרבותית מקיפה הרבה יותר. דמויות וכתבים אלו השפיעו על כלל התנועות להתחדשות רוחנית. שיטותיהם חיברו בין הפיזיולוגי, הפסיכולוגי והקוסמי, בניסיון למצוא נתיב מודרני ומדעי לטרנסצנדנטי. כאנקדוטה מייצגת ניתן להוסיף כי תוך כדי תרגום הזֹהר לעברית יפנה צייטלין במכתב אל המוציא לאור ויבקש ממנו – תוך שהוא נוקב בשמותיהן של חנויות לממכר ספרים בברלין (!) – כי יואיל לחפש לו את ספריו של הצייר והמיסטיקאי הגרמני "בו־יין־רה" (1876–1943; יוסף אנטון שניידרפרנקן), שראו אור באותה עת בלייפציג.

ברם גם אם כתיבתו של צייטלין משובצת מקורות משלל אישים ותנועות, בכל הנוגע לדרכי הפעולה שנקט – ובכללן גם הסנטימנט הסוציאלי והפוליטי שלו, שלא לומר המשיחי – מתגלה דמיון רב בינו ובין התנועה התיאוסופית במרכז אירופה ובמזרחה. הדבר אינו מפתיע: במהלך מלחמת העולם הראשונה נפתח שלב חדש ואינטנסיבי בפעילותה של התנועה התיאוסופית בפולין, ובפרט בוורשה, בסמוך למקום מושבו של צייטלין.

היכרות עם כל אותה התעוררות רוחנית בשנות מלחמת העולם יכולה לשפוך אור על דמויות כגון הרב דוד כהן ("הנזיר"), והיכרות עם פעילותה של התנועה התיאוסופית עשויה לשפוך אור על הוגים יהודים נוספים שפעלו באותה "סביבת גידול" ורשאית, כגון הרב יהודה לייב אשלג, יאנוש קורצ'אק או הרב קלונימוס קלמיש שפירא.

אגודות תיאוסופיות במזרח אירופה

האגודה התיאוסופית הבינלאומית נוסדה בשנת 1875 בניו יורק. הדמויות הדומיננטיות בייסודה היו הסופרת וההוגה הלנה בלבצקי (1831–1891), שנולדה וגדלה ברוסיה, וקולונל הנרי אולקוט (1832–1907), עיתונאי וקצין מוערך בצבא האמריקני. כעבור שנים־מספר עברו השניים להודו, ותוך חבירה לתנועות תחייה מקומיות הקימו באדיאר שבדרום הודו את הסניף הראשי ("המפקדה") הפעיל עד היום.

בלבצקי טענה כי מקורן של כל הדתות והאמונות בחוכמה עתיקה אחת, שנגנזה והוסתרה מהציבור הרחב. חוכמה זו הכילה את ההבנה המעמיקה ביותר של העולם, העומדת בתשתית הדת והמדע כאחד. החלקים הסודיים של כל דת משמרים חלקים מסוימים של חוכמה זו, ותפקידה של התיאוסופיה – כמערכת סינתטית של דת, פילוסופיה ומדע – לחלצם או לשחזרם. הייתה זו התנגדות לדת הממוסדת מכאן ולפוזיטיביזם המדעי מכאן.

בלבצקי נפטרה בשנת 1891, ושותפה אולקוט היה נשיא האגודה עד פטירתו בשנת 1907. את מקומו ירשה אנני בסנט (1847–1933), ילידת אנגליה, אשר הטביעה את חותמה על התנועה התיאוסופית במשך שלושה עשורים והפכה אותה לבעלת תו היכר חברתי־פוליטי בולט. חבריה עסקו בבעיות סוציאליות שונות, בזכויות מיעוטים, בחובותיו של האדם כלפי החברה, בצורת החינוך הראויה, בזכויות נשים, באחווה כלל־אנושית ובפתרון בעיית הרע והסבל בדרכים מעשיות. במהלך מלחמת העולם הראשונה היא הטילה את כל כובד משקלה במאבק למען שלטון עצמאי בהודו ושימשה נשיאת הקונגרס הלאומי ההודי למשך שנה. רעיונותיה ודרכי הפעולה שלה הגדילו את האגודה התיאוסופית לשיא של למעלה מארבעים אלף חברים ברחבי העולם. הרצאותיהם הרבות לציבור הרחב, לצד תפוקה בלתי נדלית של ספרים וכתבי עת, היו מוקד אינטלקטואלי משפיע תדיר.

במזרח אירופה פעלו כמה מעגלים תיאוסופיים קטנים כבר בסוף המאה התשע עשרה. אנה קמינסקיה (1867–1952), ראש החטיבה הרוסית בחברה התיאוסופית ומי שיצרה את התשתית להקמת האגודה הרשמית ברוסיה, הושפעה רבות מבסנט. כמוה, גם היא הייתה מעורה במאבקים חברתיים שונים, כגון למען זכויות עובדים ונשים. נוסף על כך, התנועה זכתה להכרה – ולעיתים אף לתמיכה נלהבת – מצד האליטות האומנותיות והסימבוליסטיות של "תור הכסף" ברוסיה שהיו מעורבות תדיר בתסיסות פוליטיות ודתיות שונות.

הלשכות התיאוסופיות בפולין התפתחו במקביל לאחיותיהן שברוסיה. עד למלחמת העולם הראשונה הייתה פולין גם חלק מהאימפריה הרוסית. בשנת 1908 מופיע ברשומות החברה התיאוסופית כי הארגון החל לפעול באימפריה הרוסית באופן רשמי, ואחת מלשכותיו הייתה בוורשה. אותה לשכה התגבשה כקבוצה כבר בשנת 1905 סביב הצייר קאז'ימייז' סטאברובסקי (1869–1929), מנהל בית הספר לאומנויות של ורשה, ועסקה בקריאת טקסטים אזוטריים. את אנה קמינסקיה פגש סטאברובסקי ככל הנראה בסנט פטרבורג, שבה למד קודם לכן באקדמיה לאומנות ומשם הביא את התיאוסופיה לפולין.

סטאברובסקי נודע באומנותו הסימבוליסטית, ובפרט בחידושיו בנוגע לדמות האישה – פיתוח תיאוסופי להגותו הקבלית־מיסטית של ולדימיר סולוביוב: האישה כמסתורין, כאגדה, כדבר־מה המגיע מעולם אחר. סולוביוב, שהלך לעולמו בשנת תר"ס (1900), היה מעין נביא מודרני שנשא את המיסטיקה אל המרחב החברתי־פוליטי. במוקד חזון האהבה שלו לזולת ולכללות ההוויה עמדה "סופיה" – דמות נשית אלוהית, "הנשיות הנצחית של אלוהים" או "השכינה" – שעִמה נדרש האדם להתמזג כדי לחוות את האהבה השלמה.

חלק ניכר מעבודותיו של סטאברובסקי משנים אלו בוורשה אבד, ברם גם במעט שנותר ניתן לראות כיצד העתיק סטאברובסקי את האישה מהממד הפיזי אל הממד הרוחני, המיתי, האגדי. פרט ביוגרפי זה עומד בזיקה מעניינת לביוגרפיה האינטלקטואלית של צייטלין, שהחל משנת 1907 התגורר בוורשה ויצר בה את יצירותיו הסימבוליסטיות, שהיו אף הן בעלות זיקה הדוקה ויוצאת דופן לדמות ה"אישה־שכינה", המסמלת את ההרמוניה, הרוך, החמלה והאהבה. בשנת 1908 מציין צייטלין כי האישה במיסטיקה היהודית היא "סמל לכל הנעלה, היפה והטוב"; "האהבה השמימית, הרחמים הנצחיים, הרוך, הנחמה". כאשר היהודי מבקש את האלוהי, את הקדוש, את הנצחי – הוא מבקש את ה"אימהי הנצחי" ואת ה"נשי הנצחי".

בשנת 1917 החלה התארגנות נוספת בפולין, בין היתר בהובלת וונדה דינוסבקה (1888–1971; "אוּמָדֶבי") – לימים דמות בינלאומית מוכרת, ידידה קרובה למהטמה גנדי – שהושפעה רבות מאנני בסנט. בשנת 1921 ייסדה דינוסבקה בצורה רשמית את האגודה התיאוסופית הפולנית. דינובסקה, בדומה לבסנט, שמה דגש לא רק על תרגום ועריכת כתבים מיסטיים אלא גם על פעילות חברתית ולאומית תוססת. ידיה היו עמוסות פעילות. תחת הנהגתה נפתחו מדי שנה סניפים חדשים – בראדום, לודז', קרקוב, לבוב, פוזנן, ועוד. באמצע שנות העשרים נמנו בוורשה לבדה שבעה סניפים רשמיים. קסמה האישי, יכולותיה ומעורבותה הבלתי־פוסקת גרמו לכך שהמונים נכחו בהרצאותיה הרבות ברחבי המדינה והשתתפו בפעילותה בתחום החינוך.

עם ייסודה הרשמי של האגודה התיאוסופית הפולנית החל להופיע בוורשה הביטאון התיאוסופי "סקירה תיאוסופית", בעריכת דינובסקה. מדובר בביטאון חשוב שהחזיק מעמד למעלה מעשור. הביטאון הופיע בממוצע מדי חודשיים; כל גיליון החזיק כארבעים עמודים שבהם הופיעו תרגומים למאמריה של בסנט ושל תיאוסופים נוספים; שירים ותפילות; מחקרים בנושאים אזוטריים; מאמרים נלהבים על ייחודה של התקופה ועל הציפייה המשיחית; עדכונים מסניפי התנועה ברחבי העולם והפניות לספרים מיסטיים ואזוטריים מומלצים. דינובסקה התגלתה כעורכת וכותבת מוכשרת, ומאמריה הרוחניים, ציפיותיה המשיחיות להתחדשות התרבות ושירי התפילה שלה שולבו בדיווחיה על פעילות התנועה בתחום החברתי והחינוכי מעל דפי כתב העת. במלחמה ובמהפכה היא ראתה עמידה של אירופה על סף תהום, בציפייה ל"שידוד והערכה מחדש של כל הערכים הידועים זה מכבר".

הלל צייטלין והתנועה התיאוסופית

צייטלין הכיר מקרוב את התנועה התיאוסופית, את כתיבתה ואת דרכי פעולתה. יש יסודות מוצקים לומר שהיה זה קשר השפעה דו־צדדי.

בשנים תר"פ-תרפ"א (1920–1921) מפרסם צייטלין כמה מסות ארוכות על תורת הסוד היהודית. לאחת מהן, שעניינה שרטוט הרעיונות המרכזיים של ספר הזֹהר, מקדים צייטלין כי הוא מבקש למפות ולבאר את הנושאים הראשיים בזֹהר ללא עזרת הפרשנים הקלאסיים – כיוון שהזֹהר מגלה חוכמתו בעצמו ואינו זקוק לפרשנות. ברם לאורך המסה נעזר צייטלין שוב ושוב – ובהרחבה – בהשוואות לספרות "הודית, תיאוסופית ואוקולטיסטית", כלשונו. השוואות אלו מעידות על היכרותו (ושמא גם על היכרותם של הקוראים והתעניינותם) עם התנועה התיאוסופית, פעילותה וכתביה – ועל ההערכה שהוא רוחש כלפיה.

בביאוריו של צייטלין למושג "נשמה", שנפרש על עמודים רבים, הוא קובע כי קיימות שתי דרכים מרכזיות בהבנת מושג זה: האחת "מטפיזית־מסתורית", כמו זו של חכמי הקבלה והחסידות; ורעותה היא "פסיכולוגית־מסתורית" כמו זו של התיאוסופים. הוא מדגיש כי דרכים אלו שונות זו מזו אך בסופו של דבר הן נפגשות ומשלימות האחת את רעותה.

צייטלין ממשיך ומציין כי "בעשרות השנים האחרונות נכתבו באירופה אלפי [!] ספרים על דבר שיטותיהם הפילוסופיות והמסתוריות של ההודים". אך כדי לקרוא את הרעיונות במקורם, ללא תיווך אירופי, הוא ממליץ על סדרת ההרצאות שנשא ג'אגאדיש צ'נדרה צ'טרג'י בבריסל בשנת 1898. צ'טרג'י, מלומד ופילולוג ממוצא הודי שחיבר כמה ספרים מפורסמים על המחשבה ההודית ותרגם חלקים מהוודות והאופנישדות, היה שם מיוחד בסביבה התיאוסופית בוורשה. לא לחינם צייטלין כורך אותו עם ההסבר התיאוסופי: וונדה דינובסקה הושפעה מכתביו באופן עמוק, ובפרט מספרו "הפילוסופיה האזוטרית של הודו" – סיכומה של סדרת ההרצאות בבריסל שאליה מפנה צייטלין – וכתביו התנוססו בראש רשימות הקריאה שפורסמו בכתב העת של דינובסקה.

התנועה התיאוסופית מוזכרת אצל צייטלין גם לשלילה, ככל שמדובר על השתייכות חברתית. במאמר מפורסם מראשית שנות העשרים – "כיצד מחפשים היום את האור הפנימי" – הוא קובל על משיכתם של צעירים יהודים אל תנועות רוחניות שונות, לא יהודיות, דוגמת התנועה התיאוסופית. זוהי לדבריו "טרגדיה מוזרה":

בנים לעם, שה"אחד" הוא היסוד החורז את כל תורתו, הולכים לתור את ה"אחד" אצל אותם שמעולם לא אחזו בו […] בנים לעם שברשותם "ספר יצירה", "זוהר" ו"עץ חיים", הולכים לתוּר אחר אור פנימי אצל מיסטיקינים בני עם זר, אוקולטיסטים ותיאוסופים, אשר בעצמם מגששים באפֵלה ותועים במדבר שממה, ללא ידיעה ויכולת להיחלץ.

כפי שצוין לעיל, בוורשה עצמה פעלו בשנות העשרים שבעה סניפים רשמיים של התנועה התיאוסופית; חלקם ברחובות יהודיים במובהק, דוגמת רחוב דזי'קה. בשנות העשרים החלו גם להתארגן לשכות של "תיאוסופים יהודיים" (כפי שהראה במחקריו פרופ' בועז הוס), בכלל זאת בפולין, ששמו להם למטרה להפיץ את התיאוסופיה בקרב היהודים ואת היהדות בקרב התיאוסופים. הם מצאו ברוחניות מפלט מהזרמים הדתיים הרשמיים – האורתודוקסים והליברלים – שגרמו להם לתחושת מחנק. על רקע פעילות אינטנסיבית זו חששו של צייטלין מפני משיכה של צעירים יהודים אל פעילות זו נראה מובן מאוד. ייתכן גם שהזדקקותו למגוון המקורות הללו, תוך השוואה למקורות יהודיים, באה למתֵן תופעה זו.

יומנים וכתבי עת, שירים ותפילות

מאמצע שנת תרע"ז (1917) החל צייטלין לערוך יומן ובו תיעוד מפגשים ומאורעות שונים משנות מלחמת העולם, חלומות וחזיונות, חוויות מיסטיות, רעיונות משיחיים וחישובי קץ. פרסום חלקו הראשון של היומן בבמה ספרותית ציבורית גרר ביקורות ואף לעג. מאוחר יותר, המחקר השווה את יומנו של צייטלין לכתיבות אישיות של מיסטיקאים יהודיים, דוגמת רבי יוסף קארו או רבי חיים ויטל. צייטלין עצמו, בפנותו להוצאה לאור של "מוסד ביאליק", תיאר את היומן כ"מצד אחד מין 'זוהר' חדש, מהצד השני – וידוי פנימי שבפנימי הרבה יותר עמוק והרבה יותר לבבי מ'וידוייו' של אוגוסטינוס".

ברם כתיבת יומן אישי ומיסטי ופרסומו מעל דפי כתבי עת היו פרקטיקות מוכרות, נפוצות ומקובלות מאוד  בקרב התנועה התיאוסופית, ויש להשוות את יומנו של צייטלין אליהן. התנועה עודדה כתיבת יומנים אישיים ופרסום התנסויות אישיות. סר הנרי אולקוט, שותפה של בלבצקי לייסוד התנועה התיאוסופית, ערך במשך שנים ארוכות יומן אישי המשמש עד היום חומר היסטורי ראשון במעלה ביחס לראשית התנועה התיאוסופית. היומן הופיע בהמשכים בין השנים 1891–1906 מעל דפי הירחון המרכזי והוותיק "התיאוסופיסט", שהופץ בסניפי התנועה ברחבי העולם.

מעל דפי כתב העת המרכזי ברוסית, "חדשות התיאוסופיה", התפרסם בהמשכים בין השנים 1909–1919, יומנה של אנה קמינסקיה, ראש החטיבה הרוסית בחברה התיאוסופית. יומן זה אינו מיסטי במובהק; כתיבתה של קמינסקיה אישית, ספרותית, אפיזודית – על אודות ייסוד האגודות התיאוסופיות במזרח אירופה. ברם הוא משמש – עד היום – כמקור להשראה רוחנית.

כתיבה אישית על אודות התנסויות רוחניות או תיעוד תקופתי בצורת רשימות אישיות היו חזון נפרץ גם בעשרות כתבי העת שהופיעו בגרמניה. פרנץ הרטמן (1838-1912), ידידה הקרוב של בלבצקי ותיאוסוף נחשב, פרסם באופן עקבי אפיזודות מחייו האישיים עד סמוך לפטירתו בכתב העת "פרחי הלוטוס החדשים" שערך. תיאוסוף חשוב אחר, וילהלם הובה־שליידן (1846-1916), פרסם יומן אישי בהמשכים מעל דפי כתב העת "הספינקס", שראה אור בלייפציג במשך כעשור (1886–1896) והיה בעל השפעה רבה בגרמניה. כל כרך הכיל מאות עמודים ועסק בחקר התודעה, פסיכולוגיה, מדיומים, תופעות על־חושיות, היפנוזה ועוד (המונח "פרפסיכולוגיה" הוטבע והושגר בידי "הספינקס"). בין כותביו המרכזיים נמנה קרל דו־פרל, כמו שמות נוספים שעליהם נסמך צייטלין כמקור עיקרי בנוגע לחלומות ולתופעות על־חושיות. מאמרי כתב־העת עסקו גם בחוויות של חיפוש אישי ושל התנסויות מיסטיות, ו"רשימות של חולם", "יומן רוחני" וגם "יומן חזיונות" (בדומה לשמות מסותיו של צייטלין) היו כותרות שבשגרה. "הספינקס" נחשב מאסף נפוץ ששמר על מעמדו לאורך השנים ועורר הדים בקרב אנשי רוח גם לאחר שחדל לראות אור באופן רשמי.

השוואת יומנו של צייטלין ליומנים אלה מעניקה לו הקשר ראוי. סגנון כתיבתו של צייטלין ביומנו אישי מאוד. הוא משתף את הקורא באירועים השונים העוברים עליו ומתאר את סבלו וחיבוטי נפשו, את תפילותיו, את כיסופיו למשיח. בין כל אלו נשזרת השקפת עולמו הרוחנית, המוצאת במיסטיקה ובפעילות חברתית את הפתרון לבעיות האנושות במאה העשרים.

קִרבה רבה לסגנונו של צייטלין, לא רק ביומנו אלא גם במאמריו ובכתבי העת שהוא מוציא לאור, ניתן למצוא בכתבי העת התיאוסופיים שהחלו להופיע בפולין החל משנת 1919. כתב העת התיאוסופי "שחרור", שיצא לאור בשלזיה מדי חודש, פנה אל הקהל הפולני כבר בגיליונו הראשון בלשון אישית ונלהבת ובקריאה "שחררו את עצמכם!". משמעו של השחרור היה תרגול רוחני אינטנסיבי, מציאת "תשובות רציונליות ומדעיות" לשאלות הגדולות והפצת הרעיון של אחווה אוניברסלית. בגיליונות כתב העת הופיעו שירי תפילה וחיזוק, לצד תרגומים מה"בהגווד גיטא" ויצירות נוספות מהמזרח, כתיבה על האנושות העתידית, מאמרים על פסיכולוגיה ורוחניות, קריאה לשלום ולצמחונות ועוד. על כריכתו האחורית פורסמו ספרי "מדעי הסוד" שהופיעו בשפה הפולנית בלבוב: מהיפנוזה, טלפתיה ומדיומים ועד דו־פרל, אטקינסון ושופנהאואר. אחד מגיבורי כתב העת היה המדען, הפילוסוף והמשורר הוורשאי ד"ר ג'וליאן אושרוביץ, שם מוכר מאוד גם ברחוב היהודי, שלצד מחקריו בפסיכולוגיה עסק בחקר הידע הסודי והפראפסיכולוגיה.

כתיבה אישית נלהבת ואף משיחית ותיאורי סבל לצד טמפרמנט פוליטי־חברתי ניתן למצוא בכתב העת של דינובסקה "סקירה תיאוסופית" שהופיע מעט לאחר מכן בוורשה. בגיליונו השני, במאמר המערכת, כתבה דינובסקה:

בתרבות העתיד היסוד המרכזי יהיה האחווה. בכל מקום שבו נולד משהו חדש, בין אם במרד או בגעגועים, אנו חייבים להיות נוכחים, לתמוך להאיר, לעזור, לדחוף קדימה, להפשיל שרוולים ולקדם תחומים שונים בחיי אדם. עלינו להתארגן, להתאחד, להתחבר ברוח של חיים חדשים, של היום שיבוא, של השחר הראשון שאנו זוכים לראות היום; לאחד את כל מי שחשים בו ורוצים אותו, אנשים של רצון טוב, ללא קשר למפלגות, אמונות או דתות. לטובת העבודה, לטובת האנושות של המחר.

"האנושות של המחר" (בדומה לחזונו של צייטלין על אודות "חסידות שלעתיד לבוא") נוסדה עד מהרה כאגודת "אזרחי המחר", שתפקידה היה חברתי אך המתח שליווה אותה היה משיחי. "המאורעות המודרניים הנוכחיים, המלחמה האירופית והתפרצות המהפכה שלאחר מכן מעידים על שינוי גדול העומד לבוא, שינוי כל הערכים המוכרים".

עוד קודם להופעת כתבי העת הללו בפולין, בראשית שנת תרע"ח (סוף 1917), מוציא צייטלין לאור את כתב העת "הלל צייטלינ'ס בלעטלעך". לצד מאמרים בהגות יהודית, הופיעו בו תרגום ליידיש מכתביו של ראלף וולדו טריין, מתנועת "המחשבה החדשה", ואפוריזמים מיסטיים של אדם מיצקביץ', המשורר הפולני הגדול. במכתב שבסוף הגיליון קורא צייטלין – בדומה לתנועה התיאוסופית – לייסד תנועת תחייה רוחנית־חברתית. על העם היהודי לבקש, לצורך גאולתו וגאולת העולם, "אוזן לגמרי אחרת, שפה לגמרי אחרת, רצון לגמרי אחר […] חיים לגמרי אחרים".

בשנים שלאחר מכן ישוב צייטלין ויוציא לאור חוברות וכתבי עת ובהם שירי תפילה, מאמרי חסידות, תרגומים מספרות אזוטרית, סקירות ספרות, קריאות לעם היהודי והדרכות מוסריות שונות. כתבי העת הללו, שזוהו עד היום במחקר כ"חוברות תשובה", יכולים בקלות גם להיות מזוהים כ"כתבי עת רוחניים" שהיו נפוצים מאוד באותה עת – ועל כן יש לקוראם על רקע הספרות התיאוסופית והאזוטרית המקבילה.

קריאות משיחיות

בכתבי העת שיוציא צייטלין לאור בשנים שלאחר מלחמת העולם תופענה גם קריאות משיחיות־פוליטיות. ספרון אחד, "דבר לעמים: חזון על גויים ועל ממלכות, עִקרי תורת בני נֹח ושירות תפילות על שלום העולם ועל שיבת שכינה למקומה", שראה אור בשנת 1928, הוא מעין פסגה בסוגה זו של צייטלין – פניות נוקבות, נרגשות, לעמי העולם, בנוגע למהפכה הרוחנית העתידה לבוא. "הדבר" נגלה אל נשמתו, והוא הולך ומוסר אותו לאנושות:

אני הנני אור וחום, אש אהבה ואש מכלה […]
אור וחום – לישרים; אש אהבה – ללוחמי מלחמתי, מלחמת האמת; אש מכלה את העריצים […]
אני הנני ים שוטף וים מטהר: שוטף אני את כל החלאה ומטהר ומעלה ומקדיש את חולין החיים.
אני הנני שמש־עולמים ועם זה גם שמש חדשה, הנותנת חיים חדשים, המצמחת מחדש דשא ושיח־שדה […]
אני הנני גן עדן לשומעים "קול דממה דקה", לעמוקים, לנלבבים, לחולמים, למתגעגעים, למבקשים.

לקריאות אלו קווי דמיון למאמרים תיאוסופיים – לא רק בסוגה ובפורמט אלא לעיתים אף בשמותן. צייטלין קורא לכל אותם שעדיין אינם רואים ואינם שומעים את המאורעות הגדולים העומדים בפתח – להתכונן לקראת ההתגלות, השלום, האמונה והאהבה העומדים להקיף את האנושות. תקופתו עמוסת המלחמות, הסבל והמאורעות הפוליטיים התכופים היא בעיניו "ימות המשיח ממש". בהמשך הוא הולך ופונה לעמים מסוימים – לרוסים, לפולנים, לאנגלים, לערבים, לאמריקנים – וקורא להם לתקן את יחסם לעם היהודי, "משיח העמים".

סגנון נבואי־משיחי זה עשוי בהחלט להישמע מוזר על רקע המאספים היהודיים באותן שנים, אך כלל וכלל איננו יוצא דופן מבחינת כתבי העת התיאוסופיים, שבהם "פנייה לאנושות" או "לעמי העולם" הייתה כותרת רווחת. הציפייה ואף ההתראה בדבר שינוי גדול העומד להופיע היה הנימה הקבועה ב"סקירה תיאוסופית":

מפולת שלגים מהירה מן ההרים אינה תופעה מנותקת משרשרת תופעות הטבע שעל ההר, אך תושבי הבקתות בתחתיתו אינם מודעים לכך, עד ששלג מכסה את השדות שבהם עמדו הרועים מעט קודם לכן. כמה לא חזו והרגישו את המלחמה האירופית המתקרבת? כמה לא חזו והרגישו את המהפכה ברוסיה? כמה לא חוזים ומרגישים את מה שמתקדם בצעדי ענק לעברנו? כמה לא חוזים ומרגישים את השעה הגדולה של חידוש העולם?

יתרה מכך: פעילותה החברתית של התנועה התיאוסופית לוותה גם היא בשנים אלו בציפייה משיחית. לצד הכתיבה הנלהבת בשנות מלחמת העולם ולאחריה על "האנושות החדשה", התקיימה גם כתיבה אינטנסיבית על אודות דמות ממשית שתישא את השינוי על כתפיה. אנני בסנט קראה להכין את האנושות להופעתו של 'מורה עולמי', ישות רוחנית גבוהה שתקדם את המין האנושי לשלב האבולוציוני הבא. בשנת 1909 זוהה המורה על ידי בסנט – נער הודי צעיר בשם ג'ידו קרישנמורטי שטופח על ידה. בשנות העשרים גברה הציפייה לשינוי, והכתיבה על אודותיו הפכה אינטנסיבית יותר ויותר. דינובסקה, שפגשה את קרישנמורטי בפריז בשנת 1919, נותרה תחת השפעתו לאורך כל שנות חייה. היא תרגמה שוב ושוב מכתביו, ומאוחר יותר בשנות השלושים חברה אליו בהודו אף שעזב את התנועה התיאוסופית.

אגודות יחידים, תרגומים והרצאות

גם פעילותו של צייטלין לכינוס חבורות מיסטיות היא בעלת דמיון מובהק לתנועה התיאוסופית. כפי שתואר לעיל, החל משנת תרע"ט (1919) – ובמופגן יותר בשנים תרפ"ג-תרפ"ה (1923–1925) – החל צייטלין לקרוא לייסוד "אגודות של יחידים": חבורות של צעירים מבקשי דרך שיקבלו על עצמם לבנות את חייהם על יסוד דרישות מוסריות ורוחניות מחמירות, תפילה משותפת, ייחודים ולימוד קבלה – אל נוכח העולם התרבותי והחברתי ההולך ומתדרדר.

החבורות הללו נחקרו עד היום בהקשר של כמה מפעלים יהודיים דומים – דוגמת זה של רבי קלונימוס קלמיש שפירא, שפעל אף הוא בוורשה – ברם דומה שגם את המפעלים האחרים יש לקרוא מחדש לאור פעילותה הענפה של התנועה התיאוסופית. כפי שהוזכר לעיל, האגודות התיאוסופיות התרבו מאוד במהלך שנות העשרים באירופה בכלל ובפולין בפרט. בכל דו"ח שנתי צוינו כל הסניפים ברחבי העולם ומספר החברים בהם. בכינוסים אלו של האגודות עסקו בלימוד, תפילה וקריאה של טקסטים אזוטריים מסוגים שונים, בכללם ספר הזֹהר. לכינוסים אלה נודעה חשיבות רבה בטיפוח הטיפוס הרוחני־חברתי החדש שניסו ליצור.

ניסיונות אלו של צייטלין נמשכו עד שלהי שנות השלושים, במאמרים וחוברות, בכינוסים ובהרצאות שונות. בפעילות זו ניכר כי הוסר החַיץ שבין כתיבתו הפובליציסטית ובין זו הרוחנית. בשנת תרצ"ד (סוף 1933), לנוכח עליית המפלגה הנאצית לשלטון ולאחר הקונגרס הציוני ה־18, פרסם צייטלין ב"דער מאמענט" את "תוכנית ההצלה" שלו בעבור העם היהודי. תוכנית זו תופיע מאוחר יותר בשינויים וקיצורים ב"דממה וקול: הגיונות, תוכחות, גילויי נשמה וכיסופי משיח" משנת תרצ"ו (1936). צייטלין מונה בה עשרה "עוגני הצלה" לעם היהודי, ובכללם כאלו שעניינם תיקון והטבה של המצב הגשמי, כגון ייסוד קרן הצלה לאומית, שינויים בתעסוקה וארגון ההגירה, וכאלו שעניינם תיקון הרוח, ובראשם "יסוד אגודות דתיות־אתיות" – שאותן הוא רואה כהתנגדות וכהבעת עמדה יהודית עקרונית כנגד האידיאולוגיה ההיטלראית.

בדומה לתיאוסופים, גם צייטלין יצא לסבבי הרצאות בעיירות יהודיות וקרא לתיקון רוחני. לצד עיסוק אינטנסיבי בשאלות השעה הסוציאליות, הוא קרא לכל מי שחפץ לשמוע – לעזוב את דרכי התיקון הפוליטיות והאידיאולוגיות ולשחרר עצמו מכבלי העולם והבליו. לדבריו, רק כך תוכל האנושות להגיע לייעודה הרוחני, כפי שמצופה ממנה בתקופה הרת גורל זו, ולתקן את העוולות והסבל שהם מנת חלקה.

לפרסום היומן המיסטי, עריכת כתבי העת וייסד האגודות יש להוסיף מפעל חשוב נוסף שצייטלין עסק בו עד אחרית ימיו – תרגום וביאור ספר הזֹהר לעברית. צייטלין אומנם עסק בו כמיסטיקן יהודי, אך קשה להתעלם מהעובדה שתרגום ספרי דתות אזוטריים נעשה כדבר שבשגרה באירופה של ראשית המאה העשרים – ולא רק בידי תיאוסופים. צייטלין היה ער לדוגמה לתרגום הזֹהר לגרמנית של ארנסט מולר (1880–1954), שהשתייך לחוג האנתרופוסופי של רודולף שטיינר. התיאוסוף היהודי יהושע אבלסון (1873–1940) היה מיוזמי תרגום הזֹהר לאנגלית. ה"קבלה" הייתה לאחד מעמודי היסוד של התנועות הרוחניות, ותרגומים שונים של ספרי סוד יהודיים נערכו בספרים ובכתבי עת שונים.

יתרה מכך. במקביל לתרגום הזֹהר, צייטלין מתרגם באותן שנים לעברית גם חלקים מה"בהגווד גיטא", תוך שהוא נעזר בתרגומים לגרמנית ופולנית. תרגומו של ספר זה לשפות אירופיות היה כה פופולרי, עד כי רק לפולנית לבדה הוא תורגם בידי שלושה מתרגמים שונים בראשית המאה העשרים (אחד מהם היה המשורר הסימבוליסט היהודי אנתוני לאנג, שחי בוורשה). מאוחר יותר דינובסקה תשלח גם היא ידה בתרגום ה"בהגווד גיטא". בדברי ההקדמה של צייטלין לתרגום הוא סוקר את גלגוליו של הספר באירופה ומשבח אותו על שהוא מכיל "רוממות מפליאה, המנשאה את האדם מעל כל הקטנות והפעוטיות שבחיים, ומוציאתו ולו גם לשעות ידועות מעמק הבכא שכולנו נתונים בו".

סיכום: על גבול הזהר וה"בהגווד גיטא"

השנים שבהן הופך צייטלין לכותב הנושא את שופרה של בשורת התחדשות דתית הן גם השנים שבהן הגיע לשיאו הגל הרוחני והדתי ששטף את מרכז אירופה בראשית המאה העשרים. רוחניות ודת בצירוף פעילות סוציאלית והטפה נגד רכושנות ומטריאליזם שטפו את הערים הגדולות; התופעה הקיפה מאות אלפי אנשים וגברה במהלך מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. "אני חי כעת בעולמות אחרים", יכתוב צייטלין לברנר בראשית שנות העשרים ויציין כי מחשבותיו נתונות כולן "לנושאים שבאמונה ולמסתורין". צייטלין היה סבור כי על העם היהודי להוביל את קדחת ההתחדשות והחיפושים. קריאותיו הפכוהו לכותב ומרצה פופולרי מכאן, קנו לו כיתות שונאים ומבזים מכאן, אך לא חוללו את התנועה המשיחית שלה קיווה. תקוותיו של צייטלין נקברו תחת משברים פוליטיים, כלכליים וחברתיים בשנות העשרים והשלושים, ועלו בעשן עם יהדות ורשה כולה במלחמת העולם השנייה.

עם זאת, סניף רוחני אחד ברוחו של צייטלין פעל בסופו של דבר בוורשה – ביתו שברחוב שליסקה 60. "כשנכנסתי לבית צייטלין", כתב לימים שלמה שְׁרֶבֶּרק, "הייתה הרגשתי שאני נכנס להיכל, למעון קדוש ונזיר, המכיר את כל הוויות העולם, את סערת החיים ושאונם, ובו בזמן הוא מקדש את כל מחשבותיו". בזיכרונותיו של שמחה בונם אורבאך, תלמידו של צייטלין, נשמר תיאור מעניין על בית זה ששימש למעלה משלושים שנה מקום מפגש והתכנסות לאנשי רוח, אומנות ודת, והיה למוקד עלייה לרגל ול"סלון ספרותי" של ממש. לדבריו, שכנו בו דרך קבע טיפוסים שונים ומגוונים, ביניהם "יהודי מקובל", "בחור ישיבה עילוי", "גר מפודוליה", "סופר פולני" וגם – "סופרת הודית בסארי". התהלכות בסארי ברחובות ורשה אפיינה את דינובסקה, שניתן גם בהחלט לראותה כ"סופרת הודית" ומבאי ביתו של צייטלין.

באקלים רוחני ייחודי זה היה שרוי צייטלין בראשית שנות העשרים, ובסקירת התנהגותו (והתנהגותם של אחרים) בשנים אלו יש לתת את הדעת על אקלים זה.

—

המחקר המלא עתיד לראות אור בספר "אתיקה על גבול שני עולמות: הממד האתי בבקשת האלוהים של הלל צייטלין" בהוצאת "אידרא"