פורסם ברליגיה גיליון ה, סתיו תשפ"ג
זה כמה עשורים ניתן לשמוע זמזום תיאולוגי הולך ומתחזק בהיכלות המלומדים, רעש רקע חסר מנוחה. אין מדובר רק בחקר הדת במדעי החברה או בניתוח אנליטי של הדת בפילוסופיה; שם התיאולוגיה מרחפת מעל המושגים, נוגעת ואינה נוגעת. הדיון התיאולוגי עצמו – על מהות האל, רצונו, יחסו לעולם, פעולותיו – חזר. את הנתיב פנימה סימנה ההגות הקונטיננטלית. בשרטוט המבנים התיאולוגיים הכבדים המוטבעים באדני המערב, הקימה ההגות הקונטיננטלית לתחייה דיונים ימי־ביניימים שאבד עליהם הכלח. מהתיאולוגיה הפוליטית של קרל שמיט ועד חקר החילון של טלאל אסד, מהתיאולוגים של 'מות האלוהים' ועד 'תיאולוגיות שחרור' למיניהן – זו הייתה ועודנה קריאת תיגר על הסדר החברתי החילוני מכאן ועל הדת הממוסדת מכאן. הקריאות התיאולוגיות שימשו כלי ביקורת מושחזים ורדיקליים כנגד הנורמה, הפוליטיקה, מראית העין, הנאורות. ברם אותו קול מרדני שנשמע מן השוליים הרדיקליים היה דתי מדי בעבור חילונים, חילוני מדי בעבור דתיים – ומסובך מדי להבנה בעבור רוב הציבור.
התיאולוגיה חדרה מנתיבים ומחוזות נוספים. הדיון הפוליטי הוצף בשאלות על אודות עליית האסלאם, התנצרות המחנה השמרני והתנגשות הציוויליזציות. חוקרי מדעי המדינה החלו לנבור בהטפותיהם של אנשי דת כדי לבודד גורמים אלימים מתוך 'הדת הטובה'. הדיון הפילוסופי־אנליטי חזר לעסוק בשאלות מעלות אבק על אודות מה שניתן לומר ומה שלא ניתן לומר, וקטטות מנומסות פרצו בין תלמידי ויטגנשטיין. היסטוריונים של רעיונות מכאן ואנשי מדע הדתות מכאן אספו וארגנו מחדש את שנמסר במהלך הדורות, בניסיון להבין טוב יותר את האדם והחברה ואת היווצרות המודרנה. לעומת הראשונים, הקונטיננטליים, שנדמו לנביאי זעם תיאולוגיים – מחקריהם של האחרונים נדמו במקרה הטוב לספרות החוכמה המקראית ובמקרה הרע למוזיאון שעווה.
לצד אלו המשיכה לפרוח כתיבה תיאולוגית דתית, ביתר־שאת ואף בזיקה להן. זו לא עסקה באלוהים ככלי לביקורת, לא ניסתה להצביע על מבנה דתי סמוי כדי להוקיע אותו לעיני חילונים או לנזוף באמצעות 'רצון האל' באנשי הדת. היא עסקה בתיאולוגיה בגוף ראשון, מתוך תפילה והתייצבות נוכח האלוהים, ומתוך ניסיון להביא ולהבין את דברו בהווה. היה זה עיסוק דתי מאוד באופיו, על ידי אנשים דתיים ובעבור דתיים; לעיתים קרובות גם מתוך הממסד ובעבור הממסד – תיאולוגיה של כוהנים.
תיאולוגיה דתית: כותבים דתיים מקבלים על עצמם את השליחות הדתית לנסח בעבור המאמינים את ה'לוגוס' של ה'תיאוס' – האמת על אודות האלוהים שהם מאמינים בו זה מכבר. תיאולוגיה ממין זה אינה מתחילה – ואיננה יכולה להתחיל – מהלוגיקה. בכוונה תחילה נעדר ממנה גם הריחוק המדעי הדרוש. לגבי דידה – בתחושות עסקינן, ומי שאינו יכול לחוש אינו יכול לנסח. על התיאולוג להיות 'בפנים', ממוקם בתוך ההתרחשות, ולבטא 'בחוץ' באופן שיקלע אל המטרה; הוא נענה לצו האל – 'וידעת […] והשבות אל לבבך!' ולצוואת המסורת – 'דע את אלוהי אביך!'. בשל כך התיאולוגיה מתנסחת באופן הגולש לעיתים אל השירה, לעיתים אפילו אל המלמול; בשל כך היא נוטה להתמקד במה שכבר שוכן בלבבות ולא במה שראוי להיות; בשל כך היא נוטה להתקשח עם הזמן וזקוקה תדיר להתחדשות.
גם בערוגה הישראלית עלתה כפורחת התיאולוגיה בעשורים האחרונים. בין אם בחוגים אליטיסטיים ואקסקלוסיביים (דוגמת תיאולוגיית ה'קודש' של הרב צבי טאו או יצירתה התיאולוגית של פרופ' חביבה פדיה) בין אם בחוגים חברתיים־פוליטיים (דוגמת התיאולוגיה הלאומית שנלמדת בבתי המדרש החרד"ליים, התיאולוגיה הליטאית שמתנסחת כלאחר־יד ובמשתמע או התיאולוגיה הפלורליסטית הנלמדת במכינות המעורבות, שעיצבה ועודנה מעצבת את המרכז הפוליטי), בין אם בחוגי החסידות המתחדשת, החיפוש הרוחני והניו־אייג' (דוגמת תחיית כתביו של אברהם יהושע השל או חידושיו הווירטואוזיים של הרב גינזבורג), ועוד ועוד.
העיון בתיאולוגיות שהולכות ומתנסחות בחברה הוא חשוב. אין להסיק ממנו כי ההחברה עומדת נוכח האל באופן המנוסח. רחוק מכך: התיאולוגיות הממשיות הפועלות בחברה רחוקות מניסוח, והנוסח עשוי לעיתים לענות על צרכים אחרים. ועם זאת – יש בנוסחים התיאולוגיים חלון לוודאויות ולספקות העמוקים, לרוח הזמן, לנפשות הפועלות, לפחדים הכמוסים ולכיוונים שבהם החברה צועדת או הייתה רוצה לצעוד.
אשר על כן, להלן עיון קצר בשלוש תיאולוגיות שצברו קהל קוראים בישראל בשני העשורים האחרונים: זו של הרב מיכאל אברהם, זו של ישי מבורך (שהיא מעין מתיחה־לקצה לזו של הרב שג"ר) וזו של הרב יונתן זקס. לאחר מכן – ניסיון לִסכוֹם את העולה מהן ולעמוד על המשותף להן ועל החסר בהן. ולסיום – התחלות לשתי תיאולוגיות נוספות המבצבצות כיום בשיח.