ר' לייבל'ה וייספיש (תרפ"ב-תשנ"ח; 1921-1997) היה ללא ספק אחת הדמויות המיוחדות והתימהוניות ביותר שעיטרו את רחובות ירושלים בדורות האחרונים. סופר סת"ם, ממנהיגי נטורי קרתא, שנהג להסתובב עם תיק ובו כתבי ניטשה. "אי אפשר להבין את היהדות", נהג לומר, "בלי לקרוא ניטשה". כך גם נחתמה דמותו בזיכרון – כאחד מתוך "ניטשיאנים יהודים" של המאה העשרים; דוד אוחנה הקדיש את ספרו "זרתוסטרא בירושלים" לישראל אלדד ולייבל'ה וייספיש. "אני חב חוב של כבוד לאריה לייב וויספיש", הוא מציין בפתיחת הספר, "בעקבותיו, התחלתי לחקור את הדמויות היהודיות, העבריות והישראליות הניטשיאניות" (עמ' 10).

מכתבו של וייספיש המציע לערוך "כינוס בין לאומי לתורתו של ניטשה שיתקיים בזעיר אנפין ע"י מכון ברגמן ירושלים" הודפס בספרו של יעקב גולומב "ניטשה בתרבות העברית" (עמ' 313-315). "כל אחד וניטשה שלו", הוא קובע, "וסיבת הדבר, הקושי בהבנתו, בעומקו, בהיקפו". ברם בסופו של דבר על היהודים להכיר טובה לניטשה על ביאוריו העמוקים את היהדות, המקפלים גם מענה לבעיית האתיקה המודרנית:

מוטל עלינו החובה להוציא אמיתו של ניטשה לעולם, עבורנו, ועבור הדורות הבאים של היהדות… ובחלל הריק של פשיטת רגל תרבות האנושית האירופית, שכל האיזמים נמחצים אל הקיר, ודתות ולאומים מאירופה ומאסיה יחד יורדים מעל האופק, מנסרת השאלה בחלל העולם – מהו קנה המידה החברתי המחייב יחסי זולת?

ברם עם כל הפופולריות שלה זכה, זיקתו של וייספיש לניטשה לא הובררה דיה מבחינה פילוסופית-עיונית; היא נתפסה לרוב כקוריוז. הוא ראה בעצמו אחד המומחים העולמיים למשנתו, התכתב עם שועי עולם על כך, ולא אחת תואר כמי שאחזו 'טרנס' של ציטוטי ניטשה, רובם ככולם סביב הערצתו של ניטשה ליהודים. ניטשה שלו היה פילושמי דגול. הוא אף ניסה להקים ישיבה על שם ניטשה ולהעלות את עצמותיו ארצה. באחד הראיונות התבטא: "קחו ממשה רבינו את הניסים ואת עשרת המכות, כל שיישאר הוא חוקים וחוקים. אבל בלתי אפשרי לנצח את שפינוזה, קאנט, היגל, מרקס וכל הרפורמים של ארצות הברית או וול סטריט, ללא ניטשה".

מה שפחות ידוע הוא שלפני פריצתו לתודעה הציבורית עם ניטשה הייתה לוויספיש תקופה אינטנסיבית של פרנץ רוזנצווייג. כבר בשנת תשי"ד (1954) התפרסמה ידיעה קצרה בעיתון בדבר הגעתו של וייספיש לבית ספר בחיפה, בדרישה לפגוש את ברוך קורצווייל. עם הלה רצה "להחליף דעות על ספריו של פרנץ רוזנצווייג". בראיון משנת תשט"ז (1956) הוא קובע כי פרנץ רוזנצוייג הוא "פילוסוף כביר, כוח עצום". לדבריו, יש אשה אחת בפרדס חנה, ד"ר פרוינד, שהוא מעוניין שתתרגם את הספר יחד עם דב סדן. ממספר מקורות עולה זיקתו לחוגו הקרוב של רוזנצווייג בישראל, וכדלהלן.

בארכיון מרטין בובר שבספריה הלאומית מצוי מכתב של וייספיש שבו נפרשת זיקתו הקרובה לרוזנצוייג. מכתב זה, הממוען למרטין בובר, נושא תאריך משנת תשי"ד (1953), מעט לפני שווייספיש גורש מארצות הברית. באותן שנים פעל במלוא המרץ במטה האו"ם בניו-יורק כנגד מדינת ישראל הצעירה. המכתב רצוף ביטויים מ"כוכב הגאולה", כמו גם ביקורת קטלנית על ה"ממלכתיות" של בן גוריון, שמקורה – כך נרמז – בברוך שפינוזה. בשל כך הוא מפציר בבובר לכנס את יודעיו ומכיריו של רוזנצוייג – ביניהם ברגמן, סימון ושלום – על מנת לתרגם את "כוכב הגאולה" לעברית. הוא מנמק זאת באובדן הגדול של מיליוני יהודים בשואה, יהודים שהיו בעלי "עצמאות" מסוג אחר, נפשית-רוחנית. הוא משתמש לשם כך בביטוי מיוחד, מעין-ניטשיאני – "הרצון לדעה". "אין אנוכי יודע, איך אפשר להניח איזה הנחות שהן בתיאולוגיה העברית המודרנית מבלי לדעת יסודי רוזנצוייג" כתב.

ואמנם "כוכב הגאולה" מסוגל לשפוך אור על ניטשה של וייספיש. היה זה רוזנצווייג שהראה כיצד ניתן לגלם את ה"רצון לעוצמה" ברוח, ללא מימוש פוליטי – אפשרות שקסמה ככל הנראה לוייספיש. (כך העלה גם זאב לוי בשעתו, בסקירה על ספרו של גולומב; דבר 5/2/1988). רוזנצווייג תאר כיצד גבר ניטשה על הפילוסופיה, וכיצד לא ניתן לדלג עליו בתולדות הפילוסופיה, גם אם מושגיו – הדיוניסי, האדם העליון, החיה הצהובה – כבר התיישנו; שכן שניטשה מציין את החריגה של האדם הספציפי, המסוים, הפרטי מן החשיבה של המכלל (כוכב הגאולה, עמ' 50-51). ובהמשך (עמ' 60):

אתאיזם כגון זה של ניצשה לא נראה עוד בתולדות הפילוסופיה. ניצשה הוא ההוגה הראשון שאינו שולל את מציאות אלוהים אלא, ממש לפי עצם השימוש התיאולוגי של המילה, 'כופר' בו […] שום פילוסוף לפניו לא ניצב כך עין בעין מול האֵל החי כדי לדבר כך. ראשון בפילוסופים שהיה אדם ממש, היה גם הראשון אשר אלוהים פנים אל פנים – ולו רק כדי לכפור בו […] לאדם החי מופיע האל החי.

גולומב העלה בספרו "הפיתוי לעוצמה" את הזיקה האפשרית בין פרשנות מסוימת של ניטשה ובין הגות אנטי-ציונית, מבלי לנקוב בשמות (עמ' 243-244):

צריך לזכור גם שניטשה במושג העוצמה שלו, כ-Macht ולא כ-Kraft, לא התכוון כלל לביטויים פיזיים כלשהם, שאחד מהם הוא הביטוי הלאומי-מדיני. להיפך, תמיד ראה במדינה ובלאומנות את אחד מביטויי העוצמה השלילית… 'היהודי הנצחי', הנודד חסר המדינה והארץ הוא בעיניו אות ל'אינסטינקט חזק'… ניתן להבין על רקע זה את הימשכותם העזה של גורמים אורתודוקסים שונים ביהדות ושל אנטי-ציוניים אחר תורתו.

במכתב אחר שפרסמה לפני מספר שנים הדרה לוין ארדי נקב וייספיש בשם נוסף – ר' הלל צייטלין. מהמכתב עולה כי הלה שמר בקפידה את סדרת המאמרים המוקדמת של צייטלין על ניטשה, אם כי, לדבריו – "צייטלין, עם כל הערצתו הגדולה לניצשה, לא הגיע לעומק האלוהים של ניצשה, כמו רוזנצווייג". אזכורם של שני שמות אלה, לצד ההמלצה שלו לקרוא את ספרו של ולטר קאופמן ולהימנע מתרגומו של אלדד – יש בהם כדי לגלות יותר מטפח בדבר הנתיב המיוחד שלו אל ניטשה. ניטשה שאינו לאומי, פוליטי, אידאולוגי; ניטשה המתייצב נוכח ה"ממלכתיות" התנכי"ת של בן גוריון, ותובע משיחיות מסוג אחר. ברבות השנים נזנחו מקורות אלו לטובת ניטשה עצמו, שכן, לדבריו באותו המכתב, "לאנטי-כריסט של ניצשה גם רוזנצוויג הגדול לא הגיע לעומקו".

זהו פרק נוסף במסע לפינותיו הנידחות של כוכב הגאולה, ולאופן שבו התקבל הכוכב בחברה הדתית בישראל. חלק אחר של מסע זה, על ד"ר רחל אלזה פרוינד, פורסם מעל דפי "חידושים" של מכון ליאו בק, וניתן לקריאה כאן.

—

ב"ה, [יום] ה' פרשת חיי שרה, תשי"ד, ניו[-יו]רק

29/10/1953

 

כבוד פרופ' בובר, ירושלים,

אחדשה"ט כיאה לכבודו,

בעיון למצב הקיים. ובמובן התיאול[וג]י והעברי בפרט. ובעיון לחושך והערבוביות בשטח החינוך.

אני כותב לכבודו בתור הזכרה והצעה, לדבר ישן נושן שעמלו בזה הרבה ולא עלתה בידם, והוא להשתדל עוד הפעם להוצאת ספר רוזנצוייג "כוכב הגאולה" בעברית. אין אנוכי יודע, איך אפשר להניח איזה הנחות שהן בתיאולוגיה העברית המודרנית מבלי לדעת יסודי רוזנצוייג. לפלא על המדברים גבוהה גבוהה על "ממלכתיות" וחושבים על ההתחלה מ"ראש לשועלים".

נכבד וחשוב!

נשארנו בדודים בלי מיליוני היהודים שחיו את "עצמאותם" על גבם ושכמם ועצמות נפשם. נראים אנשי הרצון לדעה – "כְלֹא", ומתי מספר מספרם, ואיך נראה בבלע את הקודש ולא נמות?…

איפה שוקן הגדול? איפה בעלי ה"אפס הגדול" של הממלכתיות – הכל-כך אי אפשר לתַהֵם בין הרחוק והקרוב?

ואנו, אנה אנו באים?!

אפסה האינסטינקטיביות של אלה שקבלו הצהרת בלפור, ועל מה יסמכו, על התלהבות של תבן-קש?

ואם כל השמחות יתמלאו כבר שלהם – איך נוכל אנו לשמוח, מבלי לראות רזרבות? ואל אלוקים איה הם! בהרצליה גימנסיה או בככר מוגרבי – זה יש גם ביוון, וזה יש גם בטיימס סקוור, ולמה באנו לשמים הכחולים אשר על יד "המדבר"?…

אדון!

מה אכתוב עוד ולא כתבתי? עשיתי שלי, תאמץ עצמך לעשות שלך.

ימלא נא הצעתי שלי ה"זעירא", יִוועֵד נא את ברגמן, סימון, פרוי[נ]ד מפרדס חנה, ואשתו של רוזנצוייג, וג[רשם] שלום, תעשו משהו – מלא כלום. אין רוזנצוייג דואג בקברו לספרו, כי אם דורות עברו, ודורות יבואו, זועקים: "נא! אל תשבו בקרירות". התאמצו, התרוממו, עשו למען תינוקות של בית רבן!

בכבוד, יהודה אריה ויספיש.

[בשולי הגליון נרשם:]

אם יובן לו, להוכיח ולהראות מכתבי זה לסימון בפרט, ולברגמן, נא בבקשה, כי מכוונים הם גם להם ולאחריותם הם, הנ"ל.

 

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"