פורסם ברליגיה גיליון ה, סתיו תשפ"ג

זה כמה עשורים ניתן לשמוע זמזום תיאולוגי הולך ומתחזק בהיכלות המלומדים, רעש רקע חסר מנוחה. אין מדובר רק בחקר הדת במדעי החברה או בניתוח אנליטי של הדת בפילוסופיה; שם התיאולוגיה מרחפת מעל המושגים, נוגעת ואינה נוגעת. הדיון התיאולוגי עצמו – על מהות האל, רצונו, יחסו לעולם, פעולותיו – חזר. את הנתיב פנימה סימנה ההגות הקונטיננטלית. בשרטוט המבנים התיאולוגיים הכבדים המוטבעים באדני המערב, הקימה ההגות הקונטיננטלית לתחייה דיונים ימי־ביניימים שאבד עליהם הכלח. מהתיאולוגיה הפוליטית של קרל שמיט ועד חקר החילון של טלאל אסד, מהתיאולוגים של 'מות האלוהים' ועד 'תיאולוגיות שחרור' למיניהן – זו הייתה ועודנה קריאת תיגר על הסדר החברתי החילוני מכאן ועל הדת הממוסדת מכאן. הקריאות התיאולוגיות שימשו כלי ביקורת מושחזים ורדיקליים כנגד הנורמה, הפוליטיקה, מראית העין, הנאורות. ברם אותו קול מרדני שנשמע מן השוליים הרדיקליים היה דתי מדי בעבור חילונים, חילוני מדי בעבור דתיים – ומסובך מדי להבנה בעבור רוב הציבור.

התיאולוגיה חדרה מנתיבים ומחוזות נוספים. הדיון הפוליטי הוצף בשאלות על אודות עליית האסלאם, התנצרות המחנה השמרני והתנגשות הציוויליזציות. חוקרי מדעי המדינה החלו לנבור בהטפותיהם של אנשי דת כדי לבודד גורמים אלימים מתוך 'הדת הטובה'. הדיון הפילוסופי־אנליטי חזר לעסוק בשאלות מעלות אבק על אודות מה שניתן לומר ומה שלא ניתן לומר, וקטטות מנומסות פרצו בין תלמידי ויטגנשטיין. היסטוריונים של רעיונות מכאן ואנשי מדע הדתות מכאן אספו וארגנו מחדש את שנמסר במהלך הדורות, בניסיון להבין טוב יותר את האדם והחברה ואת היווצרות המודרנה. לעומת הראשונים, הקונטיננטליים, שנדמו לנביאי זעם תיאולוגיים – מחקריהם של האחרונים נדמו במקרה הטוב לספרות החוכמה המקראית ובמקרה הרע למוזיאון שעווה.

לצד אלו המשיכה לפרוח כתיבה תיאולוגית דתית, ביתר־שאת ואף בזיקה להן. זו לא עסקה באלוהים ככלי לביקורת, לא ניסתה להצביע על מבנה דתי סמוי כדי להוקיע אותו לעיני חילונים או לנזוף באמצעות 'רצון האל' באנשי הדת. היא עסקה בתיאולוגיה בגוף ראשון, מתוך תפילה והתייצבות נוכח האלוהים, ומתוך ניסיון להביא ולהבין את דברו בהווה. היה זה עיסוק דתי מאוד באופיו, על ידי אנשים דתיים ובעבור דתיים; לעיתים קרובות גם מתוך הממסד ובעבור הממסד – תיאולוגיה של כוהנים.

להמשיך לקרוא ←