את המאמר "הקו היסודי בקבלה של הרב קוק" פרסם ר' הלל צייטלין בעיתון "הצופה", בשנת תרצ"ח (1938). הבהירות בהסברתו של ר' הלל, וקביעתו שהרב שאב מלא-חפניים גם ממקורות חסידיים – היוו משב-רוח מרענן שהקדים את זמנו. את עקבותיה של קביעה זו ניתן למצוא כיום בעיקר בביוגרפיות השונות שכתב הרב משה צבי נריה אודות הרב קוק, ובמספר קטן של ישיבות.
להלן הנוסח המקורי של מאמר זה, שהתפרסם מאז במספר במות נוספות.
—
האר"י ז"ל העלה את הקבלה לשמי שמים העליונים. אף על פי שבמשלו האדיר (מודעת, שכל דברי האר"י ז"ל, בנסתרות, משל הם" – נפה"ח, שער ג) הוא מלביש, כמקובלים שקדמוהו, את כל עולם ועולם מעולמות העליונים פרצוף אדם (אדם קדמון, אדם דאצילות, אדם דבריאה, אדם דיצירה, אדם דעשייה), ומדבר הוא, הרבה יותר מן המקובלים שקדמוהו, על כל איבר ואיבר מאיברי האדם, ועל כל גיד ועורק ועצב, על כל עצם ועל כל צלע, על כל "זיו ותואר וקומה", "דמות ועצם ורקמה", על הפיאות, על הזקן, על "שבולת הזקן", על העור, על קמטי העור, על כל פרקי הידיים והרגליים, על כל מיני הבעות הפנים ואורת הפנים. אולם בעצמותו של דבר, בנמשל של "העץ חיים" ו"פרי העץ חיים" וכל ה"כתבים", העולמות העליונים הם מופשטים מכל מה שהוא אדם בתכלית ההפשטה.
בא הבעש"ט ז"ל והוריד את העולמות העליונים שבעליונים ואת כל הנסתרות שבנסתרות – אל האדם. ואף על פי שהבעש"ט משתמש דווקא בדרך ההפשטה, והוא מבאר גם את כל קבלת ה"זוהר" ואת כל קבלת האר"י בדרך אצילותי-רוחני, נשגב שבנשגבים, מפני שברח אף מצל צילה של איזו הגשמה שתהי, ומפני שנלחם בכל ימיו מלחמת מגן ומלחמת תנופה בכל שבתאות גלויה ונסתרת (אף שכל מתנגדי החסידות למיניהם כורכים את השבתאות ואת החסידות הבעש"טנית בכריכה אחת, הדבר גלוי וידוע לכל חוקר החסידות בעין בלתי משוחדת, שהחסידות הבעש"טנית היא בכל כלליה ופרטיה, בכל הלך מחשבתה ועומק שאיפתה, ההיפך הגמור והמוחלט מכל שבתאות. ולא עוד, אלא שאחד ממניעי החסידות הנזכרת היא – המלחמה בפראנקיסטים ובכל יתר שרידי השבתאות) – באותה שעה הוא מקרב את העולמות העליונים אל האדם, אם לא אל האדם החיצוני הרי אל האדם הפנימי, אל הנפש האלוקית שבאדם ואל לבושי הנפש ההיא.
בא החב"ד, ושם ליסוד מוסד של כל הסתכלות אלוקית את הכתוב: "ומבשרי אחזה אלוה". ואע"פ שהקבלה כולה נשענת על הכתוב האמור (עיין של"ה "תולדות אדם", ועיין מהר"י שעפטל בהקדמתו לספרו "שפע טל", ובמקומות רבים בספרו), שונה הוא החב"ד מן הקבלה הרגילה בזה, שהוא החב"ד, חותר לתוך עומקי העומקים של חיי הנשמה, מכליל ומגדיר ומצריף את כל ההופעות השונות של אותם החיים, בונה מהם ארמון שיסודו בארץ, בחיי האדם התחתון, ושיאו מגיע על לגובהי "עתיקא דעתיקין". הוא מייסד פילוסופיה, שאין בכל השיטות הפילוסופיות המקובלות באירופה ובאמריקה משלה לברק מחשבה ולדקות מחשבה, ומכונן פסיכולוגיה יחידה במידה, שדורות יעברו עד שתזנח האנושות את כל מה שהיא מעטרת עתה בשם פסיכולוגיה, ותעלה ותגיע לאותן הנשגבות והתעלומות שבנפש, כפי שראו אותן גדולי חב"ד, הרב ובנו, ורבי אייזיקל אפשטיין (בעל "השפלות והשמחה", "חנה אריאל" ועוד), ודומיהם.
"התניא" (ה"אלפא ביתא" של החב"ד, ועם זה גם ה"עץ חיים" שלו), מיוסד כולו, כפי שכתב מחברו בשער ספרו, על הכתוב "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" – "לבאר היטב איך הוא קרוב מאד בדרך ארוכה וקצרה". כל עומקי הקבלה וכל שיא תועפותיה, הכל בנפש האדם ובעבודתו של האדם.
ואולם ה"אדם של חב"ד הוא, לרוב, היחיד ביחודו. ואע"פ שמדובר הרבה בחב"ד על צירופי האורות ועל התכללות של כל הנשמות בסוד ה"שכינה" ובסוד "כנסת ישראל" (עיין תניא פרק ב ופרק נ"א ופרק נ"ג ועיין אגרת הקודש כג שתחילתה "בגזרת עירין פתגמא וכו' כמו ששמעתי מרבותי, כי אילו נמצא מלאך אחד עומד במעמד עשרה מישראל ביחד, אף שאינם מדברים דברי תורה, תפול עליו אימתה ופחד בלי גבול ותכלית משכינתא דשריא עלייהו, עד שהיה מתבטל ממציאותו לגמרי"), בכל זאת אופן ההסתכלות של החב"ד, אופן ההשכלה שלו ואופן החדירה שלו, אופן המחקר האלוקי שלו וכל "הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", הוא ביחיד. ורק מתוך היחיד אנו מגיעים לנשמת הרבים, עבודת הרבים והתיקונים הנעשים בכל רחבי העולמות, ע"י עבודת הרבים.
בא הרב קוק וגילה בקבלה את נשמת הרבים, את מאורעותיה, סכנותיה, ירידותיה, הצלותיה, גאולותיה, צירופיה וזכוכיה, עליותיה ושגשוגיה של הנשמה ההיא, כלומר של כללות נשמת ישראל, והסתכל אף בנשמתו של היחיד רק מתוך האספקלריה של נשמת הרבים. החב"ד מסתכל בנשמתו של אחד מישראל ומשם הוא מביט בשכינה; הרב קוק מביט בשכינה, בכנסת ישראל, כלומר בשורש השרשים של נשמות ישראל, ומשם הוא מסתכל בנשמתו של היחיד.
אין הרב קוק חולק על המקובלים שקדמוהו, ולא בלבד שאינו חולק עליהם, אלא אף מסתייע בכל השקפותיו בהם ורק בהם, אלא ששינה מקום עמידתו הפרטית כלפי האמיתיות הנצחיות של הקבלה. משל למי שעמד במקום אחד ידוע במגדל גבוה, ומסתכל במהלך הכוכבים, והלך ועמד במקום אחר באותו המגדל. אותו המסתכל ואותו המגדל ואותם הכוכבים, אלא שרואה הוא אותם מנקודת זוית אחרת.
אינני צריך להרבות בציטאטים ולהוכיח את אמיתת השקפתי על עיקר חידושו של הראי"ה בקבלה. כל ה"אורות" שלו מעידים על זה: כל ה"ריש מילים" שלו מעיד על זה. ואף כל "חכמת הקודש" שלו (כרך ראשון וכרך שני, הוצאת ה"אגודה להוצאת ספרי הראי"ה קוק ז"ל – ירושלים תרצ"ח) מעידה על זה. ואולם בכדי להקל על המעיין ארשום בזה ציונים אחדים: עיין "חכמת הקודש" בכרך ראשון, שער ראשון, סימן ח, סימן יב, סימן יד, סימן טז, יז, יח, כ, סימן לה בסופו, עה, עח, פד, פה, פו, קד, קטז, קיח, קיט, קכד, קל; בכרך א שער שני, סימן לב, לג, צא, צו; בכרך שני – סימן א, סימן ח, סימן יא, יג, כב, כג; שם במאמר שני סימן לח; שם במאמר שלישי סימן ט, יג, כח, ל; במאמר רביעי שם בסימן טו, כב, כג, לא; במאמר חמישי שם בסימן יח, כו, לג, לט, מא.
ומכאן כל השירה האין סופית שבקבלת הראי"ה; מכאן כל הפאתוס האלקי, שאין דומה לו בכל ספרי הקבלה שבדורות האחרונים (מלבד פרקים ידועים ב"תניא" ומקומות ידועים ב"ליקוטי מוהר"ן); מכאן המעין הנובע בלי הרף, מעין של מילים על גבי מילים, והשנות דברים הנראה, לכאורה, כשטף מליצות. ובאמת היא שפע של דבקות אלוקית, חזיונות ומשא נפש לרום עולמות אציליים, שביחד עם זה משכנם גם פה בארץ בהאבקותה של כנסת ישראל על קיומה המשיחי, יסוריה ותקוותיה, שהם ביחד עם זה – גם גאולתם של העולמות, צירופם, העלאתם, זיכוכם והמשכתם כולם ל"זיהרא עילאה דאדם הראשון".
ומכאן גם הצורך המיוחד לסיים כמעט כל סעיף בכתובים שלמים מן התנ"ך כמחרז ומאגד את הדברים היותר חדשים בקבלה והעיונים היותר עמוקים בפילוסופיה, עם שרשם של כל האמיתיות – בנבואה ובספרי רוח הקודש.
אין מרן הראי"ה בא ב"אורות" וב"חכמת הקודש" שלו לפרש כתובים או מאמר חז"ל, מאמרי הזוהר ומשליהם של גדולי המקובלים. אבל כל המאמרים המובאים בספרים הנזכרים בדרך אגב, או שבהם מסתיימים הסעיפים המיוחדים, מתפרשים ממילא ע"י הרעיונות והסמלים שהוא, מרן הראי"ה, מביע, והקורא מתחיל לראות אותם הכתובים או המאמרים עצמם באספקלריה זוהרית שלא ראה אותם מראש.
אין מרן הראי"ה דורש את הכתובים כמין חומר, ואינו מרמז בהם רמזים (מלבד במקומות אחדים כיוצא מן הכלל, כמו הרמז בכתוב "ישר יחזו פנימו", ועוד), וכמעט שאין הוא מוציא אותם מידי פשוטם, ובכל זאת הם נגלים לעיני הקורא כחידושי חידושים. החידוש הוא כאן בעצם לא בפירושם של כתובים, אלא באור השפוך עליהם.
דבר גדול עשו המסדרים, הרבנים רבי דוד הכהן ורבי צבי יהודה קוק (הראשון – תלמיד ותיק של הראי"ה, והשני – בנו ותלמידו הוותיק), שהוסיפו בסוף הספרים את מראי המקומות מתוך כל ספרותנו העתיקה, ביחוד ממאות ספרי הקבלה, שבהם נשען הראי"ה בקבלתו. אלא שלפי דעתי צריכים היו לציין את ספרי החסידות הבעש"טנית, שעליהם נשען הראי"ה עוד יותר, מעל ספרי הקבלה הראשונים וכתבי האריז"ל. הדבר ברור, לפי הכרתי, שמרן הראי"ה תמך את יסודותיו לא בלבד בספרי החב"ד (על שיטת החב"ד באלוהות מדבר הראי"ה באופן מפורש), אלא אף – ב"קדושת לוי", בכתבי רבי מרדכי יוסף מאיזביצה ובנו ("מי השילוח" ו"בית יעקב" ועוד), ועוד יותר – בכל ספרי ה"כהן" (הגאון הצדיק רבי צדוק הכהן מלובלין) ולכל לראש – ב"ליקוטי מוהר"ן", וביתר הספרים של החוזה הגדול מברסלב.
אילו היה סיפק בידי הייתי יכול להוכיח דבר זה באותות ובמופתים, כלומר בהשוואות מתוך כל אלה הספרים, עד שלא היה כל קורא יכול להטיל שום ספק בהנחתי, והייתי גם מגלה את כל המקומות היותר עמוקים שבספרי הקבלה של הראי"ה, שלכאורה נראים רק כהפלגות שירתיות-לאומיות ובאמת הם הררים גדולים בחכמת הנסתר התלויים בשערה דקה מן הדקה שב"דיקנה קדישא" (ב"אידרא רבה", ב"אדרא זוטא" וב"ספרא דצניעותא"). אבל מתוך שאין בכחי עתה לעבוד עבודה גדולה זו ואיני מציין כאן אלא רשימה הבאה בעיתון יומי, אסתפק פה בכל האמור למעלה ובהערתי הכללית, שאם החב"ד גילה את המטפיזיקה של הקבלה ואת הפסיכולוגיה האישית שלה, גילה מרן הראי"ה, אם אפשר לומר כן, את הפסיכולוגיה הציבורית-לאומית של הקבלה, ואת מהלך ברורם של העולמות כולם ותקונם, מתוך חוק ההתפתחות המקובל עתה בכל שרשי המדעים וענפיהם.
2 מחשבות על “הקו היסודי בקבלה של הרב קוק”