את דבר הופעתו של הספר "מבוא לחסידות ולדרכה של חב"ד" אין צורך לציין. לרגל חגה של חסידות חב"ד השנה הרעישו על כך מארגני "יריד החסידות" את כל העולמות. כעת מספר מילות הערכה ועריכה לאחר שחזר מעט השקט.

"מבוא לחסידות ולדרכה של חב"ד". עריכה: הרב לוי יצחק הולצמן. תרגום: הרב שלום דובער טייכטל. 319 עמ'.

ובכן, הוצאה מחודשת של כתבי ר' הלל צייטלין היא תמיד מאורע משמח. מה שלא הוברר עד תומו בהקדמה לספר הוא 'מה לפנינו'. בשנת תשי"ז (1954) הוציא אהרן צייטלין את הספר "אריינפיר אין חסידות און דער וועג פון חב"ד" [=מבוא לחסידות ולדרכה של חב"ד, כשם הספר שלפנינו], וספר זה הוא מעין תרגום חלקים נבחרים ממנו בשינויים והוספות. להלן סקירה קצרה אודות שלושת חלקי הספר.

א. "מבוא לחסידות". מדובר בהרכבה של שני ספרים, כפי שמצוין בפתח דבר. בשנת תרס"ט (1909) פרסם הרב צייטלין מאמר, שהורחב כעבור שנה לספרון, בשם "החסידות". הספרון יצא לאור בעברית, והכיל שמונה פרקים: יש ואין, צמצום, כוח הפועל בנפעל, אותיות, העלאת ניצוצות, העלאת מחשבות זרות, העלאת המידות והמתקת הדינים בשורשם. הספרון היה גם מובנה וקוהרנטי, כאשר שני הפרקים הראשונים יוצקים את התמה המטפיזית, וששת הפרקים לאחר מכן עוסקים ביישומים שונים שלה. ספרון זה שב ונדפס בכרך "בפרדס החסידות והקבלה".

שלושת הפרקים הראשונים מהספרון "החסידות" הפכו – בספרו היידי של אהרן משנת תשי"ז (1957) – לארבעה פרקים, בשינוי כותרת, ולאחר מכן באו ארבעה פרקים אחרים: הבורא, העולם ותהליך ההעלאה, עצבות ותיקונה, שלוש אהבות והדרך לדבקות והחסידות והציפיה למשיח. אלו היו ליקוטים ממאמרים שונים שפרסם הרב צייטלין לאורך כל שנות יצירתו – החל מסדרת המאמרים הראשונה "הטוב והרע" ועד ל"חוברות התשובה" שהופיעו בשנות העשרים. ייתכן ועריכה זו נעשתה בידיו, אך סביר יותר שהיא פרי פועלו של אהרן.

בספר שלפנינו נעשתה עריכה נוספת: כל הפרקים מהספר אותו הוציא לאור אהרן בשנות החמישים תורגמו מיידיש, ולאחריהם נוספו הפרקים החסרים מהספרון בעברית. כך התקבלו שלושה עשר פרקים, אך אבד המבנה המקורי של הספרון.

ב. "חייו ופועלו של הרב מליאדי". זהו החידוש המרכזי בספר, שלא הופיע עד כה בעברית. גם סדרה זו תורגמה מספרו של אהרן. הסדרה המקורית הופיעה ב"דער מאמענט" בכשלושים המשכים (!) בשנת תרע"ג (1912-1913), לרגל מאה שנה לפטירת "דער אלטער רבי". כאשר קוראים בה על ההתנגשויות שבין אדמו"ר הזקן והשלטון הרוסי, יש לזכור כי פולין באותן שנים עדיין לא הייתה עצמאית, אלא נתונה למרותו של הצאר. שמות הרחובות, שפת ההוראה במוסדות האקדמאים, אופי הכנסייה – כולם הוכתבו מסנקט פטרסבורג.

על סדרה זו 'זכה' הרב צייטלין לביקורת ב"המודיע":

"אך ראו זה חדש. הכתבן הנודע ה' צייטלין מצא טוב לפניו להשתמש דווקא ב'קודש' ולעשות ערבוביא קודש בחול. זה לא כבר התחיל להדפיס ב'המאמענט' תולדות הרב זצלל"ה מלאדי, ובמרוצת דבריו יספר לפני הקוראים הנכבדים (השפחות ויושבי קרנות בלע"ז) את העניין של יחודא עילאה, יחודא תתאה, ולא יבוש אף להביא מאמרים מזוהר הקדוש ומדרשים, ומי יודע מה שיבוא עוד בהמשך הסיפור? והעלים האלה מוטלים באשפה […] היש לך חילול הקודש גדול מזה?"

ביקורת ברוח דומה הושמעה כלפיו גם מן הצד החופשי, בדרישה להפסיק את 'הטפות הקדושה והמוסר' בעיתונות היומית. ביקורות אלו הגיעו לשיא באותה שנה עם פרוץ ה"סקנדל".

בין כך ובין כך, שני חלקים ראשונים אלו של הספר לא יכלו להתפרסם "לפי בקשת והצעת כ"ק אדמו"ר הריי"ץ מליובאוויטש" (כפי שניתן היה להבין מה"פתח דבר"), שהגיע לוורשה רק בשלהי שנת תרצ"ג (1933).

ג. "שיחות על חב"ד" הופיעו לראשונה כספרון ביידיש בשנת תרצ"ח (1938). בהקדמה לספרון (שלא תורגמה, וחבל) ציין הרב צייטלין שמדובר בשש מתוך שתים-עשרה שיחות שנמצאות אצלו, ו"אם יהיה ה' בעזרו", הוא ימשיך את עבודתו גם הלאה. השיחות תורגמו בשעתו לספר "על גבול שני עולמות", ומשם הובאו גם לספר זה.

* * *

"יש אשר אחשוב לערוך [מאמר] 'בעלי החב"ד ודעותיהם בחקר אלוה'", כותב ר' הלל צייטלין בשנת תרנ"ז (1897) ל"אחד העם", אז בחור כבן 26 ונשוי טרי שגר סמוך לחותנו,

"דבר הקרוב לי מאוד לפני כשרוני. אך אפונה [=אתפלא, אתמה] אם יכון לפרסם מאמר כזה, ומה גם כי לא אדע מה הוא הסגנון אשר אבחר לי בעריכת מאמר כזה. לדבר את כל אשר עם לבבי – ירא אנכי להקניט את האווזים. לגלות טפח ולכסות טפחיים – אין זה מדרך מאמר פופולרי […] לערוך דעות בעלי החב"ד בלא כל ביקורת – גם דרך זה לא יתכן מטעמים המובנים מעצמם"

דרך ארוכה עבר מאז. דרך שעד היום לא הונהרה די צרכה. "רואים אתם ילדיי כמה גדולה וכבירה היא עבודתו של האדם בעולם", הוא יחתום ספר זה, "אין יודעים על כך אם אין לומדים תורה ואין מקיימים את המצוות, ואין מבינים את הדבר נכונה אם אין מתעמקים בחבד".

* * *

אחזור לנקודת ההתחלה. יש לשמוח בכל ספר של הרב צייטלין שיוצא לאור, בפרט ספר המרכז ומקיף נושא שלם. אפשר היה להשקיע מעט יותר (קיימים עוד מספר מאמרים משלהי שנות השלושים העוסקים בחסידות חב"ד, ובפרט באדמור"י ליובאוויטש; את התמונה ניתן היה להשיג בפורמט פחות מרוטש), אך על דקדוקים והערות כאלו וכיוצא בהן נאמר – "אי דייקינן כולי האי לא תנינן". ר' הלל ודאי לא היה מדקדק.