בחודש אב שנת תרצ"ד (1934) מפרסם ר' הלל צייטלין בשלושה המשכים את היצירה, ושמא טיוטת-מחזה, "כינוסם של נסתרים". בכותרת המשנה כתב כי מדובר ב"פנטזיה". מדובר במפגש ספרותי-פילוסופי בין דמויות יהודיות שונות הדנים לפני האלוהים במצבו של העם היהודי בהווה, באחראים למצב זה ובהשלכותיו.

ר' הלל מגייס לצורך הדיון טיפוסים ייחודיים ויוצאי דופן הנמצאים בשולי החברה היהודית. הוא מכנה אותם "אורחים" – פרדיגמה של קיום אנושי שהופיעה גם בכתיבתו המוקדמת (ראה במאמרו "האורחים"). אותם אנשים מתהלכים בעולם בתחושת זרוּת, "הם נודדי נצח, באים מאיזה עולם ושבים לאיזה עולם". במסה המפורסמת "יופי של מעלה" הוא מרחיב את היריעה וקובע – בנימה חתרנית ואנטי-ממסדית – כי רק בצורת-קיום זו מתגלה אלוהים לבני אדם:

"ככה יופיע האלוהים גם בחיי היחיד, אם הוא מאלה אשר כזרים הם מתהלכים פה, בעולם של שאון והבל הבלים. כזרים הם מתהלכים פה, אורחים הם פה עלי אדמות, ותמיד הם מתגעגעים על עולמות אחרים, אלה שכבר היו או אלה שעתידים להיות, או אלה שהם מעל לעולם זה שהם חיים בו"

ניכר כי שלל הדמויות ביצירה הן רסיסים מנפשו-שלו. היהודי הפשוט, המוזיקאי-המטורף, המקובל, הברסלבי, החב"דניק, איש היער, הלמדן ואחרים – מבטאים קולות שונים במשפט שהוא עורך בראש ובראשונה בתוכו-פנימה. הם דנים, מנקודת מבט דתית, בקווי השבר של העם היהודי במאה העשרים – הטלטלות הפוליטיות, הגורל היהודי, תחושת המושלכות בעולם המודרני ושקיעת הצורות הקודמות של הדת; סוגיות עליהן כתב ר' הלל מראשית יצירתו ועד אחריתה.

עליית הנאצים לשלטון (והפיכתו של היטלר לפיהרר שנה לאחר מכן) הורגשה היטב בפולין, והקיץ של אותה שנה עמד בסימן פרעות ביהודי ורשה מצד "הסתדרות הנאצים הפולנית". שר הפנים הפולני שקרא לפזר את ההסתדרות נורה ונרצח בידי אלמוני. ברחוב היהודי המשיכו להתנהל מאבקי כוח בין מפלגות שונות, בכלל זה בין זרמים דתיים בכל הנוגע לשאלת הרבנות בעיירות שונות. הדיון הנוקב אודות המנהיגות הדתית, המובע ביצירה, קשור כנראה גם לכך. הכרעתו של ר' הלל בסופו של דבר לטובת אחת הדמויות – מרתקת, ומעידה על המתחולל בנפשו ובכתיבתו בתקופה זו. מקווה להידרש לכך במקום אחר בהרחבה.

היצירה מזכירה, אמנם בדרך רחוקה, את "סנאט המטורפים" של יאנוש קורצ'אק שנכתבה בראשית שנות השלושים, גם היא על רקע האנדרלמוסיה הפוליטית באירופה. בניגוד אליה, יצירתו של ר' הלל לא עלתה על בימת התאטרון, ועוד חזון למועד.

 

—

בדרך חיי פגשתי אנשים בודדים, "אורחים בעולם", תלושים מכל החיים שמסביבנו ומעורים בשורשים חזקים בעולמות אחרים ורחוקים. את הכל הם רואים בעיניים אחרות. הוזים, חולמים וביחד עם זה חשים ומרגישים את המציאות שלנו. אין הם לוקחים חלק בחיים שלנו, אבל רואים ויודעים ושופטים. מהם אנשים פקחים שבפקחים. מהם חצאי משוגעים וחצאי הוזים. הצד השווה שבכולם – צער העולם כולו צערם, וצער ישראל, עם עולם, גוזל את מנוחתם ואת שנתם. אין הם אנשי מעשה, כי נשמותיהם אינן מעולם העשייה. רוחם מרחף מעל לעולם שלנו. דואגים הם לעולם שלנו, נדים לו, אבל פרי פעולותיהם, רק בטמיר ונעלם שבנשמות.

מהם רקמתי לי את הפנטזיה שאני נותן בזה. בדמיוני אני רואה אותם כולם נאספים בסוף האשמורה השנייה, באחד מלילות טבת, בבית הכנסת הישן, עזוב מתפללים, באחת מן הערים אשר במחוז פוזנא. לפנים היה בית הכנסת ההוא מלא קול תורה ותפילה ועתה הוא שומם וריק, מפני שהיהודים עזבו את העיר מחוסר פרנסה ורדיפת אויב. נשמות גדולי ישראל מדורות עברו באות כפעם בפעם לבקר אותו, לשפוך שיח לפני אל מרום ולערוך "חצות" כמו בהיותן בחיים. בת קול נשמע בלב כל אחד ואחד מן "הנסתרים": לך-לך אל בית הכנסת העזוב מיהודיו בעיר פלונית ובשעה פלונית. נאספו כולם לשעה מיועדה. מכירים הם איש את אחיו משנות נדודיהם.

פותח האספה – אלוהי ישראל מסתתר; העולם כולו בא עד משבר, וצערו של ישראל – מי יכילנו?

אל עליון: שלום לכם בניי. בעת רעה ומרה מאוד לעולם כולו קראתִיכם. חטאת העולם גדולה מנשוא. שִבְרו – מורא מוראים. עוצו נא עצה! שפטו שפוט!

הפשטן (יהודי בעל קומה ממוצעת. קפלוש קשה על ראשו הגדול ושערותיו פרועות ומסובכות. זקן אברהם יורד על חזהו. עיניו עיני ילד תמים. עננה של שגעון קל עוברת לפעמים על מצחו. לבוש קצרות. מדבר חצי אידיש וחצי פולנית): מבקש אני את האדון המופלא, את האדון העליון… אין לנו כל עצה, כולנו חטאים, רק בך מבטחנו, רק אתה תקוותנו… רחם, רחם. חסד ורק חסד, אוי, אבאל'ה, חסד! הלא אתה האב ואנחנו הבנים… גם בנים רעים וחטאים נקראים בנים. אם אתה לא תרחם עלינו, מי זה ירחמנו? אם תחכה ותצפה למעשנו הטובים, לעולם לא תגאלנו… גאלנו כמו שהננו, גאל אותנו החוטאים, האווילים, הקטנים, החלשים. גאלנו בכל עומק שפלותנו… ילד המתגולל ברפש ובטיט, באה האם ורוחצת ומטהרת אותו ומלבשת אותו כתונת חדשה… אתה האדון, ואתה גם האם… ילדים שלוחים ונעזבים אנחנו. רק רחמים נבקש ממך, רחמים ורק רחמים. רחם, רחם עלינו. חסד ורק חסד, אוי, אבאל'ה, חסד!

הקנאי (יהודי רם הקומה, כחוש ודל מאד, לחיים צומקות, חוטם ממושך, זקן ממורט, עיני אליהו דולקות): "חסד"… "חסד"… גם חסד לא יבוא לעולם בלא כל זכות… העולם של עתה איננו ראוי לחסד… שרוף יישרף!… לאפר ייהפך עד תומו!…

היהודי השמח (קטן קומה, בעל שערות שחורות וזקן אדום, עיניים מפיקות פיקחות והלצה, עם ניצוץ של קדושה טמיר בתוכם): חוטא הוא העולם… כן. כן. חוטא הוא בלי כל ספק. אבל הרי אדמו"רים ורבנים רבים כל כך לעולם ומדוע הוא טובע במצולות החטא?

הקנאי: חדל לך מהלצותיך… אין לנו חפץ בהן.

היהודי הכאוב (כולו כפוף, ראשו מורד, עיני תוגה שחורות תועות בחלל, על מצחו חרשה העת חריצים חריצים. לבוש חדילקה ישנה ארוכה, טלואה-בלויה, מקלו בידו. תרמילו על כתפו): באשר אהיה ביום, שם לא אלין, ובאשר אלין, שם לא אהיה ביום, מצעי – ספסל קשה. אבן מראשותי. שני בנים היו לי, שתי שמשות מאירות… הארץ לקחה אותם… באדמה הם נרקבים… תל עפר עליהם… לא אוכל שכחם אף רגע… שני בנים היו לי, רק שניים… ואתם חפצים כי אבי כל היקום ישמיד מיליארדי בריותיו בשביל מה שאתם קוראים "חטא"?

המקובל (יהודי גבוה, בעל זקן שחור כזפת, הראש מורם למעלה, העיניים מביטות לתוך עצמו, כשהן מביטות באחרים אינן מביטות בפניהם, כי אם בתוך האנשים ובמה שמרחף מעל לאנשים. מדבר לאט, כמעט בלחש, סופר כל מלה ומלה): אין איש גוזר גזירת כליה על העולם. העולם אוכל ומכלה את עצמו. אין העולם חפץ להביט בפני השמש הנותנת לו חיים והוא מת בחושך. נסתתמו צינורות ההשפעה ונשארו ביצות מסריחות… העולם מפריד תמיד בין אותיות השם, וכשאותיות השם נפרדות אלה מאלה, אין חבור ואין צירוף ואין מעבר בין העולמות העליונים והעולמות התחתונים. נופלים הם העולמות התחתונים מטה מטה, נופלים ונופלים, שוקעים ושוקעים עד שמתפזרים לעפר-תוהו, בנוקבא דתהומא רבה…

המוסיקן (יהודי זקן. צחוקו חצי ילדותי, חצי שגעוני, שערות פרא, זקן ארוך פרוע, מדבר מהירות, מערבב קבלה ומוסיקה, מצרף לזה כימיה וגם דברי מסחר פרטיים שלו, מעת לעת הוא מפטפט גם דברי שגעון): הכל היה מ"בראשית" והכל שב אל "בראשית". כל הצרות, כל המחלות, כל התקלות והקטטות וכל הפורענויות שבעולם, מקורן מחסרון ידיעת ה"בראשית". עולם מלא רבנים, גאונים, צדיקים, חכמים, פילוסופים, בעלי מדע, ואין יודע ב"בראשית" עד מה. "בראשית" היא האוקטבה השמינית… למנצח על השמינית… אז ישיר משה… בינה – ספירה שמינית מתתא לעילא… עלמא דאתי… עלמה דחירותא… יצרו להם חוכמות מחכמות שונות, המציאו להם חכמת הרפואה ובדו להם גם חכמה שקוראים לה פסיכואנליזה… לועג אני להם ולחכמתם. יגידו נא לי "בראשית" מה היא ואאמינה בהם ובחכמתם, גם את סימני האנליזה אינם יודעים כדבעי, חח! יודע אני את כולם, הם חושבים אותי למשוגע והם – הבריאים… והם אינם יודעים אף את האלף של המציאות, ואני – יודע… עוד שנים רבות טרם תתפרץ מלחמת עולם אמרתי: "העולם כולו לרפואה הוא צריך, בשביל ששכח לגמרי את ה'בראשית'". עתה נאספתם כולכם לתקן את העולם ואני אומר, כי אין תקנה לעולם כל עוד אשר לא ידע את ה"בראשית"…

"בראשית" – היא הרמוניה, "בראשית" – דיסהרמוניה. מן הדיסהרמוניה – אל הרמוניה יותר רוממה ויותר נשגבה, מאשר בראשונה. עכשיו אין הרמוניה בעולם, אף לא דיסהרמוניה, כי אם קקפוניה איומה, המכה את כל מוח, מטמאה כל נפש ומשעממת כל לב.

(הולך וניגש אל כל הקרב אליו, מריח באויר, ממשמש באצבעותיו) הריחו נא… הריחו נא… הלא האטמוספירה כולה מלאה ארס… מחשבות חמס, מחשבות רציחה, מחשבות ניאוף, טומאה, טומאה, טומאה… האינכם רואים את המזיקים, אשר האטמוספירה הארסית החלידתם… ממש כמו בשנת תרע"ד… רע, רע, הרבה הרבה יותר רע מאשר בשנת תרע"ד… הייתה מלחמת עולם נוראה ומלחמת העולם אשר תבוא אחריה, רעה ומרה ממנה לאין ערך. מלחמה אשר תשמיד את כל המין האנושי, והכל מפני שאין בני האדם חפצים לשוב אל "בראשית", אל הסימפוניה העליונה, אל האוקטבה השמינית, אל החירות, אל האטמוספירה האלוהית…

קבצן חצי עיור (איש כבן שלשים ושלש, בעל זקן צהוב קצר. לבוש קיץ וחורף, שלמה קרועה ארוכה, ראשו מורם על, הולך וממשש במקל הארוך אשר בידו): רע הוא העולם? חוטא הוא העולם? אני איני יודע מכל זה דבר. אינני יודע מה זה "רע" ומה זה "מזיקים". אני רואה אחרת. אני שומע אחרת. השמים משוררים, הלבנה משוררת, הצפרים משוררות, המים משוררים, האש משוררת, הסערה משוררת, הכל משורר ומלא שבח והודיה לה'. ואף אני הקבצן האומלל משורר ערב, בוקר וצהרים, את שירתי לה'.

המשורר בלילות (יהודי בא בימים, אשר שערות שיבה בו, הולך וממשש בכתלי הבתים): גם אני משורר את שירתי לה', אבל רק בעמקי הלילות, ולא בשדות וביערים, כי אם ברחובות קריה, בשעה שבני אדם שבורים מתאוותיהם וטפשויותיהם, שבים עייפים ויגעים מבתי המרזח, מבתי צחוק ומבתי שעשועים. אני הולך לי לאט לאט בתוך רחובות החטא ומשורר לי: "להקדיש ליוצרם – בנחת רוח – בשפה ברורה – ובנעימה קדושה".

ויש אשר אני הולך לי באמצע הרחוב בתוך שאון היום, בתוך קשקוש המרכבות, מרוצת החשמלית והאוטומובילים, בתוך המונם ושאונם של טרודי המסחר, ומשורר לי דווקא בניגון של נעילה: "י-ת-ג-ד-ל ו-י-ת-ק-ד-ש ש-מ-י-ה ר-ב-ה".

היהודי היערי (איש באמצע שנותיו. מבנה גוו איתן, תווי פניו גסים, אבל עיניו עיני תכלת עמוקות. הולך בקיץ ובחורף בלי מעיל, כי אם בקפטן עבה, נושא תמיד חבילה כבדה על כתפו, כאדם המעתיק חפציו ממקום למקום, סובב בכל ירחי הקיץ ב"חצרות" האדמו"רים והחסידים ולן גם בקיץ וגם בחורף ביערות): העולם כולו בוער באש. מי יצילנו? הבה ונחשוב חשבונו: מה ומי גרם לשריפה זו שתבוא? לפי דעתי, ה"צדיקים והאדמו"רים" המה האשמים. לא אדבר הפעם על הצבועים שבהם. אלה בוודאי שאינם כדאים להתהלך על פני תבל, לשאוף אויר, לאכול לחם ולשתות מים. דבר אדבר הפעם על הישרים ועל התמימים שבין אלה ה"צדיקים" וה"אדמו"רים". גם הם מכלים את העולם כולו בקטנות השגותיהם, ב"שולחנותיהם", ב"פדיונותיהם" וב"שיריים" שלהם, בעת אשר מיליוני אנשים רעבים ללחם. במה שאין הם יודעים אף משהו מן המשהו מכל אשר ייעשה עתה על ארץ רבה, ואף מכל הנעשה סביבם ולעיניהם אין הם יודעים עד מה. איך יוכלו אלה לרפאות את פצעי הדור, אם אין הם יודעים כלל את תחלואיו? "קטנות דמוחין"… דינים… גבורות… מעירים הם תמיד את כל חמתם על "החופשים". אבל מה ומי הם אלה "החופשים"? מה אלה "החופשים" חפצים? מה טיבם ומה מהותם? מה יחסר להם ומה מקור חטאתם? אין הם יודעים כלל וכלל. יש לפעמים באלה "החופשים" הרבה יותר מן האמת מאשר בהם, ב"צדיקים", ולו גם בזה, כי אלה ה"חופשים" מבקשים הם, קובלים, שואפים לדבר מה, חפצים לתיקונו של עולם ולשיפורו. תועים הם, נכשלים ונופלים, שוקעים הם בטומאה, ולפעמים גם בטומאה קשה וחמורה. או להם ואוי לנפשותיהם! אבל אם בוא תבוא השעה אשר בה יתעורר רוח טהרה בליבותיהם, אם בכח זכות אבות ואם בכח "אתערותא דלעילא" אשר תיגע בנימין הנסתרים שבנשמותיהם, יעלו וישגשגו לעילא ולעילא. בכח התשובה שלהם ידפקו על פתחי עולמות גבוהים, אשר אין ל"צדיקים" כל מבוא ודרך להם.

ואולם, עד שתבוא התעוררות זו, אין לשער ואין להגיד מה מאוד ידווה לבנו ותחשכנה עינינו על "חופשים" אלה. חיים הם בתוך שאול ומושכים הם גם אחרים עמהם שאולה. צריכים היינו לבוא ל"חופשים" אלו בדבר אהבה עצום, החדור כולו בקדושת האבות והנביאים ובאור זהר של המשיח.

צדיקים כרבי זושא מאניפולי, רבי זלמן מלאדי, רבי נחמן מברסלב, רבי בונם מפשיסחא, אם היו חיים בעת הזאת והיו יודעים את המהלך ואת הרוח של העת הזאת, היו יכולים לבוא אל "החופשים" מעמקי שאול. ואולם, כל "הצדיקים" שלנו הלא מרחיקים הם את "החופשים", דוחפים אותם ורודפים אותם, ולא עוד, אלא שמגרים הם בהם את מלחכי הפנכה אשר להם, לקללם, לבזותם ולעפר בעפר לעומתם.

ואלה "החופשים", מה המה עושים? מתרחקים הם מיום ליום ומשעה לשעה מתורת האמת ורצים הם בכוח אדיר ונמרץ אל התהום. הוי! הוי! מי יצילם? מי יושיעם? מי יוציאם מעמקי התהום?

היהודי השמח: הנה אלה, דיבורים! דברים כאלה לא שמעתי זה שנים רבות. כן אהבתי! לא לחינם אמרתי תמיד כי "היהודי היערי" מאלאדעץ, בן חיל, הוא. כדבריו אמרתי בהתאסף פעם אחת ראשי בני ישראל, להיוועץ על הישוב בארץ ישראל, בבואם עלי בעקיפין: "מדוע בני עירך ממעטים כל כך לתת בעד העניין הגדול והנשגב – ישוב ארץ ישראל?", "מה לכם ולעירי", השיבותים. "בעירי יושבים שנים עשר אדמור"ים ואתם עודכם חפצים כי יתעורר לב בני עירי לעשות דבר טוב?…".

היהודי היערי: הנך בא עוד הפעם ב"חוזק" שלך, ואני אין נפשי לכל בדיחה. ענין "הרבי" גדול ונשגב הוא. לו היו לנו "רביים" אמיתיים, רופאי נפשות הראויים לשם זה באמת, היינו ניגשים וקרובים אל שערי הגאולה.

ועתה דופק אני, העני, על שערי הגאולה, נודד אני מיער ליער, מקדש אני ומטהר את האוויר סביבותיי, מנגן, מריע, משווע, אבל שערי הגאולה האמתיים, שערי הגאולה האחרונה, עודם סגורים על מסגר.

חסיד ברסלבי א (אברך כבן עשרים ושמונה, קומתו למעלה מקומה ממוצעת. עינים שחורות הבוערות באש, אבל כבות הן מעת לעת על ידי תוקף חיי הנזירות. נשמת אלוהים בכל דיבור ודיבור שלו. מתאמץ לדבר בנחת ובנעימות, אבל איננו יכול למשול ברוחו בהזכירו את "הרבי" שלו): אמנם צדקת, היהודי היערי, בדבריך. "המפורסמים של שקר", הם הם האשמים בכל הצרות הבאות עלינו. כן אמר "הרבי" זצ"ל, כי "רבי" הוא ראשי תיבות "ראש בית ישראל" וגם "רע בעיני ה'", ומה שרע ומר מזה – "רשעים בחושך ידמו" (ליקוטי מוהר"ן קיא, א). אם "הרבי" הוא צדיק באמת, אזי הוא "ראש בית ישראל" ואם הוא רק "מפורסם של שקר", אז הוא גם "רע" וגם "רשע" ח"ו.

ואולם, לא טוב הדבר אשר דיברת בפנינו על צדיקים שונים, אשר צריכים היו להופיע כיום בדורנו, בעוד אשר באמת לאמיתו היה רק צדיק אחד בדורות האחרונים אשר הקריב את העולם כולו והתקינו לגאולה שלמה, הלא הוא – נחל נובע מקור חכמה, אשר אישו שלו, ורק שלו, תוקד עד בוא המשיח.

חסיד ברסלבי ב (אברך למעלה משלשים, זקוף וחסון, בעינים – אש להבה אשר לא תכבה לרגע, זריזות ותוקף קדושה בכל תנועה ותנועה): הכל בא מן הצדיק והכל שב אל הצדיק. העולם מתבוסס בייסוריו. עוד לא בא תיקונו. אבל מי הוא האשם בזה? הלא הוא העולם עצמו, בפגרו מלכת אחרי צדיק האמת. הבכי הבא אלינו מאוקראינה ומיתר הארצות, בוקע את שמי מרום.

אבל צדיק האמת ראה וחזה כל זה מראש, והזהיר את העולם כולו אלה הבהלות, אבל העולם לא שמע לקולו. הוא קרא את הכל לתשובה גמורה, ורק יחידי יחידים הם אשר האזינו לדבריו, ודווקא את אלה יחידי יחידים, את אלה אשר צער השכינה הוא צערם בכל שעה ורגע, אלה אשר הלכו אחרי "בעל התפילה" האמיתי ואשר נכונים היו להפקיר ביד השי"ת, לא רק את גופותיהם, כי אם גם את הנפש, רוח ונשמה שלהם. אלה אשר שיוועו אל הקב"ה מ"בטן שאול", עד אשר לא נותר בהם עוד כל כח (בבחינת "נחר גרוני" כפשוטו ממש), את עבדי ה' אלה, רדפו אחיהם אותם בכל מיני רדיפות, ידו בהם אבנים, שברו את שמשות החלונות אשר בדירותיהם הדלות, השליכו כפיסי עץ דרך השמשות השבורות ההן ופצעו בהן תינוקות המוטלים בעריסה, לא הניחום להתראות החוצה, וכשנראו בחוץ, שיסו בהם את ילדיהם לרוץ אחריהם כאחרי משוגעים ולחרף ולגדף אותם בכל מיני שמות של גנאי, כתבו כתבי שטנה עליהם אל השרים והפקידים הקטנים והגדולים והשליכום לבתי כלא, הכריזו עליהם כל מיני חרמות ושמתות כאילו היו הם, אותם היחידים היראים, פושעי ישראל ח"ו, הגרועים שבגרועים, שאין להם עוד תקנה.

ובשעה שהם, הרודפים, שקראו גם הם לעצמם "חסידים", בלו ימיהם ולילותיהם בשתיית יין ויין שרף ובעריכתם כל מיני "סעודה'לעך", גם בכל ימי דפגרא וגם בכל ימי החול, החרימו בתור אפיקורסים וכופרים דווקא את ההולכים בדרכי רבינו הקדוש, אור האורות זצ"ל, אשר היו מתענים הפסקות, התבודדו בכל יום שעות ידועות בשדות וביערות בשפכם שיח לפני ה' יתברך על צרות ישראל, על גלות השכינה ועל ייסוריו של כל אחד מישראל, עסקו בתורה לשמה ובתפילה שיש בה מסירות נפש ביתר השעות אשר במעת לעת, ובוודאי שלא נמנעו מלטבול במקוואות, אף בימי החורף היותר עזים ומעולם לא עבר עליהם אף לילה אחד בלי "תיקון חצות", בלי קיום מקרא שכתוב: "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'", ומבלי בכיות ויללות איומות ומהתפלל בכל הכח בעד הופעתו וגילויו של משיח.

הקב"ה שלח לעולם עיר וקדיש מן שמיא, האר"י זצ"ל, לקרוא את כל באי עולם לתשובה גמורה, ורק יחידים שמעו לו, ויתר בני העולם נשארו שקועים בקליפה רחמנא ליצלן. אז באו לעולם הגזירות הנוראות של ת"ח ות"ט וכל הגזירות שאחריהן. אחר כך שלח הקב"ה לעולם עוד עיר וקדיש מן שמיא, את רבנו הקדוש, זכר צדיק לברכה, לכלות את אשר החל האר"י הקדוש, וכאשר לא שמע העולם גם לקול האות האחרון, באו כל אלה הבהלות האחרונות ויתר הבהלות אשר אין ספורות למו.

חסיד חב"די (יהודי נמוך, שיבה זרקה בו. עיניו מאירות וצוהלות כעיני ילד. מדבר קצרות מתוך מחשבה עמוקה): אמונה פשוטה – דבר גבוה ונשגב מאד. אבל מקור האמונה הפשוטה, כשהיא אמיתית ונכונה, באה דווקא מתוך ספירת החכמה שבנפש האלוהית. מתוך החכמה ההיא בא הביטול לאין סוף ואותה האמונה הפשוטה שעליה נאמר: "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך" – "ואני תמיד עמך", לפי שלנגדו יתברך, הכל כפתאים. אבל כשאין אמונה פשוטה זו באה מתוך חכמה אלוהית שבנפש, אלא מתוך סתם רגילות ומסורת אבות, אין היא מאירה כלל לאדם ולעולמות.

אמונה פשוטה ישנה גם לחוטאים ופושעים, בשעה שהם עוברים אף על עבירות היותר חמורות, כמו שאמרו: "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי". הוא גונב, חותר מחתרת ונכון לרצוח נפשות, ובאותה שעה עצמה הוא קורא אל השם יתברך. חפץ הוא שמי שירד משמי עולמות עליונים רחוקים על הנמוך שבהרים ללמד לבני אדם "לא תרצח", "לא תגנוב", יעזור לו לחוטא, גם לגנוב, גם לרצוח…

מה שוויה של אמונה זו בעיניכם? בעיניי אני, אין אמונה פשוטה זו של חוטאים, אלא גידוף גדול ונורא כלפי מעלה. "אם ראית גנב ותרץ עמו ועם מנאפים חלקך" וכו' "דמית היות אהיה כמוך" וגו'.

האמונה האמתית, אף האמונה הפשוטה במשמע, באה רק מתוך התעמקות גדולה בנפש, מתוך התבוננות תמידית חזקה באלוהות המחיה את כל החיים בכל רגע ורגע, שלולא היא, אותה החיות, היה הכל אין ואפס ממש, ככתוב על ספרי חב"ד, מן הגדול שבאלוהיים, הרב מלאדי, ובנו ותלמידיו אחריו.

שִׁחֶתְךָ, עולם, כי לא לִמדוּךַ להשכיל באלוהות. חוקר ומשכיל אתה בכל מיני חכמות, ואינך יודע מה בחכמת הנפש (או כפי שקראוה ראשוני המקובלים: 'חכמת האני'). אותה הנשמה, אשר רק צעיפו של הגוף ושל "הנפש הטבעית" או "הנפש הבהמית" מכסה על האלוהות שבתוכה עצמה ('חלק אלוה ממעל') ועל האלוהות המרחפת עליה בתור אור מקיף. העולם משיג את האלוהות בתור דבר רחוק, רחוק ממנו, ואין הוא יודע כי ה' הוא "קרוב מכל קרוב", ובשעה שהנשמה צרופה וטהורה, אפשר להידבק באור ה' ממש, בכל עת ובכל שעה ובכל רגע ככתוב: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו".

האדם דוחק ומרחיק ממנו את זה שהוא קרוב אליו מאד מאד, עד שאותו הקרוב נעשה באמת רחוק…

אין מגיעים לאלוהות, אלא מתוך אהבה "ואין אוהב את הקב"ה אלא בדעת שידעהו", ואין הדעת ההיא נקנית, אלא ביגיעת מוח ולב עצומה, בהתבוננות תמידית שאינה פוסקת. אבל, "ישראל לא ידע, עמי לא התבונן"…

החנווני (יהודי באמצע שנותיו, בעל קומה ממוצעת. ראשו קרח, תווי פניו קשים ועזים, אבל שחוקו, שחוק של אדם טוב וחנון. עיניו האפורות מביטות תמיד, כמו מבעד ערפל עב אחר, עולם הרוחות): לא אוכל נשוא את דברי כולכם. זה אומר "רבי שלי" וזה אומר "רבי שלי". ה"רביים" של עתה לא יסכנו, והרביים של עבר, מושיעי ישראל היו. ואולם, איפה היו אלה הגדולים מדורות עברו, שהיו באמת צדיקים, קדושים וטהורים, בעת שנגזרו כל מיני גזירות איומות על בני ישראל ובשעה שנגזרו גזירות דבר וחרב ורעב על עמים רבים בימיהם? בוודאי שהתענו וסגפו את גופותיהם והתפללו לה' בלבות נשברים על הגזרות המרות ההן, ובוודאי שביטלו מעט מאותן הגזירות והמתיקו מעט את מרירות הגזרות שבאו. אבל תוכן ועיקרן של גזירות נשארו תמיד, והעולם כולו נשאר בטומאת תהום, בשלש הקליפות הטמאות: רוח סערה, חושך וענן גדול, ובני ישראל חיו חיי רעב, עוני ודלות, בושה ועלבון ופחד החיים ופחד המוות, אשר ריחף תמיד לעיניהם. ומדוע לא אמרו לכל צרות העולם "די?" מדוע לא עמדו בפרץ לעצור בעד זרם הגלות ביד חזקה? מדוע הזניחו אותנו להתענות בגלות אדום זו, שאנו שרויים בה זה קרוב לשנות אלפים? בוודאי שבכל דור ודור היו צדיקים גדולים, יסודי עולם. בוודאי שהאדמו"רים הראשונים, משפיעי שפע החסידות לעולם, היו קדושי עליון מאין כמוהם, ובוודאי שגם בדור הזה שאנו חיים ישנם בין האדמו"רים צדיקים אמיתיים, אבל לכולם חסר דבר מה. לא היה להם הכח לפגוע כמשה רבינו. בוודאי שהיו ביניהם בעלי חסד, בעלי גבורה ובעלי תפארת. אבל לא הגיעו בחסדם לחסד של אברהם אבינו. לא הגיעו בגבורתם-פחדם לפחד יצחק אבינו ולא הגיעו באמיתותם-תפארתם לתפארת יעקב, אמת ליעקב. גדולים וקדושים היו, אבל לא היה ביניהם איש אשר יאמר על עצמו בבטחה ובעוז כאליהו הנביא: "חי ה' אשר עמדתי לפניו". הם כולם ראו וראו, אבל ישנו דבר מה (ודווקא אותו "דבר מה" הוא כבשונו של עולם), שלא ראו… הם שמעו ושמעו, ודוקא את "קול הדממה" לא שמעו… ספרים כתבו לאלפים ורבבות, אבל לא נראה בדבריהם אותו רום שמי-שמים ואותו תהום-תהומותיים שבחכמת התנאים והאמוראים…

לא באתי בזה לבקר את ספריהם, ומכל שכן לא באתי לבקש ולמצוא חסרונות בהם עצמם (מי אנכי, כי אבוא לבקר קדושי עליון?). אבל ידוע אדע כי בעת הזאת, אשר המשיח עומד אחרי כתלנו, לא נוכל עוד להסתפק באלפי הדינים, הפלפולים והדרושים בנגלה ובנסתר של גדולי עולם אלו. צריכים אנו עתה ללכת ישר אל אורו של משיח. לאותו האור לא נוכל לבוא על ידי פלפולי תורה, ואפילו לא על ידי ספרי חסידות מעין אלו שנכתבו עד עתה, כי אם על ידי נבואה, ולא על ידי נבואה שנאמרה בשכבר הימים, כי אם על ידי נבואה של עתה, על ידי גלוי נבואה שכל אחד מאיתנו יוכל להשיגה על פי דרכו, על ידי קדושת חיים עצומה ועל ידי התרכזות הרוח, בדביקות שאינה פוסקת במשך שנים רבות, והעיקר, על ידי אותה הפשטות הגדולה שהייתה נחלתם של משה רבנו ע"ה, הנביאים, התנאים והאמוראים.

איש הגמרא (בעל חוטם חד, מצח גבוה, עיני אור, זיו מקיף אותו. איש רם, שכתפו שחוח מעט, יארמאלקע בעלת ראשים על ראשו, משקפיים על עיניו, מקטרת בפיו, גמרא בידו): מה לי ולכל הדברים אשר תדברו כולכם? אינני יודע ולא אחפוץ לדעת את כל החכמות שלכם. אני יודע רק את הגמרא. בגמרא אני מוצא תירוץ על כל קושיותיכם. מדוע ולמה פרצה מלחמת העולם בשנת תרע"ד? מפני שעינו ברוסיה יהודי אחד יותר משנה, בשעה שכל מעניו ידעו בעצמם, שחף הוא מפשע ושכל העלילות שהם מעלילים על היהודים שקר הן. הדבר פשוט: "חרב באה לעולם על עינוי הדין ועל עיוות הדין". מדוע נגזרה גזירת שחיטה על יהודי אוקראינה בשנת תרע"ט? מפני שאחרי גזירת גונטו וזלזניק, קיבלו עליהם יהודים רבים באלה ובחרם שלא תדרוך עוד כף רגלם על אדמת אוקראינה ושכחו את השבועה ושכחו את החרם ונשארו בארץ דמים זו. והדבר פשוט: "דבר שאין אש מכלה אותו, שבועת שווא מכלה אותו". ואם תאמר, מדוע עבר זמן רב מזמן השבועה עד זמן הפרעון? הדבר ידוע: הקב"ה "מאריך אף", אבל "כל האומר הקב"ה ותרן הוא – יוותרו חייו", אלא שהוא "מאריך אפיה וגבי דיליה". ואם תאמר, היתכן שבשביל עינויו של יהודי אחד, תתפרץ מלחמת עולם? חטאת העולם כבדה מאוד גם עד עינויו של אותו היהודי, אבל אחרי עינויו של זה "נתמלאה הסאה". חטאת סדום גדולה מאד, אבל סאת רשעים נתמלאה על ידי "צעקת ריבה אחת". מדוע הארץ רועדת עתה תמיד? הדבר פשוט: "בשעה שהקב"ה זוכר את בניו, הוא מוריד שתי דמעות לים הגדול. והיינו גוהא". העמים מציקים עתה לישראל הרבה מאשר הציקו להם בכל ימי הגלות, והארץ רועדת מצעקתו-זעקתו של אלוה המשפט. "לא נבראו רעמים, אלא לפשט עקמומיות שבלב", ולא רק רעמים, כי אם גם רעידות ושטפים. ואם העקמומיות עדין רבה ורבה בלב – מתחדשות הרעידות לבקרים ומתחדשים השטפים. בקשו וחפשו בגמרא ותמצאו תשובה פשוטה ונכונה לכל השאלות. הכל בצדק, במשפט וביושר, "אית דין ואית דיין", "כפום עובדיהן דבני נשא". "כגמול ידינו יעשה לנו".

הפשטן (נרתע ממקומו, מרים ידיו למעלה, צועק וצועק): חסד און חסד, אוי, אבאל'ה, חסד!… הוי, הוי! דברים נוראים כל כך. מי זה יכילם? אנושים וחלשים אנחנו. עפר ואפר. מי יעמוד לפני דין קשה כזה? ומי יכיל את כל אלה העמוקות אשר הבעתם כולכם? אדם פשוט אני ואוהב בני אדם ומאמין באלוהים חיים, טוב ומיטיב לכל, ונוהג בחסדו כל דור. אם לא הוא – מי אפוא? אם לא הוא בחסדו, כבר היה העולם כלה ואבד ברשעת עצמו… מאמין? לא. יודע אנכי! כל אברי יודעים ומכירים את ריבונם. הלא הוא הנוכח עמנו פה והוא הוא הנוכח בכל תפילה זכה, בכל אמונה תמה, בכל מחשבה ובכל מפעל טוב.

"לישועתך קויתי ה'", רק לישועתך ולחסדך.  רחם על אהוביך… רק חסד וחסד, אוי, אבאל'ה, חסד!

אל עליון: כולכם לא דיברתם אליי נכונה כעבדי הפשטן.

 

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"

מספר מילים מפולנית ומיידיש (בפרט בדברי ה"פשטן") תורגמו לעברית לצורך שמירה על רצף הקריאה