פורסם בכתב העת השילוח גיליון 15 (תשע"ט)

במִפנה המאה העשרים הופיעה תיאוריה חדשה ומטרידה בדבר מבנה החברה והשינויים החלים בה. מנסחיה, שלימים יכונו 'האסכולה האיטלקית', היו גָאֶטנוֹ מוֹסקה (1858–1941), וילפרדו פארטו (1848–1923) ורוברט מיכֶלס (1876–1936) – האחד משפטן, השני כלכלן, השלישי סוציולוג. לדבריהם, המפתח להבנה של דרכי הגיבוש של חברה, תהליכי קבלת ההחלטות בתוכה והשינויים החלים בה – מצוי בקבוצות קטנות ומגובשות יחסית, האוחזות בידיהן כוח מעבר לגודלן היחסי ומעוניינות לשמר אותו. הייתה זו תיאוריה ביקורתית, חשדנית ופסימית, לפיה צורת השלטון היחידה שהייתה, הווה ואף תהיה בחברה האנושית היא אוליגרכיה.

היו שהשתמשו במושג האליטות באופנים פרודוקטיביים יותר ומלנכוליים פחות. הכלכלן האוסטרי יוזף שומפטר הגה במהלך מלחמת העולם השנייה את האפשרות שמאבקי הכוח בין האליטות חיוניים ליציבותה של הדמוקרטיה. הוא בנה מודל נורמטיבי ל"דמוקרטיה אליטרית" (מבלי לכנותו כך), שלפיו האליטות מאזנות זו את זו. תוך קבלת כמה מהנחות היסוד המרכזיות בדבר המון ואליטות, הוא ביקש להילחם במשטרים הטוטליטריים דווקא באמצעות הגבלת כוחם של האזרחים והענקת חופש פעולה רחב יותר לאליטות.

בהמשך לכיוון שבו צעד שומפטר, הנחת העבודה שלי היא כי מבנה מסוים של אליטות הכרחי לקיומה של דמוקרטיה ולתפקודה הטוב, ואינו מנוגד לה, וכי העובדה שאליטות ממלאות תפקיד חשוב בממשל ובחברה אינה הופכת באופן מיידי את המבנה כולו למעוות, ואינה אמורה להפוך את היחס אליו לציני. אדרבה, אותו ריאליזם המחייב את ההכרה בכוחן ובהשפעתן של האליטות מחייב גם את ההכרה בכך שמדינות דמוקרטיות אכן מתקיימות ואף משגשגות, ולא רק על הנייר או למראית העין.

חלקו הראשון של המאמר יסקור את תורת האליטות, את התנאים המאפשרים לחברה להיות דמוקרטית ואת משמעותה של תרבות גבוהה. חלקו השני של המאמר יעסוק במדינת ישראל, באליטה הרבנית, בשלטון הימין הנוכחי ובקריאה לשיתוף פעולה בין אליטות.

לקריאה ולהורדה של הקובץ

 

מחקר חדש מאת ידידי ד"ר אלעד ליסון בוחן את את הקדושה הפוליטית של שלטון החוק ובית המשפט העליון בישראל. המחקר בוחן את התנהלות בית המשפט משלוש פרספקטיבות – הדת האזרחית מבית מדרשו של אמיל דורקהיים, התיאולוגיה הפוליטית הכללית של הנס קלזן והתיאולוגיה הפוליטית הייחודית לישראל שהחל לנסח גרשם שלום.

דרושה נשימה ארוכה ומוכנות לצלול לתחומים שונים, לעתים במשיכות מכחול עבות. אך מדובר בסופו של דבר בסקירה בהירה, רחבה וראשונה מסוגה.

"דת אזרחית ותיאולוגיה פוליטית: על מעמדם המקודש של שלטון החוק ושל בית המשפט העליון בישראל", בתוך: עלי משפט, יד (תשע"ח), עמ' 33-100

לקריאה ולהורדה של הקובץ

את הספר "האלימות והקדושה" כתב הפילוסוף, האנתרופולוג ומבקר הספרות הצרפתי-אמריקאי רנה ז'יראר – שבשבוע הקרוב תימלא שנה לפטירתו – לפני למעלה מארבעים שנה. הוגה פורה זה בתחום חקר התרבות וההיסטוריה של הרעיונות, הציג מערכת מסועפת של קשרים בין פולחן קרבנות, אלימות, חברה מתפקדת ומערכת המשפט – ועוד כמה וכמה גורמים נוספים.

הטענה הבסיסית השוזרת את הטקסט היא שפולחן קרבנות היה מגנון עתיק-יומין שנועד לרסן את האלימות ולתעל אותה, כך שלא תהווה איום אינסופי על החברה. לדבריו, פולחן זה הטרים את מערכת המשפט, ושימש לה שלב ראשון והכרחי.

קיימת החמצה מסוימת בכך שז'יראר אינו מייחס חשיבות של ממש לנמען המקורי של הפולחן – אלוהים, או לרגש האמונה מצד עצמו. לדידו זה כמו גם זה הם רק בבחינת מסך עשן, שנועד לשמר בורות מסוימת ביחס לתפקידה הראשוני יותר של הדת – ריסון וויסות האלימות. נוסף על כך, ז'יראר מתאר את הסדק ההולך ומתרחב כיום בשיח המשפטי ובשיח בכלל, ואת שיבתה של האלימות, אך הוא מתחמק מהשאלה האם תהיה הזדקקות מחודשת ושיבה לדרך הקרבנות. כך הן מילות הסיום העמומות של הספר:

"הפרשנות בימינו מודה בחוסר היכולת שלה להגיע לתשובות נכונות. היא מצהירה על עצמה כחסרת סוף, וטועה כאשר היא מוותרת על האמת […] הפרשנות נעשית יתר ויותר 'לא ממשית'. היא שוקעת לכדי מלמול אזוטרי. לא זו בלבד שאין היא תורמת להרחקת האלימות, היא מושכת אותה כגוויה את הזבובים. ואכן, היא דומה לכל הצורות הקורבניות האחרות. ההשפעות המיטיבות שלה נוטות להפוך למזיקות בעת שקיעה. המשבר האינטלקטואלי של ימינו אינו אלא דבר זה עצמו […]

אי אפשר לחמוק מן המעגל. הנטייה למחות את הקדושה, כליל, מכינה את החזרה של הקדושה, בצורה שאינה טרנסנדנטלית אלא בלתי נמנעת, בצורת אלימות והכרת האלימות […]

אחרי שיצאנו מן הקדושה במידה גדולה יותר לעומת חברות אחרות, עד ש'שכחנו' את האלימות המכוננת – נשוב ונמצא אותה. האלימות המהותית כובשת אותנו שוב כליל […] זו הסיבה שמשבר זה מזמין אותנו, לראשונה, להפר את הטאבו שהרקליטוס ואוריפידס לא הפרו, ולהעמיד באור רציונלי לגמרי את תפקיד האלימות בחברות המודרניות"

מכל מקום, הספר עצמו – על הקשרים המפתיעים שהוא יוצר, והפרשנויות המקוריות שלו לסיפורים מכוננים – שווה קריאה. קין והבל, יעקב ועשיו, יונה הנביא, טומאה וטהרה ואף השעיר לעזאזל (מושג מכונן בפילוסופיה שלו) משובצים כאן בתצרף מחודש, שעניינו הוא האלימות – מימי קדם ועד ימינו אנו.

להלן חלקים עיקריים מתוך הפרק הראשון, "הקרבן", שתרגם וערך מצרפתית יותם ראובני. כל הזכויות על הטקסט שמורות לו, והוא מתפרסם כאן באדיבותו.

—

א.

בפולחנים רבים הקורבן מוצג בשתי צורות מנוגדות: אם כ"דבר קדוש" מאוד, שממנו אי אפשר לחמוק בלא לעבור עבירה חמורה, ואם, להפך, כסוג של פשע שאי אפשר לבצעו בלא להסתכן בסיכונים חמורים באותה מידה.

על מנת להסביר את ההיבט הכפול הזה, לגיטימי ובלתי לגיטימי, הובר ומוס מזכירים את האופי המקודש של הקורבן. הרג הקורבן הוא פשע, משום שהקורבן הוא קדוש – והקורבן לא יהיה קדוש אם לא ייהרג. יש כאן מעגל שמאוחר יותר יוגדר במונח הנשמר עד ימינו – אמביוולנטיוּת. ככל שמושג זה ייראה לנו מתאים ומשכנע, על פי השימוש הנרחב שנעשה בו במאה העשרים, ראוי לציין כי אין לו שום אור פנימי, ואין הוא הסבר של ממש. מונח זה אינו עושה יותר מאשר הגדרת בעיה שמחכה עדיין לפתרונה.

אם הקורבן נראה כאלימות נפשעת, [גם] אין אלימות שלא ניתן לתארה במונחי קורבן – למשל בטרגדיה היוונית. או אז ייאמר כי המשורר מטיל צעיף פואטי על מציאות משמימה. אין ספק, אבל הקורבן והפשע לא היו מסכימים למשחק זה של המרות קולקטיביות, אם לא היו מקורבים.

קיים סוד של הקורבן. ההגדרות של ההומניזם הקלסי מרדימות את הסקרנות שלנו, אבל הסופרים של העת העתיקה מעירים אותה. כיום הסוד סתום מתמיד.

אומרים לעיתים קרובות כי האלימות היא "בלתי רציונלית", אבל אינה משוללת מניעים. היא יודעת למצוא מניעים טובים להפליא, כשהיא רוצה להתפרץ. אבל, טובים ככל שיהיו מניעים אלה, אין הם ראויים לכך שנתייחס אליהם ברצינות. אלימות שלא סופקה מוצאת תמיד קורבן חליפי. היא ממירה את היצור שהעיר את זעמה ביצור אחר, שאין לה שום סיבה מיוחדת למשוך אליו את ברקי האלים, מלבד העובדה שהוא פגיע והיא זמינה.

ראוי שנשאל עצמנו אם הקורבן הטקסי אינו מבוסס על המרה דומה, אבל הפוכה. נוכל להבין, למשל, כי הקרבת בעלי חיים מסבה את האלימות מיצורים מסויימים שאנו מבקשים להגן עליהם, אל יצורים אחרים, שמותם חשוב פחות או לא חשוב כלל.

ז'וזף דה מטר בספרו Eclaircissement sur les sacrifices מציין כי לבעלי החיים המוקרבים יש תמיד משהו אנושי, כאילו היה צריך לרמות את האלימות בצורה טובה יותר. תמיד נבחרו בעלי החיים היקרים יותר מבחינת תועלתם, הקשורים ביותר לאדם באינסטינקט ובמנהגים שלהם. מבין בעלי החיים נבחרו תמיד, אם יורשה לי לומר כך, הקורבנות האנושיים ביותר.

להמשיך לקרוא ←

ייתכן שהרתיעה שאנו חשים היום מדם והרג הייתה מטרת מלאכת הקרבנות במקדש, ששימשה תזכורת לקרבנות הכרוכים בחיים האנושיים. מסה על דם וצדק, 
מן ההווה אל העבר

אחרי כל מלחמה/ מישהו חייב לנקות./ סדר כלשהו/ הרי לא יתרחש מעצמו.// מישהו חייב להדוף את עיי החרבות/ אל צידי הדרכים,/ כדי שיוכלו לעבור בהן/ עגלות מלאות מתים (סוף והתחלה/ ויסלבה שימבורסקה, תרגם: רפי וייכרט).

 דם מעורר בנו רתיעה, אם לא מעבר לכך. דם אינו רק מחזה בלתי אסתטי אלא גם נושא לחרדה אתית: אינסטינקטיבית, משהו אינו כשורה. זו אינה רק נקיות דעת או איסטניסיות יתר. דם הוא סוג של ממשות אחרונה, שאין לגביה התחכמות ועודף תודעה; נתון בעל השלכות פיזיות ופסיכולוגיות מיידיות. לפנינו אסון, סכנה או קריאה לעזרה.

בחיי היומיום העירוניים הדם מוצנע: חולים מובאים לבתי־חולים ומורחקים מסביבתם החברתית. פצועים מפונים במהירות באמבולנסים, והרשות המקומית מנקה את אזור התאונה. גם השחיטה של בעלי החיים מרוכזת במקומות שהקהל הרחב אינו מבקר בהם. לכל אלו יש סיבות פרקטיות לא מעטות, אך גם מכנה משותף: על המרחב הציבורי להיוותר בריא, שלם ומוסרי. מצבי השבר ונגיעות הגבול אמורים להיוותר מכוסים, על אף שכל יחיד ימעד אליהם ביום מן הימים. אין מדובר רק בשיקול אסתטי, אלא בעיצוב סולם הערכים של החברה: לסדר העירוני (הכלכלי, התרבותי, החברתי) יש העדפות לטיפוסים מסוימים ובמצבים מסוימים.

לעומת זאת, מעשה הקרבת הקרבנות במשכן ובמקדש היה מלווה בכוונה תחילה בתצוגה נראית לעין של דם; הוא היה נאסף בכלי, מובא אל המזבח, ונזרק עליו באופנים שונים. הוא לא הוצנע, ומקומו בסדר העבודה לא היה שולי. להפך; כניסת הכהן הגדול ביום הכיפורים לקודש הקודשים –  כניסה המסמנת את שיאו של היום הקדוש ואת פסגת העבודה במקדש – נועדה על מנת להביא לשם את הדם.

אפשרות שכיחה להסבר היא שבאותה התקופה הרגישות למראה דם הייתה נמוכה יותר, והוא לא עורר את אותה הרתיעה. האדם הכיר מקרוב את פעולת השחיטה, ובעלי החיים נחשבו רכוש ותו לא. גם פציעה ומוות היו שכיחים יותר ונחוו מקרוב. ייתכן מאוד שכך הוא, אך ייתכן גם ההפך – שכן דווקא חוסר היכולת הטכנית להתמודד עם מצבי קצה אמור היה להפוך את הדם בעולם העתיק למראה מחריד יותר ואף מקודש. נניח לכך. בשורות הבאות אני מעוניין להתמקד בהווה ולטעון – באופן רטרוספקטיבי – שתורת הקרבנות לא נועדה לאנשים חסרי רגישות כלפי דם, אלא אדרבה: דווקא לאלו שהדם מעורר בהם את הרתיעה והחרדה.

להמשיך לקרוא ←