ספר פירושים לתפילות ראש השנה מקפל בתוכו חשבון נפש נוקב על השפה הדתית השגורה ומזמין את הקורא לבחון מחדש את מילות התפילה וגם את דתיותו
לסיומה של השנה מגיעים בדרך כלל באפיסת כוחות. כביכול, מכל הדלק של השנה החולפת נוצל עד תום, וצריך להתמלא מחדש. אין אפשרות לצבור את החיים המוכתבים משנה לשנה; לפיכך יום הדין – הוא וכוחותיו באים כאחד. הטיסה לאוּמן יכולה לשמש כאן כפרדיגמה: אתה גמור, השנה גמורה, ודרוש מקום אחר, היולי, עם חשמל באוויר. במצב כזה, קשה לחשוב על הכנה. נגיע – נדבר.
ספרו של הרב חיים וידל, "רוח חן", מזמין אותי מזה כחמש עשרה שנה להכנה מסוג אחר, וכעת הוא מופיע בהוצאה שנייה ומחודשת. אין מדובר בספר מאמרים או דרשות העוסקים במהותו של היום, נושאים ונותנים במקורות או באופן העמידה לפני ה'. מדובר ביצירה שעומדת על גבול השירה והפרשנות, ומנסה לדובב מחדש את התפילה בגוף ראשון יחיד: מבט מבפנים על כוונות המוח והלב, בזמן שהגוף עומד נכוחה והפה מדבר.
על פי ההקדמה (עמ' ז-ח), לספר שלושה חלקים מובחנים בצורתם ובאופיים, בשל דרך צמיחתם: הראשון, רוב הפירוש לתפילת שבע ותפלת מוסף, שצמח בעיקר מתוך עבודת התפילה, הועלה על הכתב במוצאי ראש השנה, ועוּבּד רק לאחר מכן. השני, הפירוש לפסוקי "מלכויות זיכרונות ושופרות", שנכתב בעיקר מתוך עיון במפרשי המקרא, ומהווה ניסיון לשזירת הפירושים למהלך אחד. השלישי, הפירוש לברכות "עבודה", "הודאה" ו"שלום", שנכתב ברובו בשלבים האחרונים של העריכה, ולכן הוא רציף ושיטתי יותר מן האחרים.
אקדים ואומר: מעבר לתענוג שהקריאה מייצרת, מקופל בספר גם חשבון נפש נוקב על השפה הדתית השגורה – ומכאן ההכנה המיוחדת שהוא מסוגל לייצר לתפילות ראש השנה. מול הרצון להרפות ולעוף, עומד הרב וידל ומציב תמרור עצור דקדקני: אם אנחנו עומדים לחזור על אותן מילים שוב ושוב, וטעות קטנה בהן עלולה לעכב, בואו לא נרפרף מעליהן אלא ניתן להן להוביל.
להמשיך לקרוא ←
