פורסם בכתב העת צהר, גיליון כט, תשס"ז
מאמר ישן (ואולי מעט מיושן) שנכתב כתגובה לקדחת הדיונים שלאחר ההתנתקות. אולם הנחת היסוד שלו – "האדם הדתי מוכרח שתהיה לו משנה כלשהי על החילוניות" – אמורה להיות תקפה גם כיום, וכן הדרישה לדון בטיבה של הממשות, החשיבה הרציונלית והתרבות – וביחס שבין האלוהות ובינן.
מאמר נפלא
הכאב על הדתיות הלא שלמה של ימינו הוא כאב גדול, ושרטוט הדרך שלך על פי הראי"ה מרגיש נכון
אך האם אין רמת ההזדהות שדרושה מאיתנו עם החילוניות בשביל תהליך כזה עמוק דורשת מאיתנו שאנו עצמנו נהיה כאלו?
האם אדם דתי ומאמין וקל וחומר ציבור יכולים לעמוד בכזו משימה? זו בעיני השאלה האקטואלית כאן
אני מעדיף שהתשובה תהיה כן, אך חש שזה אולי לא ריאלי דיו
מסכים מאוד עם שאלת הריאליה, או שאלת הדרכים.
לגבי ההזדהות – חוששני שהבעיה היא לעתים קרובות הפוכה: הדתיות והדתיים כבר עברו תהליכי חילון רבים, אולי רבים מדי.